Edy Cohen Audio

Prepared for: Sephardi Voices

Transcribed by: Assaf Feldmann

(START RECORDING - 00:00:00)

מראיינת: שלום ד"ר אדי כהן. אני רוצה להתחיל ולהודות לך שבאת להתראיין היום ל-Sephardi Voices. אני רוצה להתחיל ולשאול אותך, מתי הפעם הראשונה? איזה זכרון ילדות אתה זוכר את עצמך מהימים בלבנון?

אדי כהן: קודם כל, אף אחד לא יכול לשכוח את המדינה בה הוא נולד. את המדינה בה הוא בילה כמעט 19 שנים או 20 שנים. אי אפשר לשכוח את המדינה שנולדנו בה. זה ברור. אפילו אם יעברו 50, 70, 100 שנים אי אפשר לשכוח.

אה.. זכרון שלי מלבנון, קודם כל תמיד אני הייתי חריג. חריג למה? כי אתה יהודי שהולך לבית ספר נוצרי, ושיש גם מוסלמים, שיעים, כורדים -- , מכל הקשת העדתית, הדתית בלבנון. אני הייתי כמעט היהודי היחיד בכיתה; בעצם כן, בכיתה הייתי היחיד ותמיד היו מסמנים ה- יהודי.

(00:01:34)

מראיינת: זה בעצם הזכרון הראשון

אדי כהן: כן

מראיינת: אני רוצה בעצם שתתחיל עכשיו לדבר על ההיסטוריה המשפחתית. תאמר לי בבקשה את השם בו נולדת, את השנה שנולדת בה, ואת המקום.

אדי כהן: אני נולדתי תחת השם אדוארד כהן. אדוארד כהן חלאלה (Edward Cohen Halála). בלבנון פחדנו, לכן הוספנו עוד שם לשם המשפחה: כהן חלאלה. פה בישראל אני החלטתי להוריד את זה – אני רק כהן.

(00:02:04)

מראיינת: ספר לי קצת על ההיסטוריה המשפחתית שלך, איך אתה יכול ללכת אחורה?

אדי כהן: אנחנו דור רביעי בלבנון, מקצת מחקרים שערכתי עולה שהמוצא שלנו מאיראן. אנחנו גם החזקנו בדרכון איראני. יש לנו דרכון איראני. המוצא שלנו מאיראן. לפני איראן קרוב לוודאי היינו בספרד וגורשנו שם, אבל על זה אני לא בטוח, אני רק מעריך שהמוצא שלנו מספרד, מאיראן, ואחרי איראן הגענו לסוריה ולבנון; וזה אלפי יהודים שגרו בלבנון והגיעו מסוריה.

(00:02:51)

מראיינת: ממה שאתה יודע, באיזו שנה הסבא-של-הסבא-של-הסבא-של-הסבא התיישב בלבנון?

אדי כהן: אני יודע שהסבא שלי נולד בלבנון בסוף המאה ה-19, לכן אין לנו זיכרון. לא זכור לנו אירועים באיראן או במקום אחר. אנחנו לבנונים-יהודים, חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית בלבנון שבשנות ה-40 עזרה לעשרות אלפי ניצולי שואה מאירופה. אנשים לא יודעים את זה, אבל יהודי לבנון פתחו את בתי הספר שלהם, את המקלטים שלהם ואירחו אלפי ניצולי שואה שברחו גם לפני עלייתו של היטלר, ובמהלך מלחמת העולם השניה הגיעו לישראל דרך לבנון. ואנחנו, יהודי לבנון, פתחנו להם את המקלטים, הבתי ספר, התלמוד. נתנו להם אוכל, נתנו להם הכל. לצערי הרב, איש לא יודע ואף אחד לא מעריך את זה.

מראיינת: זה המקום בדיוק לדבר על זה, ואנחנו נדבר על זה לקראת סוף הראיון. אתה הזכרת את סבא שלך. אני רוצה שנעבור לשניה לסבא שלך מצד האבא, ואח"כ אנחנו נעבור למשפחה של אמא שלך.

(00:04:09)

אדי כהן: תראי, אין לי שום; אני לא הכרתי את שניהם, אז אין לי מה לדבר.

מראיינת: אנחנו נזכיר את שמם. ספר לי על הסבא שלך מצד האבא. תן לי את שמו, אם אתה זוכר את התאריך שהוא נולד ומה שהוא עשה - נהדר, ואם לא --

אדי כהן: הסבא שלי מהצד של אבא בעצם נפטר כשהייתי בגיל שתיים או שלוש. כלומר בשנת 75. שמו היה ראובן, על שמו קרוי אחי הבכור, ראובן כהן. אני.. לא זכור לי. יש איזו תמונה אחת או שתיים; אין לי זיכרון, לא זכור לי, אני לא זוכר אותו. במעורפל רק מהתמונות.

(00:05:09)

מראיינת: ומה הוא עשה אתה יודע, במה הוא עסק?

אדי כהן: גם, אני לא כל כך יודע מה הוא עשה. הוא היה עצמאי.

מראיינת: את הסבתא הכרת?

אדי כהן: כן, את הסבתא הכרתי. היינו מבקרים אותה בישראל. היא עלתה בשנות ה-70 לישראל, ואנחנו הגענו מלבנון דרך ראש הנקרה באוטו שלנו; ביקרנו אותה בשנות ה-80, והיינו עושים את זה כמה פעמים... כל קיץ כמעט לפני המלחמה, היינו מגיעים לישראל.

(RECORDING - 00:05:45)

מראיינת: והסבתא שלך, למה היא החליטה לעלות לישראל? מה הביא אותה לעלות לישראל?

אדי כהן: כי כל הילדים שלה --. בואי ככה, אני אפשט את זה יותר שתהיה בצורה יותר מובנת. הסבתא שלי וכל הילדים שלה עלו לישראל במהלך שנות ה-70. רק אבי, אבא שלי, לא עלה איתם. כלומר אבא שלי נשאר בלבנון, התחתן, והביא אותנו, אבל האחים שלו כולם עלו לישראל: אחד עלה לישראל, אחד נסע לארה"ב, אבל רובם הגיעו לארץ. לכן הם היו פה (בישראל) והיינו מבקרים אותם (מלבנון) בקיץ. היינו נכנסים לישראל באוטו שלנו דרך מעבר ראש הנקרה, בזמן שלא היתה מלחמה.

(00:06:40)

מראיינת: והמשפחה מצד האמא? קודם כל תן לי את שם המשפחה.

אדי כהן: כן, אמי שמה Shella, רחל (Rachel). משפחת מאן (Mann). המוצא שלה אומרים מ-לטביה; ליטואניה – סליחה!, אבל הגיעו ללבנון – גם לא ברור איך הגיעו ללבנון, ו --

מראיינת: אותם היכרת?

אדי כהן: הסבתא גם לא.היא נולדה--, היא נפטרה אפילו לפני שנולדתי.

מראיינת: והסבא?

אדי כהן: גם הסבא שאני קרוי על שמו, אדוארד. הוא גם --, שניהם נפטרו בגיל 50, כלומר מאוד צעירים. לפני שאמא שלי התחתנה אפילו.

מראיינת: ספר לי מה שמעת מההורים שלך על הילדות שלהם בלבנון

(00:07:35)

אדי כהן:

הילדות שלהם בלבנון היתה מאוד יפה וטובה וקלה לעומת הילדות שלי. הילדות שלהם, כלומר שנות ה-60 וה-70, היתה קהילה יהודית ענפה. היו כ-7000 יהודים, רובם בביירות. אבל היו הרבה יהודים. ולבנון, אני מזכיר לך, זה מדינה קטנה (של) 10,000 ק"מ, ורוב היהודים התרכזו ב- Haret El Yahoud, שכונת Wadi Abou Jamil. יהודי לבנון רובם גרו באזור הזה, היה בית-ספר רק ליהודים, תלמוד תורה, מקומות בילוי רק ליהודים שיהודים היו באים אליו (אליהם), היו הרבה חברים. היתה ילדות נהדרת להם, וגם לא היתה מלחמה. כולם יודעים שלבנון היתה השוויץ של המזרח התיכון: מזג אויר טוב, אוכל טעים, אנשים נחמדים, אז הרוב היה נוצרי, הנשיא היה נוצרי, השיעים היו מיעוט, לא היה להם נשק, לא היתה מלחמה, הפלסטינים עוד לא הגיעו ללבנון כמו שהגיעו ב-82 ואפילו לפני. אז לבנון היתה השוויץ של המזרח התיכון. הכל יפה והכל נהדר, לא היו בעיות.

(00:09:08)

מראיינת: ואיך ההורים שלך הכירו? אתה יודע?

אדי כהן: לא זכור לי איך הם הכירו אבל כל היהודים הכירו אחד את השני.

מראיינת: היה מועדון שההורים שלך סיפרו לך עליו?

