Levana Zamir

Prepared for: Sephardi Voices

Transcript by: Divora Sarafraz

(00:00:12)

מראיינת: בוקר טוב, אולי תוכלי להגיד לי מה שמך המלא?

לבנה זמיר: שמי לבנה זמיר.

מראיינת: ומה היה שמך כשנולדת?

לבנה זמיר: כשנולדתי, נולדתי עמר וידל.

מראיינת: עמר וידל, ו-

לבנה זמיר: כן.

מראיינת: ומתי נולדת?

לבנה זמיר: נולדתי בשנת 1938, בקהיר. ברחוב מלקנזי בקהיר.

(00:00:35:10)

מראיינת: אוקי קהיר זה במצרים. את יכולה להתחיל לספר קצת אולי על הרקע – מאין הגיע המשפחה שלך? האם הם היו ממצרים או שהם באו ממקומות אחרים...?

(00:00:46:04)

לבנה זמיר: במשפחה שלי, אנחנו מאות שנים במצרים. מצד אבי – אמו של אבי – סבתא שלי – סבתא שלי מצד אבא אלפיים שנה במצרים. משפחת שמס שידועים – שהמשפחה הזאת ידועה במצרים אלפיים שנה. מצד וידל, שזה סבא שלי מצד אבי, יודעים שהגיעו למצרים במאה השמונה עשרה מאיטליה, והגיעו כסוחרים לשמן זית, ונשארו. ראו כי טוב. נשארו מאות שנים. מצד אמי מוסרי, יודעים שהגיע מוסרי גם מאיטליה בשנת 1750, ויש לנו עץ משפחה אדיר שמראה מ-1750 עד 1950 מה קרה עם משפחת מוסרי, ויש כמה ענפים. יש ענף של הבנקאי מוסרי. ידוע בנק מוסרי היה הראשון שהוקם בקהיר. ויש שהסבא של אמי – הוא זה שהקים את חלואן – את הקהילה היהודית בחלואן בשנת 1858. ומאז חלואן פרחה כי גם הרכבות – הוא היה בן אלה שהקימו את הרכבת הראשונה שקישרה בין קהיר לעיר חלואן שהייתה עיר גנים. הסולטנים האוטומנים היו גרים שם בארמונות אבל הגיעו לשם על גבו של חמור ועל הנילוס עם סירות. ובא סבא של אמי, דוויד מוסרי, וראה שהמקום הזה מקסים ביופיו, ביחד עם המיליונר סוארץ בנו את הרכבת הראשונה שקישרה בין קהיר לחלואן והגיעו בשנת 1885 חמישים משפחות מ- [ערבית - 00:02:51] -משכונת היהודים של קהיר -

(00:02:53:06)

מראיינת: בקהיר?

לבנה זמיר: כן, באו לחלואן להפעיל את הרכבת. וכך קמה קהילה יהודית בחלאון.

(00:03:01:22)

מראיינת: והמשפחה שלך - מהמשפחה שלך גרו שם בחלואן?

לבנה זמיר: כן, אמי. אמי נולדה כבר בחלואן. כל משפחת מוסרי נולדו בחלואן. ואחר כך כשהתחתנה הלכה אחר בעלה בקהיר. ככה זה היה.

(00:03:15:01)

מראיינת: איפה הורייך נפגשו? את יודעת?

לבנה זמיר: הוריי?

(00:03:18:08)

מראיינת: כן.

לבנה זמיר: נפגשו בחלואן כי חלואן הפכה לעיר קהית-חורפית בגלל מעיינות. יש מעיינות עתיקים מתקופת פרעה. מעין גפרית שבגללו הוקמו בתי מלון אדירים לאת יודעת, לטיפול בחורף - טיפולים. וחלואן הפכה לעיר קהית-חורפית, ואז היו מגיעים מקהיר כל החורף האריסטוקרטיה הקהירית היהודית. וכך אחותו של אבי בשנת 1930 פגשה את אמי, אהבה אותה, אמרה לאחיה, "אתה בא לחלואן להכיר את האישה הזאת - הבחורה המקסימה הזאת." ונפגשו. וממבט ראשון התאהבו שניהם. היא לא ידעה שהוא עשיר. היא לא ידעה כלום. התחתנו. אחר כך היא גילתה שהוא היה עשיר.

(00:14:13:22)

מראיינת: ובמה הוא עסק - ממה הוא עשיר?

לבנה זמיר: כן, לאבי יחד עם שני אחיו וידל היה להם בית דפוס בין ההכי גדולים בקהיר. "אמפרימרי וידל פרר".

(00:04:25:21)

מראיינת: מה הם היו עושים שם?

לבנה זמיר: היו מדפיסים ספרים, מחברות. אבל בעיקר, וזה מאוד חשוב - היו בין הסוכנים היחידים - חמישה סוכנים כאלה היה בכל מצרים - הדפיסו עבור משרד החינוך המצרי. את מתארת לך? עבור בתי המשפט במצרים הם היו ידועים מאוד מאוד מאוד בתחום הזה.

(00:04:49:20)

מראיינת: הם גם הדפיסו דברים יהודיים?

לבנה זמיר: לא.