אדי כהן: לא מועדון, אבל היו נפגשים בבית הכנסת. הבית הכנסת העיקרי קוראים לו 'מגן אברהם'. בית הכנסת של ביירות שלא מזמן שופץ ע"י תרומות של יהודים לבנונים וסורים שתרמו לשיפוץ. הבית כנסת עדיין קיים. אין יהודים כמעט, אבל יש בית כנסת.

מראיינת: ספר לי על בית הכנסת, איך הוא נראה?

(00:09:4)

אדי כהן: בית כנסת גדול שנבנה בתחילת המאה ה-20. בית כנסת יפה, גדול, מכובד. היו נפגשים כל היהודים, היו נפגשים בעיקר בשבתות. היינו הולכים לבית כנסת בשבתות אף על פי שאנחנו לא דתיים. אנחנו הולכים לבית כנסת כי ככה זה, בשבת הולכים לבית כנסת. חוזרים, ועולים במעלית, ורואים טלוויזיה. אבל בית כנסת זה Must. כל היהודים היו נפגשים שם, היו קצת אוכלים, קצת מבלים, ואני מעריך שהצעירים כך נפגשו שם בבית הכנסת. יהדות לבנון היא ברובה יהדות חילונית-מסורתית הייתי אומר, מסורתית. אין הרבה שהם דתיים, אין הרבה שומרי שבת בלבנון. לפחות זה מה שאני זוכר. רק רב הקהילה היה דתי או כל מיני אנשים קטנים שעבדו בבית הכנסת. אבל רוב הקהילה הלבנונית היתה חילונית-מסורתית.

(RECORDING - 00:10:56)

מראיינת: אתה הזכרת שבעצם גדלת ברובע Abou Jamil. אני רוצה שתספר לי קודם כל איך זה נראה. ואז אנחנו נתחיל להגיע לבית הוריך. ספר לי על השכונה.

אדי כהן: שכונת Wadi Abou Jamil אז היתה שכונה מאוד פרימיטיבית. בניינים ישנים, לכלוך, הרבה קבצנים ברחוב. אני מזכיר לך שמדובר במחצית השנינ של שנות ה-70, כלומר אחרי שפרצה מלחמת האזרחים, שהיתה מלחמה מתמדת בין הנוצרים ובין המוסלמים, בין הסורים לבין ישראל, בין פת"ח לבין כל הפלגים הנוצרים. בלאגן שלם. בטח ראית את הסרט 'שתי אצבעות מצידון' שאומר לך: הדרוזים נגד הנוצרים, הנוצרים נגד המוסלמים, המוסלמים נגד השיעים. השכונה, אפשר להגיד, זו שכונת עוני. זה לא בניינים De-luxe, אבל היינו מאושרים.

(00:12:14)

מראיינת: גרתם בבניין (בית דירות)?, גרתם בבית?

אדי כהן: גרנו בבניין של הקהילה היהודית. קומה ראשונה. לקהילה היהודית אז היה הרבה רכוש. בניינים, בתי כנסת, בתי ספר. היתה תקופה שגרנו אכן בבניין של הקהילה היהודית.

מראיינת: ואתה אומר שהיה בעצם היה כבר די מוזנח. אז בתור ילד, אז אתה בעצם, יצא לך לראות את ההבדל בין השכונה שלך שם לבין שכונות אחרות בביירות? היית עובר בין השכונות?

אדי כהן: בודאי, כשהיינו מתרחקים קצת מהשכונה שלנו אז היינו רואים שכונות קצת יותר נקיות, בעיקר השכונות של הנוצרים שהו יותר מטופחות, יותר נקיות. בשכונה שלנו זה רובע של שיעים, - חיזבאללה. אז היינו רואים כל הזמן תמונות של חומייני ברחוב, כל הזמן הדגל של איראן, סמלים דתיים של השיעים.היינו רואים כתובות נאצה נגד ה-Yahoud, ישראל shar mutlaq (an absolute evil), ישראל רוע מוחלט. האויב הוא היהודי (Al adew al Yahoudi). היינו רואים כל הגרפיטי הזאת כמעט באופן קבוע.

(00:13:47)

מראיינת: אז בתור ילד שרואה את זה, חוזר הביתה; מה ואיך ההורים שלך אמרו לך? מה היתה ההתמודדות המשפחתית עם הנושא הזה? אני מניחה שבתור ילד שפתאום מבין שהוא יהודי, שרואה את כל הדברים האלה --

אדי כהן: התחלתי בתחילת הראיון, אמרתי חריג. אז לכן בתור יהודי שחי במדינה ערבית תמיד שמרנו על פרופיל נמוך. היינו אזרחים מסוג ג' ,ו- ד'. לא היינו עושים בעיות, או נכנסים לריבים עם אנשים. ידענו שאנחנו, הראש שלנו צריך שיהיה תמיד למטה. כי אנחנו יהודים, ויהודים לא רוצים להסתבך --.

לגבי ישראל, ידענו שאנחנו לא קשורים לישראל. אנחנו לא קשורים, או לפחות שיחקנו אותה לא להיות קשורים. כאשר היו שואלים אותנו, ישראל??? אנחנו היינו מכחישים, אין לנו כל קשר עם ישראל. אנחנו לא מכירים, אנחנו לבנונים, פטריוטים, אין לנו קשר עם האלה הציונים. לכן העדפנו להנמיך פרופיל, וזה לא עזר בסופו של דבר.

(00:15:03)

מראיינת: שני דברים מאוד מעניינים אותי אז, כשאתה אומר אזרחים סוג ב', בעיניים של ילד. אני רוצה כמה דוגמאות לזה. השאלה הבאה שיש לי אליך, אתה מספר בעצם שסיפרתם לכולם שלא היה לכם קשר לישראל בעוד שבעצם הייתם נוסעים לבקר את הסבתא שלכם בישראל. אז אני רוצה לדון בשני הנושאים האלה. אז קודם כל מבחינת אזרחים סוג ב'. תן לי דוגמאות, שאתה חווית כילד, שמראות-שנותנות את העובדה של אזרחים סוג ב'.

אדי כהן: נתחיל בבית הספר. בבית הספר היו לי מעט חברים, נוצרים בעיקר. הבראנז'ה העיקרית לא רצתה לשחק איתי. כי אני יהודי, ובתור יהודי אני אשם. ובמה אני אשם!? אז הייתי שומע שתי האשמות עיקריות. ראשית כל מהנוצרים שהיו אומרים לי, אתם, או אתה אדי, – הרגת את ישו! ומהמוסלמים, היו אומרים לי, אתה גנבת את פלסטין, גנבת al-Quds, גירשת את הפלסטינאים. כלומר תמיד אני הייתי מסוג האנשים שצריך לשמור מרחק ממנו. וגם ברחוב, מבית הספר לבית, הייתי שומע באופן קבוע, הנה al Yahoudi, זה היהודי. מה זה הנה היהודי? המוקצה. אז היו צוחקים, לפעמים היו זורקים אבנים או דברים כאלה. ואז הייתי רץ, בורח. זה אנטישמיות לשמה (צוחק).

מראיינת: יש לך עוד דוגמאות?

(RECORDING - 00:16:53)

אדי כהן: בנות לא רצו לדבר איתי כי אני יהודי, וההורים שלהם לא מאפשרים להם לדבר או להתעסק עם יהודי. אז בתור ילד זה מאוד פוגע כי אתה לא יודע מה עשית. בגלל שאתה יהודי אז אסור לך לעשות כל מיני דברים או לדבר עם כל מיני חברים, אסור לך להיכנס למקומות כמו --. לא רציתי להיכנס למסגד אבל --, או פעם היינו עם ילדים, היה ספר קוראן, אמר לי לא אתה אל תיגע בספר. אתה טמא. יהודי לא נוגע בספר הקוראן. וזה דוגמאות קטנות -- , אולי בהמשך זה יחזור.

מראיינת: אז מבחינת הבית ספר שאתה אליו הלכת, לאיזה בית ספר יסודי אתה הלכת?

(00:17:51)

אדי כהן: הלכתי אני ואחיי לבית ספר נוצרי. העדפנו בית ספר נוצרי כי זה יותר מתון ופחות קיצוני. קוראים לו Collège de la Sagesse. 'בית ספר החוכמה' אם אפשר להגיד את זה בעברית. בית ספר טוב, עם מורים טובים. אני חייב לומר שלא שמעתי משהו אנטישמי מהמורים או מהנהלת בית הספר. זה ברור – שיהיה ברור. כל הדברים הלא נעימים זה היו מצד התלמחדים בעיקר.

מראיינת: ובאיזו שפה למדתם בבית הספר?

אדי כהן: נולדתי בלבנון, אני דובר ערבית. שפת האם ערבית. אנחנו רק דיברנו ערבית, גם בבית וגם בבית הספר. וזה שפת אם. שפת האם שלנו היא ערבית, אי אפשר להתכחש לזה. אבל למדנו גם צרפתית וגם אנגלית בבית הספר.

(00:18:54)

מראיינת: כמה יהודים היו בבית הספר שלך?

אדי כהן: בתקופה האחרונה שהייתי בלבנון, בסוף שנות ה-80, היינו אולי ארבעה או חמישה יהודים בכל בית הספר, כאשר אנחנו היינו האחרונים, אני ושני האחים שלי.

מראיינת: אני רוצה עכשיו טיפונת לדבר --, אתה נולדת ב-1972, נכון?. מלחמת האזרחים פרצה ב-1975. היית מאוד מאוד צעיר. מה בכל זאת זכור לך מהנקודה הזו שבה פרצה המלחמה?

אדי כהן: קודם כל הדיבורים כדי לעזוב את לבנון. אמא שלי תמיד רצתה, וביקשה ודרשה – לנסוע, להגר. מאות אלפי לבנונים עזבו את לבנון. נוצרים, מוסלמים. חלקם (עזבו) לקנדה, לארה"ב. אנחנו היו לנו הרבה אפשרויות: לבוא לישראל, לנסוע לארה"ב, לקנדה. היה לנו ויזות גם לקנדה אם זכור לי טוב, או לצרפת. אבל אבי, זכרונו לברכה לא רצה לנסוע.

(00:20:12)

מראיינת: למה?

אדי כהן: כי אבא שלי האמין בדו-קיום. בניגוד אליי, אבא שלי האמין שניתן לחיות עם הערבים. שאפשר לחיות. שאנחנו בתור יהודים – לא סוכני מוסד, לא יהודים שגורמים לבעיות, לא מתעסקים בפלילי. יהודים אזרחים, נאמנים למדינה, נאמנים ללבנון, יכולים לחיות כמו כל אזרח אחר, בלי שיתעסקו איתנו, בלי שיפגעו בנו.

מראיינת: אז הוא בעצם התעקש להישאר!?

אדי כהן: התעקש לחיות כמו כל אחד, כמו כל לבנוני אחר במדינה שלו.

(RECORDING - 00:21:00)

מראיינת: אז אתה אומר שאביך מאוד האמין בדו-קיום. מבחינת העיסוק שלו, במה הוא עסק?

אדי כהן: אבי עסק בראיית חשבון. הוא עבד בחברת יבוא/יצוא של בגדים. לא היתה לו שום נגיעה לפוליטיקה או לפלילי. עבודה-בית, בית-עבודה.

מראיינת: אז רוב הלקוחות שלו היו נוצרים?

אדי כהן: גם לא לקוחות, הוא היה בתוך משרד, בתוך חברה. אפילו לא היה לו מגע עם אנשים.

(00:21:34)

מראיינת: ומבחינת החברה שלו (מבחינה חברתית), שלהם – שלך אימך ושלו. האם הם היו נוצרים או במיוחד יהודים?

אדי כהן: היה לנו חברים, גם יהודים, גם נוצרים, וגם מוסלמים. מכל הקשתות. היה לנו חברים מכל הקשתות, כן – כן. היינו מגיעים אליהם הביתה, היו מגיעים אלינו הביתה.

מראיינת: איזה עיתונים ההורים שלך קראו?

אדי כהן: לא זכור לי שקראו עיתונים. אבי היה שומע תמיד רדיו. זה התקופה של שנות ה-70, ה-80, יותר שומעים רדיו מאשר עיתון. בעיקר בלבנון, זב לא חופש ה -- (עיתונות).

(00:22:24)

מראיינת: אז אני מחזירה אותך למלחמת האזרחים, ושאתה צעיר. אבל בכל זאת אני מניחה שגם חווית חלק מהמלחמה, וגם אם לא חווית אז בעצם סיפרו לך סיפורים על מה שקורה. כי אתה צעיר, אתה בן שלוש כשזה מתחיל. מה אתה זוכר מהמלחמה?

אדי כהן: אז קודם כל מלחמת האזרחים פרצה ב-75 והסתיימה רק ב-91. כלומר, אני חוויתי מגיל שלוש ועד גיל תשע-עשרה את המלחמה. אז אני זוכר אותה טוב, כמו כל לבנוני אחר. אז ככה; קודם כל זה הרעשים. הפצצות, הפגזות, המקלטים, האמבולנסים,

מראיינת: הייתם יורדים למקלטים?

(00:23:17)

אדי כהן: בוודאי. היינו יורדים למקלטים, היינו מתחבאים. לפעמים היינו בבית הספר והיתה פורצת איזו מערכה בין איזה – - בין הפלסטינים לבין המוסלמים או לבין פלגים - - , לא חייב להיות מלחמה גדולה בין ישראל או לבנון או סוריה. לפעמים שתי קבוצות היו רבים ביניהם ואז כל אחד משתלט על אזור, סוגר את האזור. אין יציאה, אין כניסה. ילדים נתקעים בבית הספר. היינו - -, זה באמת לא היה נעים והיו הרבה תקריות כאלה שהיינו נתקעים בבית ספר עד שההורים היו מגיעים. ואז לא היה כמובן נייד. לא יודעים (אם) קרה משהו, לא קרה משהו. זה היתה מלחמה מתמדת, אכזרית; שבתור יהודי לא ראיתי – פה דווקא במלחמה היה שוויון, כי סבלתי כמו כל בן אדם אחר. גם המוסלמי סבל וגם הנוצרי סבל מהמלחמה. אז אני לא הייתי חריג. כולנו לבנונים, אז הסבל שלנו דומה, המלחמה היתה אכזרית וקשה, ובעיקר ארוכה. הרבה מאוד שנים.

מראיינת: זה כל הילדות שלך!!!?

אדי כהן: כל הילדות! אני לא זוכר את לבנון ללא מלחמה, ללא הרג, ללא תמונות זוועה, ללא אמבולנסים, ללא כל קולות של נפץ, של מטוסים, של מסוקים. אני לא זוכר את לבנון כמו שהיא עכשיו. עכשיו אנחנו אחרי המלחמה.

(RECORDING - 00:24:57)

מראיינת: בוא נחדד את הנקודה הזאת כי לאלה שיראו את זה, לא ידעו כבר על המלחמה. איך ילד בעצם צעיר/ נער מתבגר מתמודד עם זה? (האם) היה לכם איזה נוהל בבית שמה קורה בזמן מלחמה? האם חווית אתה בעצמך? ראית במו עיניך מה שקרה?

אדי כהן: כן, ראינו קודם כל אנחנו שומעים את האמבולנסים, שומעים את הצעקות, שומעים את הנפילות. היינו מריחים- - היינו יותר מריחים את הריח של ההפצצות, של השריפה, רואים שזה קרוב. היות והיתה מלחמה בין שני פלגים שהיו באזור קטן, היינו שומעים את היציאה של הטיל (רקטה) והנפילה של הטיל (רקטה). לכן--, מלחמה היינו רואים גם בטלוויזיה כמובן. ושמה אין צנזורה על התמונות. היינו רואים את כל התמונות. פעם הייתי בבית חולים. חתכתי את היד שלי, לא קשור למלחמה – בבית בגינה, והלכתי לבית חולים והמתנתי במיון. אז ראיתי את הזוועות. איך כל האנשים כל שתי דקות מגיע מישהו, או מת, או בלי רגל, או דם על הריצפה. אז הייתי במקום הלא נכון. כשאתה במיון, בביירות, במלחמת האזרחים, זה טראומה לכל החיים. רק כאשר אתה נוכח ומסתכל על הדברים האלה, אתה לא יכול לשכוח את הטראומה הזאת.

(00:26:39)

מראיינת: אז הרעיון שאתה בזמן המלחמה וזה מה שקורה, אז בעצם תחושת החריגות שדיברת עליה בהתחלה קצת התמוססה? היה לכם במשפחה איזה-- אתם רציתם צד אחד--, היה איזה צד שאתם לקחתם?

אדי כהן: בתוך ליבנו תמיד רצינו שישראל תנצח או במלחמת האזרחים שהנוצרים ינצחו. תמיד היה לנו חיבה יותר לנוצרים מאשר למוסלמים; זה ברור. בתור יהודים, הנוצרים היו הכי קרובים אלינו. גם הנוצרים בזמנו שיתפו פעולה עם ישראל. באשיר ג'ומאייל (Bachir Gemayel), היו מגעים בין ישראל לבין הנוצרים; הכוחות הלבנונים, סמיר ג'עג'ע (Samir Geagea). זה דברים ידועים. אנחנו העדפנו שהנוצרים ינצחו ולא הסורים ינצחו. הרי לבנון היתה ככה: יש פלגים נוצרים-- פלנגות (Phallange) עם ישראל, שהיו בברית, כנגד אנשי אמל (Amal Movement), אנשי שיעים, סוריה, ואיראן. אלה היו שני הפלגים (כוונה לצדדים).

(00:28:00)

מראיינת: הם היו באים ומזהירים אותכם הפלנגות לפני משהו שקורה?

אדי כהן: לא, אנחנו גרנו באזור של השיעים דווקא. אף אחד לא היה מזהיר אותנו. כשאתה שומע הפגזות, או שומע ברדיו; היינו תמיד מקשיבים לרדיו. היינו כמעט כל היום וכל הלילה, תמיד שומעים ערוץ Lebanon (לובנאן), קול לבנון. כן, תמיד ששומעים הפגזות יודעים שהתחילו. ואז יורדים למקלטים. וכפי שאמרתי לך, במקלטים רואים את כל האנשים: המוסלמים, השיעים, הכורדים.

(00:28:36)

מראיינת: ואיך זה הסתדר?

אדי כהן: אז הסתדר. בשכונה ידעו אנחנו יהודים.אז לא היתה בעיה כי כולנו-- האנטישמים לא התעסקו איתנו בזמן מלחמה, בוא נגיד ככה. אז כולם רצו לעבור את הלילה בלי להיפגע. לכן, בזמן לא מלחמה, תמיד נשארתי היהודי אבל למטה במקלטים אני כמו כולם, לבנוני.

מראיינת: ב-1982 פורצת מלחמת שלום הגליל, מלחמת לבנון. במה זה משנה את החיים שלך, או מה זה אמר לך? קודם כל איפה היית באותו רגע שבו ידעת על זה שהמלחמה פרצה?

אדי כהן: כשראינו את החיילים. ראינו טנקים. אני זוכר היה כיסוי כתום על הטנקים, נדמה לי כדי שחיל האוויר הישראלי לא יפגע בהם. היו חיילים ישראלים. דיברנו איתם.

(00:29:42)

מראיינת: איך דיברתם איתם, באנגלית?

אדי כהן: לא, בעברית.

מראיינת: מה זה עשה לכם כשפתאום ראיתם חיילים ישראלים?

אדי כהן: מאוד התרגשנו. אכלנו אני זוכר לוף. נתנו לנו לוף החיילים, כשר. היתה תקופה שלא היה כשר בלבנון. אכלנו שוקולד עלית ככה בצורת אצבע, אני זוכר את זה (חיוך רחב). היתה התרגשות עצומה כשראינו ודיברנו עם חיילים ישראלים.

מראיינת: היה מפגש בבית הכנסת מגן אברהם. היית חלק מהמפגש הזה? בין לבנונים (יהודים) לחיילים הישראלים בתוך הבית כנסת? היית חלק --?

אדי כהן: לא, נדמה לי שהיינו בישראל דווקא. אנחנו ברחנו בקיץ 82 אחרי שהצבא נכנס, אנחנו הגענו לישראל. כמו שאמרתי בתחילת הראיון, ברכב. והיינו כאן תקופה של כמה חודשים.

(RECORDING - 00:30:49)

מראיינת: עכשיו זה הזמן לדבר על זכרונות מבית אבא ואמא. אני רוצה שתספר איזה מן טיפוס אבא שלך היה?

אדי כהן: אבי היה טיפוס, מצד אחד רגוע, אבל חינוך קשוח. לא כמו שאני, איך שאני מחנך את הילדים שלי. כלומר המילה שלו היא לא, וזה לא. אין טעם להתווכח, אין אפשרות לשנות את דעתו. יש חוקים – יש חוקים ברורים, והיתה משמעת סובייטית בוא נגיד בבית. ויותר אמא היתה, את יודעת, ה-'ערעורים', הבג"ץ.

מראיינת: האם הייתם חוגגים את החגים היהודים בצורה שונה מאשר פה (בישראל) או האם יש משהו שאתה רוצה לתעד על הצורה שהייתם חוגגים את ראש השנה, פסח? האם היה משהו מיוחד ללבנון?

(00:31:51)

אדי כהן: כן, יש משהו מיוחד. בפסח יש שירים, לא זוכר אותם, אבל היינו שרים שירים שלא שרים אותם כאן. חלק מהשירים היו בערבית אפילו. שירים של פסח בערבית, זה היה מאוד שונה.

מראיינת: אתה רוצה לתעד איזה מטבעות-לשון בערבית שאביך היה אומר או משהו שהיה חשוב לך שאתה זוכר מהילדות מאביך?

(00:32:24)

אדי כהן: לא זכור לי משהו מסוים, אבל בבית דיברנו ערבית; דיברנו רק ערבית. לא דיברנו אף שפה אחרת. זה השפה שלנו, שפת אם שלנו. עדיין זו שפת אם. הרי אם (אמא) אי אפשר לשנות, אמא יש רק אחת. לכן, שואלים אותי לפעמים: "האם אתה חולם בערבית?", לפעמים כן. אז אי אפשר לשכוח את השפה הזאת.

מראיינת: אתה סיפרת קודם שאמא כל הזמן רצתה לעזוב ואבא רצה להישאר. האם כל השנים האלה מאז 1975 כשהמצב התחיל להתדרדר, עדיין זה הלך ככה שאבא רצה להישאר ואמא רצתה לנסוע? מתי הפעם האחרונה שראית את אביך?

(00:33:11)

אדי כהן: אמא שלי ז"ל, היא נפטרה לאחר מכן ב-1996 – אבל נגיע לזה, תמיד לא חשה בנוח במצב. זה הרי מצב לא טבעי. אתה יהודי בתוך מדינה ערבית, יש אנטישמיות, חיזבאללה התחיל להקים את הזרועות שלו – את האנשים שלו, יותר קיצונים, הפלסטינים גם היו שם, גם אמל (ארגון אמל), גם חיזבאללה. הרבה פלגים. הסורים הגיעו גם. האיראנים ומשמרות המהפכה הגיעו לביירות. הלובים אפילו הגיעו וגם העיראקים. לבנון היתה זירה של מלחמה מתמדת בין כל הפלגים. הזרים ברחו. התחילו גם לחטוף בתחילת שנות ה-80 זרים. החיים נהיו בלתי נסבלים. היות והיתה לנו אפשרות לעזוב והיו לנו ויזות לקנדה או לארה"ב, או לפחות לישראל-- יכלנו להגיע לישראל בלי בעיה. אמא שלי ז"ל לחצה על אבי כדי לעזוב; לקום ולעזוב.

(00:34:33)

מראיינת: היא הסכימה לעזוב את כל החיים שלה!? ולהתחיל מחדש.

אדי כהן: כן כן, היא רצתה, היא ביקשה. אבל אבי אמר לה בשום פנים ואופן. לבנון זו המדינה שלי. אני זוכר את המילים שלו. הוא ראה את עצמו יהודי לבנוני. יהודי גאה, לבנוני גאה, שחי בדו-קיום עם כל השכנים שלו.

מראיינת: במאמר שלך שקראתי, אתה השווית את היהודים בלבנון כמו היהודים האמריקאים של היום; מבחינת ההתערות (בחברה הלבנונית). תסביר לי את זה.

אדי כהן: נכון. קודם כל יהודי לבנון גאים במולדת לבנון. כמו שאמרתי לך, אנחנו דיברנו לבנונית. לא היתה לנו שפה נפרדת כמו שהמרוקאים היו –

מראיינת: אפילו לא ניב מסוים?

אדי כהן: ניב היה אולי טיפה, אבל לא היינו מדברים כמו המרוקאים היהודים, היו מדברים עכשיו צרפתית, לא מדברים ערבית. אנחנו למדנו בבתי ספר של הלבנונים. אכלנו אוכל לבנוני. אני, היום, כשאני נוסע לחו"ל, אני נכנס למסעדה לבנונית-- הוא לא יודע שאני יהודי. הוא חושב שאני לבנוני יותר נוצרי. אין הבדל, לא כתוב על המצח שאנחנו יהודים. אז נטמענו.זה מה שהתכוונתי להגיד. נטמענו בחברה הלבנונית.

(00:35:59)

מראיינת: ובכל זאת הרגשת תמיד חריג!?

אדי כהן: כאשר מגיעים למסגרת. כאשר אתה עם ילדים; ואת יודעת איך זה ילדים, זה אכזרי שם אצל הילדים, אז תמיד ירדו עליי כי אני יהודי.

מראיינת: אתה הזכרת שהתחילו לחטוף זרים. באיזו שנה זאת ומה אתה זוכר מזה? היו לך חברים שדיברו על זה? ספר לי על זה.

(00:36:25)

אדי כהן: התחילו לחטוף אנשים צרפתים, אמריקאים בתחילת שנות ה-80. ב-83 נחטף מזכיר הקהילה סאלים ג'אמוס (Salim Jamus); יהודי. נחטף ונעלם. ב-83, עד היום אנחנו לא יודעים איפה הגופה שלו. – וזה היה צריך להדליק נורות אדומות, נורה גדולה אצל יהודי לבנון. אבל לא הדליקה.

מראיינת: אז בעצם אני מניחה שהשכונה התחילה להתרוקן מאנשים? החברים היהודים שלך היו באים לספר לך הנה אני הולך לעזוב?

אדי כהן: היו נעלמים מיום ליום. לא היו מספרים. היינו יודעים בדיעבד.

(RECORDING - 00:37:15)

מראיינת: אז מתי בפעם האחרונה ראית את אביך?

אדי כהן: את אבי ראיתי בפעם האחרונה במרץ 1985, אם אני זוכר טוב ה-25 למרץ. כאשר היה אורח אצלינו ואבי ירד כדי להיפרד ממנו. בלבנון או במדינות ערב נהוג לרדת יחד עם האורח ולהיפרד ממנו ברכב, באוטו; לא רק מהדלת. יורד•#1497;ם, עושים לו כבוד. – ואני זוכר שהאורח עלה מבוהל, "חטפו את חי". חי זה הכינו של אבי חיים. ואמר לנו הגיע רכב BMW בצבע שחור, היו כמה חמושים, אמרו לו "כנס", הוא לא רצה להיכנס, לקחו אותו בכח. הכניסו אותו לתוך הרכב וחטפו אותו. מה מסתבר, שאבי לא היה היחיד שנחטף. מסתבר שכמה שעות קודם וכמה שעות אחרי, במהלך מתוזמן, נחטפו כ-12 יהודים לבנונים. ממש במהלך יום אחד נחטפו כ-12 יהודים לבנונים אחרי שאני מניח אספו עלים מידע וידעו איפה הם גרים. ולכן חטפו אותם ביום אחד על מנת שכל אחד לא ידע שיש תוכנית של חטיפה – לכן חטפו את כולם באותו יום.

(00:39:03)

מראיינת: אז האורח עולה, מספר לכם שבעצם חטפו אותו (את אבא). מה קורה אז? אתה ילד בן 13. איך המשפחה מתארגנת? יש מישהו מהקהילה היהודית בא לעזור לכם? מה קורה?

אדי כהן: לא ביום הראשון. ביום הראשון, באותו יום אנחנו הלכנו למשטרה המקומית עם אמא שלי. מילינו דו"חות, תיארנו את האירוע. אבל אני רוצה להזכיר לך שבזמנו כמעט ולא היה ממשל לבנוני. המשטרה לא תיפקדה. זה היה 'כאילו' שוטרים או משטרה.

-- הגשנו תלונה, אבל שום דבר לא עזר. בעל הבית האמיתי, זה כמו שאמרתי לך, -- כל פלג שהשתלט על אזור הוא היה המלך באותו אזור. למשל הפלסטינים השתלטו על האזור 'הזה' -- הם היו קובעים הכל. המוסלמים השיעים באזור אחד, הסונים באזור אחר. המשטרה כמעט ולא תפקדה. אז לכן לא היו גם מאמצים מצד המשטרה,-- מצידנו היו,-- לחפש את אבי. אני מניח שמיד לקחו אותו, את כל היהודים, רחוק למעוז שלהם: או לדרום או לצפון, או לבקעת הלבנון, שם יש בסיסים של חיזבאללה. שם אני מעריך (אם זכור לי טוב) הצרפתים, והאמריקאים, בני הערובה, – גם היו שם בבקעת הלבנון.

(00:41:00)

מראיינת: והמשפחה, איך היא ממשיכה הלאה? איך היא מתפרנסת?

אדי כהן: בקשר לפרנסה, הקהילה היהודית אכן עזרה לנו להתקיים, אפילו סיפקה לנו דירה. כאשר עברנו – אנחנו מיד ברחנו – התגוררנו בהתחלה ברחוב Wadi Abou Jamil באזור מערב ביירות. מערב ביירות זה אזור של השיעים והמוסלמים (סונים). כאשר אבי נחטף, ברחנו לאזור של הנוצרים במזרח ביירות. ושם נתנו לנו דירה -- הקהילה שילמה. וגם נתנו לנו כספים כדי להתקיים.

(00:41:50)

מראיינת: איזה רחוב זה היה, אתה זוכר את שם הרחוב?

אדי כהן: אזור Jdaideh, Jdaidet El-Metn. שם גם היה בית ספר.

מראיינת: היית צריך לעבור בית ספר?

אדי כהן: עברתי בית ספר, כן.

מראיינת: אז איזה בית-ספר עברת?

אדי כהן: אותו שם אבל שכונה אחרת. Collège de la Sagesse.

מראיינת: ומבחינת האפיון הקהילתי, היו שמה יותר נוצרים?

אדי כהן: כמעט כולם היו נוצרים.

(00:42:10)

מראיינת: ומה היה היחס בין הנוצרים אליך בתקופה רגישה כל כך?

אדי כהן: היה יותר טוב, אף על פי ששמעתי שאני אחראי למותו של ישו הגדול. זה, תמיד היינו שומעים את זה.

מראיינת: אז אביך בעצם לא חוזר. ואמא שלך, מתי היא החליטה בעצם לעזוב ולעלות, ומה הארגונים שהיא צריכה לעשות בשביל בצע את זה?

(00:42:41)

אדי כהן: קודם כל אבי נחטף אז ולא נהרג. אז אנחנו היינו צריכים לדעת מה יעלה בגורלו. היינו בטוחים שהוא ישוחרר, שזו שאלה של זמן, של כסף, של מאמצים דיפלומטים, של מתווכים, של תיווך. ואני יודע שנעשו מאמצים כדי לשחרר אותו. גם מדינת ישראל עשתה מאמצים. אורי לוברני (Uri Lubrani) שהיה אחראי על תיק לבנון -- בתיאום פעולות הממשלה בלבנון; אני פגשתי אותו והוא אמר לי שנעשו מאמצים רבים כדי לשחרר את היהודים. כדי לשחרר גם את רון ארד שהיה חטוף באותו זמן, בזמן מקביל; וזה גם לא עזר. היו מאמצים. הצרפתים ניסו לתווך. אמא שלי שלחה מכתב לאפיפיור באמצעות הקהילה היהודית- שיתערב. אמא שלי פגשה את Nabih Berri, יושב ראש תנועת אמל השיעית (Amal). הוא כיום יושב ראש הפרלמנט בלבנון. פגשה אותו, ביקשה – הרי מיליצית אמל (Amal Movement) הוא היה היושב ראש שלה. אז ביקשה ממנו שיתערב, שיעשה משהו, שייתן מידע. כל המאמצים שעשינו לא עזרו, שום דבר לא עזר. אחרי ארבעה חודשים התחלנו לשמוע שיש ארגון שקוראים לו 'ארגון המדוכאים עלי אדמות', al-Mustada’afin fil al-Ard, נטל אחריות שהוא חטף יהודים. הארגון הזה שלח מכתב לעיתון An-Nahar הלבנוני, שזה העיתון הנפוץ ביותר בלבנון, עד היום. שלח את תמונתם של ארבעה יהודים ונטל אחריות, וביקש תמורת שחרורם שישראל תשחרר מאות אסירים שהיא מחזיקה. הארגון הטרוריסטי הזה אמר שהיהודים הם סוכני מוסד. האשים אותם שהם עובדים למען המוסד (שזה בכלל לא נכון). כולם היו בני 70 ומעלה. אבי היה הכי צעיר, בן 39 בלבד. וזה הבקשה שלהם, היתה דרישה שישראל תשחרר את כל הבני ערובה או איזה 300 אנשים שהיא החזיקה.

(RECORDING - 00:45:31)

מראיינת: מה היתה ציפיה מבחינת המשפחה?

אדי כהן: אז קודם כל יצחק שמיר היה ראש הממשלה; אמר שישראל לא תנהל שום משא ומתן עם טרוריסטים. בזמנו לא ניהלו משא ומתן עם טרוריסטים, בניגוד להיום. אני זוכר את הצהרתו של השגריר באו"ם, קוראים לו בנימין נתניהו (בנימה צינית) שהוא ביקש ודרש שסוריה תסייע ותשחרר את בני הערובה. אני זוכר כמה כתבות שעשו בצרפתית ובאנגלית כדי לשחרר את היהודים, אבל שום דבר לא עזר. ישראל לא שיחררה שום אסיר או אסירים שהחזיקה. אחרי כמה חודשים הארגון החליט להרוג את כל בני הערובה, כאשר התחילו עם אבי, זכרונו לברכה, ורצחו אותו אחרי תשעה חודשים שהיה בשבי, בדצמבר 1985.

(00:46:45)

מראיינת: איך הוא נרצח, ביריה?

אדי כהן: כן, יריות בראש.

מראיינת: ומתי אמרו לכם את כל ההשתלשלות של המאורעות? באותו זמן ישר חזרו אליכם וסיפרו לכם את זה?

אדי כהן: אנחנו נודע לנו מהעיתון. מהעיתון ומהרדיו. הארגון ביקש לפרסם הצהרה שבעקבות סירובה של ישראל להיכנס למשא ומתן, ובעקבות סירובה לשחרר את האסירים המוסלמים, הארגון החליט להרוג את היהודים והתחיל עם הריגתו, ברציחתו של אבי, חיים כהן חלאלה (Haim Cohen Halála). זה היה הראשון מבני הערובה.

(00:47:35)

מראיינת: אז אתה הזכרת בעצם שבישראל רצו לשחרר את היהודים. ואתה ילד צעיר. אחרי כל מה שאתה שומע מסביב, ואתה שומע שישראל לא מסכימה לשחרר. הא זה נטע בך איזה כעס? האם ציפית שהם ישוחררו?

אדי כהן: היה לי ברור ש'האיש הרע' זה לא ישראל. מהתחלה היה לי ברור ש'האיש הרע' זה הטרוריסטים שחטפו יהודים; שהם צריכים להיענש. לא נכנסתי לשאלה של צריך או לא צריך; לא נכנסתי אני מודה בזה. אם כן להיכנס או לא להיכנס למשא ומתן. אבל ברור לי היה שהם האנשים הרעים וקיווינו לטוב. היינו אופטימיים. ראינו את התמונה של אבא בעיתון, והוא חי. זה זרע תקווה בתוכנו. לא ציפינו שיהרגו אותו.

(00:48:36)

מראיינת: בעצם, אביך נרצח על ידם, ואני מניחה שלא החזירו לכם את הגופה?

אדי כהן: דווקא כן. אנחנו היינו ברי מזל ששמו את הגופה באיזו פינת רחוב, והגיע אמבולנס והעביר את זה לקהילה הלבנונית (היהודית), והקהילה הלבנונית ביחד עם אמי קברו את אבי בבית הקברות היהודי בביירות. בביירות יש בית קברות יהודי רק ליהודים, באזור ביירות.

מראיינת: אז היתה לכם הזדמנות לומר עליו קדיש!?

אדי כהן: כן, כן. לא הלכנו לבית הקברות אבל עשינו בבית קדיש. כן, בהחלט.

(00:49:19)

מראיינת: ואיך אמא שלך מתגברת על כל זה?

אדי כהן: קשה, מאוד קשה. אמא יחסית צעירה. ללא עבודה. אמי היתה עקרת בית. ללא פרנסה עם שלושה ילדים. עם מלחמה. ללא בעל. זה היה מאוד קשה כל הסיפור הזה, מאוד קשה. לכן מה שעשתה, אבל לקח הרבה שנים, לסייע לנו (לילדים) לעזוב את לבנון.

מראיינת: איך היא עשתה את זה?

אדי כהן: הכי קשה היה בלבנון זה להוציא דרכון. היה לנו מאוד קשה להוציא דרכון, לכן שילמנו הרבה שוחד, עד שאחי הגדול הצליח לקבל דרכון וויזה למקסיקו.

מראיינת: למי שילמתם שוחד?

אדי כהן: לאנשים במשרד הפנים, במשטרה, בלבנון.

מראיינת: ומאיפה היה לאמא שלך את הכסף לשחד אותם?

(00:50:36)

אדי כהן: אז היה לנו זהב. מכרנו קצת זהב. מכרנו כל מיני דברים שהיו ברשותנו, בעיקר תכשיטים, אני זוכר. מכרנו תכשיטים עד שקיבלנו דרכון, ואחי הבכור עזב כבר בשנת 1987 את לבנון, למקסיקו.

מראיינת: אז ספר לי על הרגע הזה שבעצם אחיך עוזב. אתה מבין שזו ההתחלה של ההתפרקות של המשפחה. הוא עוזב למקסיקו. אתה חיכית גם לדרכון או שהיה לך בשלב הזה?

אדי כהן: לא, חיכיתי לדרכון.

מראיינת: אז אתם הולכים ומלווים אותו? איך הרגע הזה הולך?

(00:51:14)

אדי כהן: תחילת ההתפרקות התחילה למעשה כאשר אבי נחטף ב-1985. זו היתה תחילת ההתפרקות, כאשר עזבנו את הדירה ואת כל החיים – לקחנו רק את התמונות. תמונות מעטות. וזו היתה תחילת ההתפרקות.

כן, זה מאוד קשה להיפרד כי היה ברור שאחי לא יחזור ללבנון, ועד שאנחנו נראה אותו אכן עברו המון שנים. לפחות עשר שנים עברו עד שאמא שלי הצליחה לראות את הבן שלה. זה המון זמן.

מראיינת: אז מה אמא אומרת ברגעים האלה? היא נתנה לו משהו? בן כמה הוא היה כשהוא עזב, אחיך?

(00:51:58)

אדי כהן: הוא היה בן 20. אמרה לו "לך לכה". לך תצא, תחיה במדינה נורמלית שלאנ יסתכלו עליך בתור יהודי. תעשה את החיים שלך. והכי חשוב היה מבחינתה, שאנחנו נעזוב. הרי אנחנו גדלנו שם, והיינו צעירים, כלומר בגיל שיכולים לקחת אותנו או לצבא או למיליציות. אני זוכר שהכוחות הלבנונים הנוצרים שמו עין עליי. "בוא ניתן לא נשק, שיבוא, שיעזור, שלפחות ימלא חול". את יודעת, ממלאים חול כדי לשים בבונקרים. ככה זה בלבנון, יש כל מיני עבודות שאפשר לעשות, לא דווקא לוחם. אז הגענו לגיל שאנחנו היינו צעירים שהיה חשש שיקחו אותנו, יחייבו אותנו ללכת להילחם. אלה לא אכפת להם יהודי, לא יהודי. "בוא תעזור, בוא תעשה משהו".

(RECORDING - 00:53:12)

מראיינת: אז אחיך הראשון שעזב. עכשיו אתם שני אחים בבית עם אמא. איך מתגלגלים העניינים?

אדי כהן: המשכנו לחיות כרגיל. אנחנו הלכנו לבית הספר. אמא שלי כמובן – לא היתה שאלה אם אני אצטרף מיד – היינו צריכים לחבות איזה חצי שנה, שנה, כדי שהעניינים יירגעו. גם כלכלית, גם כדי שאחי יתבסס במקום החדש שלו, שיקח דירה. וכך ה היה, אחרי שנה וחצי השגתי דרכון גם אני.

מראיינת: אבל איך השגת את הדרכונים דווקא למקסיקו?

אדי כהן: אז זהו, לא למקסיקו. השגרירות המקסיקנית לא נתנה לי ויזה. הלבנונים עשו המון בעיות, היה להם מוניטין שהם טרוריסטים, לכן לא העניקו לי אשרת כניסה, לא העניקו לי ויזה. בזמנו של אח שלי הצב היה סביר אז נתנו לו ויזה. אני, לא נתנו לי ויזה – לכן החלטתי, לא משנה לאן לנסוע – אבל לעזוב את לבנון. וכך עשיתי.

(00:54:32)

מראיינת: באיזה שנה זה?

אדי כהן: ב-1989, סוף 1989.

מראיינת: ספר לי קצת על ההכנות לרגע הזה. מה אתה לוקח בתיק, אתה אורז את חייך, מה אתה לוקח בתיק מהבית? ורגע הפרידה מאמא, אתה נוסע עם אמא לשדה תעופה או רק אתה לבד?

אדי כהן: אין הכנות – דרכון! לוקח כמה בגדים מהבית – c’est tout - לא לוקחים כלום. אני ניסיתי לנסוע דרך קפריסין. רציתי לנסוע לארה"ב. כדי לקבל ויזה לארה"ב היינו צריכים לנסוע לבקש את הויזה מקפריסין (שגרירות ארה"ב בקפריסין). השגרירות האמריקאית סגרה את שעריה בלבנון בעקבות פיגוע שעימאד מורנייה (Imad Mughniyah) הפציץ (פוצץ) ב-83 את כל האזור שם. לכן הייתי צריך לנסוע לקפריסין כדי לקבל ויזה. בפעם הראשונה שניסיתי לנסוע לקפריסין, עליתי לאוניה ואיש הביטחון הקפריסאי ראה אותי, שאל אותי "כמה כסף יש לך? מה אתה רוצה לעשות?". אמרתי "רוצה לנסוע לארצות הברית". – לא היה לי מספיק כסף כדי לחיות (בארה"ב). לא נתן לי ויזה לקפריסין – "חזור"; כלומר עליתי לאוניה והוא הוריד אותי. התחננתי. לא נתן לי. שעה וחצי חיכיתי, האניה נסעה, לא היה לי זמן לקחת את המזוודה שכבר שמתי. אז לא קיבלנו את מה שהיה במזוודה.

(00:56:47)

ופעם שניה, הצלחתי להגיע לקפריסין אחרי שאיש (אני לא אגיד את שמו) מהקהילה הלבנונית שיחד אנשים שעבדו באניה והם נתנו להגיע לקפריסין. הגעתי לקפריסין, הגעתי לשגרירות האמריקאית, ביקשתי ויזה. היה לי מכתב מהקהילה הלבנונית (היהודית) שאני בורח מלבנון ואני צריך להגיע לארה"ב. השגרירות האמריקאית אומרת לי "You don’t have enough ties", Declined, אנחנו לא יכולים לתת לך ויזה – סע לישראל. השגרירות האמריקאית אומרת לי סע לישראל, לא אומרים לי תחזור ללבנון ולא אומרים לי קח ויזה.

(00:57:29)

מראיינת: רצית אבל לנסוע לישרא? רצית לעלות?

אדי כהן: אמא שלי לא רצתה ישראל. לאמריקה, לאחי במקסיקו. הייתי בקפריסין לבד, כמעט בלי כסף, מה אני אעשה: ארה"ב לא רצו לתת לי להיכנס, ללבנון לא היה מצב שאני אחזור, וישראל – אמא שלי לא רצתה. יחד עם זאת הלכתי לשגרירות (הישראלית) וקיבלתי ויזה. אבל, התקשרתי למישהו מהקהילה (היהודית) הצרפתית בצרפת, רוז'ה פינטו (Roger Pinto), יושב ראש תנועת Ziona שעסקה בהברחת יהודים מארצות ערב. האיש הזה תותח, תוך יומיים השיג לי ויזה לצרפת, תוך יומיים קיבלתי ויזה ונסעתי לצרפת.

מראיינת: נסעת לבד לצרפת!? ואמא נשארת בלבנון. אז בצרפת קודם כל, מה היו ההתרשמויות הראשונות שלך?

(00:58:53)

אדי כהן: קר. שנחתתי בדצמבר בשארל דה-גול היה מינוס 5-6, ואנחנו במזרח התיכון לא רגילים למזג אוויר כזה. זה היה מאוד קר. רוז'ה פינטו אירח אותי בביתו. הוא לא הכיר אותי. היתה לנו התכתבות קודמת איתו, אבל לא יותר מזה. אירח אותי בביתו עד שהלכתי לפנימיה/ בית ספר בצרפת והשלמתי את הבגרויות שם (Baccalauréat).

מראיינת: איזה בית ספר?

אדי כהן: בית ספר ENIO, Ecole Normale Israelite Orientale.

מראיינת: והיה לך קשר עם אמא?

אדי כהן: כן. היינו מדברים בטלפון, במכתבים.

מראיינת: והתראיתם?

אדי כהן: עד שאמא עזבה את לבנון שנתיים אחרי. הגיעה למקסיקו, נפגשנו כולנו. ב-95 החלטתי לעלות לישראל.

(RECORDING - 00:59:59)

מראיינת: ולמה החלטת לעלות לישראל?

אדי כהן: כי רציתי להתגייס, רציתי ללמוד. לא רציתי להתגייס לצבא של מקסיקו ולא ללמוד ב-Universidades של מקסיקו. לכן היה לי חשוב להגיע לישראל. אני תמיד הייתי פטריוט, ציוני, אוהב את הארץ, אוהב את המדינה.

מראיינת: אבל מה ידעת על ישראל בעצם? כי בעצם נסעת כל פעם לבקר את סבתא כשהיית ילד.

אדי כהן: יודעים שיש מדינה, שיש יהודים שגרים, מדינת היהודים. ידענו דברים, אמנם לא דברים גדולים, אבל ידענו. היינו פה, יש משפחה, קצת חברים.

(01:00:40)

ב-95' עליתי ארצה. למדתי תואר ראשון, תואר שני, התגייסתי לצבא, עבדתי במשרדים ממשלתיים. אני עדיין עובד במשרדים ממשלתיים ועוסק קצת במחקר.

מראיינת: אני רוצה להבין כמה דברים. עלית לארץ מאירופה בעצם, מצרפת. עזבת את לבנון, עברת לצרפת, ואז בעצם עלית לישראל. בהיותך לבנוני, האם הרגשת שהממסד והחברה מקבלת אותך? האם נטמעת בחברה?

(01:01:24)

אדי כהן: קודם כל בדיעבד כן. נטמעתי בחברה, אני דובר את השפה. אני התחתנתי כאן, אני מלמד כאן, אני חוקר כאן, מפרסם מאמרים כאן. כן נטמעתי. יש לי חברים כאן. אבל היה שוק תרבותי, אם לזה מה שאת רוצה להגיע, היה שוק תרבותי. אני לבנוני. לבנוני יהודי אמנם אבל לבנון זו מדינה ערבית וזה הבדל בין מזרח למערב. כשהגעתי לכאן זה היה שוק תרבותי. כללי נימוסים כאן אין. אנחנו רגילים במדינות ערביות ידועים כמארחים טוב, נימוסים, מדברים בצורה עדינה. לא כמו כאן, את יודעת, צעקות; פחות כללי נימוס. יחס לדת, תמיד הערכנו את הדת ואת היהדות, ואני רואה כאן אנשים שלפעמים אוכלים חזיר. מבחינתי זה היה שוק!. או למשל תנועות כמו נטורי קרתא (Neturei Karta). איך יכול להיות שיש דבר כזה ששורפים את דגל ישראל. היה לי שוק תרבותי כאשר ראיתי את הזרמים הקיצוניים בישראל, בין אם זה שמאל קיצוני או אם זה ימין קיצוני. אמרתי, איך אפשר שמישהו אומר כיבוש או מישהו מהזרמים היותר שמאליים. איך אתה יכול לדבר נגד מדינת ישראל!?

מראיינת: הפתיחות הזאת!?

אדי כהן: לא ראיתי את זה כפתיחות, אלא ראיתי את זה כהתאבדות. אני עדיין רואה את זה כהתאבדות.

(01:03:29)

מראיינת: אנחנו נדבר על זה

אדי כהן: אנחנו נדבר על זה. לכן מאוד היה קשה לקבל את הזרמ#1497;ם האנטי דתיים. גם דת ומסורת צריך לכבד.

מראיינת: אבל מבחינת הנרטיב שלך, מבחינת הסיפור, שמישהו לבנוני יהודי – אתה מרגיש שבשנות ה-90', כשאתה אמצע שנות ה-90' לקראת סוף שנות ה-90' כשאתה הגעת לארץ, היה מקום לסיפור הזה? היו מדברים על זה כמו שהיום מדברים על זה? או שעדיין היה יותר את הנרטיב של השואה, של ממערב אירופה.

אדי כהן: אני הגעתי, זה בן אדם אחד. אני לא נחשפתי,לא סיפרתי את הסיפור. גם לא היתה במה.

מראיינת: לא היתה במה.

(01:04:17)

אדי כהן: לא היתה במה. עכשיו אם לא הפניה שלכם של Sephardi Voice , שהיא מאוד מאוד חשובה, אני לא הייתי מעניק את הראיון הזה. וזאת הסיבה שהחלטתי, וביקשתי, ופעלתי כדי לחקור את נושא יהודי ארצות ערב. ויש צורך, יש וואקום. יהודי ארצות ערב מאוד סבלו כאן בישראל, וחסר לדבר עליהם, חסר לחקור את הנושאים הללו שקשורים ליהודי ארצות ערב.

מראיינת: אנחנו עוד מעט נגיע למחקרים שלך ועליך היום. אני רוצה קצת לשמוע מבחינת הזהות שלך, מה אתה מרגיש??? אתה מרגיש שאתה פליט? אתה מרגיש שאתה עולה? איך היית מגדיר את עצמך? זה כמו שאמרת על אביך—איך אמרת לי!? הוא היה לבנוני יהודי גאה. איך אתה אדי כהן מגדיר את עצמך?

(01:05:23)

אדי כהן: אני מרגיש.... אף על פי שיש לי אזרחות ישראלית, אני מרגיש פליט. כי אני נולדתי במדינה, נאלצתי לעזוב את אותה מדינה מחשש לחיי. על פי אמנת ז'נבה, מי שעוזב את המדינה שלו מתוך חשש לחייו, הוא נקרא באופן אוטומטי פליט.

מראיינת: את אתה מרגיש פליט!?

אדי כהן: אני פליט. אף אחד לא גירש אותי; אני פחדתי ועזבתי. יחד עם זאת אני מרגיש פליט. אף על פי שמרצוני החופשי עזבתי.

מראיינת: מה היה קורה אם לא היית עוזב את לבנון בזמן שעזבת?

(RECORDING - 01:06:12)

אדי כהן: אז אני חושב שהיו חוטפים אותי, רוצחים אותי. יהודים בארצות ערב מתברר לנו שאין דבר כזה. אי אפשר. מליון יהודים גרו בארצות ערב. כיום, חוץ ממרוקו, זה 50 יהודים. אני לא מדבר על מרוקו.

מראיינת: כמה יש בביירות?

אדי כהן: יש איזה עשרה אולי.

מראיינת: אתה בקשר איתם?

אדי כהן: לא, אני לא בקשר עם יהודים בלבנון.

מראיינת: ואתה בעצם כשאתה די מגובש, בשנות העשרים שלך, לפה לישראל. מה אתה משאיר מהמורשת הלבנונית שלך? כאילו מה אתה מביא משם לפה? זה יכול להיות החינוך לילדים, זה יכול להיות... איך אתה משמר את הזהות הלבנונית, לא דווקא המזרחית, הלבנונית אני שואלת.

(01:07:10)

אדי כהן: פה בישראל למשל אני משתדל לאכול מאכלים לבנונים. אני משתדל ללכת למסעדות לבנוניות. בעיקר בחו"ל, קונה מוצרים לבנונים, שומע מוזיקה לבנונית. אי אפשר כמו שאמרת להתנתק. את לא יכולה להתנתק מהזהות הלבנונית. יש גם סדרות טלביזיה לבנוניות. אי אפשר פשוט לשכוח את המדינה בה נולדת, זה ברור.

מראיינת: ומה היחס שלך כשאתה רואה מדי פעם -- הרי פה בטלביזיה למשל מראים את החיילים כשהיה את ההתנתקות?uמה היחס שלך לצילומים שמראים את לבנון של היום?

(01:08:10)

אדי כהן: ההתנתקות זה נושא שלא קשור ... אין פה השוואה. יהודים גרו בלבנון מאות שנים. בכלל יהודי ארצות ערב התגוררו עוד לפני האיסלאם בארצות ערב. הם היו נאמנים; הם היו אזרחים נאמנים, הם היו צריכים להישאר שם. יחד עם זאת הערבים, או המנהיגים הערבים, לא רצו את הנוכחות הזאת. הם גירשו אותנו. הראשון שהסית נגד יהודי ארצות ערב, הוא המופתי של ירושלים אמין אל חוסייני (Amin al-Husseini), בעל בריתו של אדולף היטלר. כבר בגרמניה הוא קרא, פנה, ושלח מכתבים למנהיגי ארצות ערב ואמר להם, "תוציאו את היהודים משם". היה לו ארגון חשאי; הסעיף השלישי באמנה של הארגון שלו היה לגרש את כל יהודי ארצות ערב ולהילחם ביהדות העולמית. זה היה המוטו שלו, המופתי אמין אל חוסייני. הוא התחיל להילחם ביהודי ארצות ערב ולאחר מכן כל החברים שלו, ג'מאל עבדל אל נאצר (Gamal Abdel Nasser) והמצרים, והעיראקים, כולם נרתמו ואכן גירשו את היהודים. ואנחנו רואים בעיקר במצרים ובעיראק איך גירשו את היהודים.

מראיינת: מה שמביא אותנו בעצם למחקר שלך. אז ספר לי קצת על המחקר שלך והתהליך לבחור בנושא הזה. האם זה בא ממשהו פנימי? סיפור הדמוגרפיה האישי שלך? ספר לי קצת על זה?

(RECORDING - 01:09:58)

אדי כהן: אני רואה שלצערי יהודי ארצות ערב הם כמעט חמישים אחוז, או אפילו יותר, מהאוכלוסיה היהודית בישראל. אם אני פותח את הספר של הילדים שלי, אני לא רואה את יהדות מרוקו, חכמי מרוקו, לבנון, סוריה, עיראק, תימן. כל המורשת העשירה של היהודים, אני לא רואה את זה. אירועים כמו הפרהוד (Farhud) לא נמצא. לא נמצא בתוכנית הלימודים. יהודי ארצות ערב לא נמצאים בתוכנית הלימודים. אני החלטתי לחקור יותר את הנושא הזה, ערכתי כמה מחקרים על הפרהוד, כתבתי ספר על מעלליו של המופתי. אני מקווה שיצא בחודשים הקרובים (הספר). חסר המון מחקרים בקשר ליהודי ארצות ערב ואני מקווה שלא רק אני אלא גם אחרים יירתמו, ואני מציין את העבודה שאתם עושים ב- Sephardi Voices זה עבודת קודש, להשאיר לנכדים, לילדים, את תרבותם ואת מסורתם העשירה של יהודי ארצות ערב.

(01:11:18)

מראיינת: אני חוזרת לפן האישי. אביך, אמרת שבעצם קברתם אותו בלבנון. האם הוא קבור שם או שהבאתם את עצמותיו לפה?

אדי כהן: לא, הוא עדיין שם. הוא עדיין קבור בלבנון.

מראיינת: ואימך? איך התגלגלו חייה?

אדי כהן: אמא שלי הגיעה ב-96' לישראל ולצערי נפטרה מסיבוך רפואי. נותרנו שלושתנו, אני והאחים שלי. יום אחד שיהיה שלום, אנחנו נביא את גופתו של אבי שהוא בלבנון.

(01:12:03)

מראיינת: אם היית יכול להגיד כמה מילים לאביך על איך שהחיים שלך התגלגלו, מה היית אומר לו?

אדי כהן: "היית צריך לעזוב את המדינה, כאשר אמא שלי אמרה לך". "ושילמת בחייך". זה הדבר שא אני יכול להעביר את זה.

מראיינת: אנחנו מתחילים להגיע לקראת סיום, ורציתי לשאול אותך אם יש איזה מסר שאתה יכול פה לתת למי שיצפה בקלטת וידאו הזו בעתיד. אם יש ילדים, נוער, אנחנו לא יודעים בעצם מי יצפה. מה המסר מתוך החוויה האישית שלך על החיים שלך כיהודי לבנוני שעלה לישראל. מה המסר שהיית רוצה לתת לאותם אלו שיצפו בך בשנים הבאות?

(01:12:59)

אדי כהן: קודם כל לחקור תמיד לאן!? מאין!? מאיפה הגעת!? לא לחשוש ממה שאנשים אומרים לך. לא לחשוש משום דבר. כי, כאשר אני מעלה טענות על היחס ליהודי ארצות ערב, מיד אומרים – שד עדתי, פופוליזם. זה לא אמור להרתיע. אנחנו, יהודי ארצות ערב, מקופחים מבחינה זו. כל התרבות העשירה של שלושת אלפים שנה, לא מוזכרת במדינה. אני כן ישראלי, אבל יש לי זהות אחרת. הזהות שלי נמחקה. אמרו לנו כור היתוך. זה לא כור היתוך! זו מחיקת תרבות. אנשים שעלו בשנות ה-60' וה-70' התביישו לדבר בערבית. "אל תדברו ערבית, אל תשמעו פריד אל אטרש (Farid al-Atrash). זה לא טוב, זה ערבים עושים". אז המסר שלי הוא גם לחקור וגם להמשיך להיאחז במורשת ובזהות ולא להתבייש בה.

(01:14:22)

מראיינת: כיצד אתה תעביר את הזהות ואת המורשת לילדים שלך?

אדי כהן: עכשיו הילדים קצת גדלו אז אני מתחיל לדבר איתם על המורשת, על הזהות, על יהודי ארצות ערב, על הסיפר של הסבא ושל הסבתא. מה היו, מה עשו. איך התגלגלנו לישראל. כל ההיסטוריה, כל הביוגרפיה, אני מתחיל לאט לאט.

מראיינת: אתה מדבר איתם קצת ערבית?

אדי כהן: לא, לימדתי אותם קצת לספור (צוחק). זה יבוא.

מראיינת: אני רוצה לסיים. כשאני אומרת "לבנון" ואני רוצה להעיף אותך חזרה כאילו לילדות שלך, מה עולה לך קודם כל בראש? מהמילה 'לבנון', כשאני מעלה את זה -- מה הדבר האינטואיטיבי שעולה לך?

(01:15:10)

אדי כהן: שירים לבנונים, הים, ההרים, ההרים של שלג. יש הרים בחורף כמו בשוויץ, לא כמו כאן. יש הרים גדולים של שלג באזור הר הלבנון. מדינה יפה, וחזרה להיות יפה. אבל לצערי אני לא ליכול להגיע לשם.

מראיינת: מר אדי כהן, אני מאוד מודה לך. אם יש איזה משהו, האם יש מישהו, בן אדם שאתה רוצה להזכיר פה בראיון ולא נגענו בו? ואני מציעה שעוד פעם נעבור על שמות ההורים שלך והאחים שלך כדי שיהיו מתועדים פה בקלטת. יש איזה נושא שרצית לדבר עליו ולא נגענו?

(01:16:01)

אדי כהן: לא, כיסינו את הכל לדעתי.

מראיינת: אתה יכול רק לחזור על השמות של ההורים שלך!? ושל האחים שלך!? כדי שיהיו פה מתועדים.

אדי כהן: כן, אבי שמו חי כהן חללאלה, חיים כהן חלל”#1488;לה, הכינוי חי. אמי ראשל, או רחל, או שלה מאן. אחי הבכור ראובן, רובי, ואחי הקטן אלן או אלאן בצרפתית.

(01:16:36)

מראיינת: אני מאוד מאוד מודה לך.

אדי כהן: תודה רבה לך!