מראיינת: לא?

לבנה זמיר: לא. בית הדפוס הזה לא היה ציוני, לא הדפיסו עברית. הדפיסו בשביל משרד החינוך המצרי.

(00:05:00:07)

מראיינת: זה שהמשפחה באה מאיטליה - היה לכם אזרחות איטלקית?

לבנה זמיר: כן. הייתה לנו אזרחות איטלקית שנשמרה במשך הדורות מסיבה אחת בלבד. היינו מצרים. אני מדברת ערבית שוטף. אבל היה חשוב באותה תקופה אזרחות זרה כי האנגלים שלטו במצרים ובגללם היה מה שנקרא פרוטוג'ה - היה מין פרוטקטורט.

(00:05:31:09)

מראיינת: הפרוטקטורציה.

לבנה זמיר: כן, בדיוק. והיה כדאי ליהודים לשמור על האזרחות הזרה, והיו אלה שקנו אותה. עד כדי כך זה היה חשוב. גם מבחינת מיסים זה היה פחות, גם מבחינת בתי המשפט.

(00:05:46:19)

צלם: שניה.

לבנה זמיר: כן. The sound is not good?

צלם: [לא ברור] No it's fine. It's just we think it's too tight... let me just...okay.

לבנה זמיר: כן כן. לעשות מחדש?

צלם: That's better..that's fine...we have it on two microphones as well.

לבנה זמיר: בסדר. איפה היינו?

(00:16:17:13)

מראיינת: על עבודה של אבא שלך פה אני חושבת. לא, איטליה.

צלם: על איטליה, איטליה.

לבנה זמיר: אה, אזרחות.

מראיינת: האזרחות האיטלקית, כן. זה שהיו פרוטג'ה של ה...

לבנה זמיר: כן, זה היה חשוב. הנתינות הזרה הייתה חשובה גם בגלל בתי המשפט. במצרים הוקם מה שנקרא טריבונל מיקסט - שהיה בשביל הזרים בלבד. והיה חוץ מזה בית המשפט השאריה לפי זה שלא התאים לזרים. לכן על כל בעיה קטנה וגדולה בבתי המשפט היה טריבונל מיקסט. שהיה מהקל מאוד מאוד מאוד עם ה- עם מי שיש לו נתינות זרה.

(00:06:53:08)

מראיינת: אולי תגידי את השם של אבא שלך ואת שם בית הדפוס?

לבנה זמיר: כן, אבי הוא ויקטור וידל, ובית הדפוס שהקים עם אחייו נקרא אמפרימרי וידל פרר. ויש לנו תיעוד אחד בלבד שזה היה קיים. במדריך "הגייד" המסחרי של קהיר בשנת 1942 מופיע השם של אבי, אבל גם בצורת מסגרת כתוב אמפרימירי וידל פרר. ויש את הכתובת שאיפה שנולדתי זאת אומרת של הבית ברחוב מלקנזי, וגם הכתובת של בית הדפוס שהיה ברחוב גם-אל-בנט.

(00:07:37:23)

מראיינת: והוא היה - האחים שלו גם היו בבית הדפוס?

לבנה זמיר: כן, שני אחיו הם היו - זה היה עסק משפחתי של שלושה אחים וידל.

(00:07:48:12)

מראיינת: עכשיו אולי תספרי באמת קצת על הבית שבו גדלת ונולדת, את הורייך התחתנו, שם אימא?

לבנה זמיר: אמי אסתר לבית מוסרי התחתנה עם ויקטור וידל בקהיר ועברה לגור בקהיר, ובקהיר נולדנו האחים שלי, כן.

(00:08:09:00)

מראיינת: אולי תספרי קצת איך נראה הבית שבו נולדת. הזיכרונות שלך - תתארי את הבית.

לבנה זמיר: כן. עד גיל ארבע גרנו בקהיר. ואני זוכרת אבל במעומעם כזה. אני זוכרת זה היה בקומה רביעית-חמישית. יש לנו תמונות בבלקון עם אחד האחים שלי עם - אחד עם אופניים, אחד עם סלסלה גדולה מאוד, כי היו פעם מודדים את הסלסלה הזאת מקומה רביעית למטה לירקן. היה שם ירקות ובפנים היה כסף. היה לוקח את הכסף ועוד פעם הסלסלה...אז יש לי תמונה כזאת של אחי, אחד מהאחים שלי, מחזיק אותה, היא גדולה כמוהו, בדיוק ככה בבלקון. אז זה היה בקומה גבוהה. בית מואר, מאוד מואר. מלא אור, זה אני זוכרת. רחב, מאוד רחב. אולי בגלל זה עד היום אני אוהבת מקומות רחבים. אני לא יכולה להיות בחדרים קטנים. אבל בזמן המלחמה ב-1941 - 42', הפציצו - הנצים הפציצו את קהיר. הפציצו את אלכסנדריה חזק מאוד, ואז הרבה יהודים - עשרות אלפים יהודים ברחו לקהיר. גרו בבתי הכנסת. הרסו אותם שלושה - ארבעה חודשים. ואנחנו, יהודי קהיר, ברחנו לאן? למה שנקרא קהיר העתיקה, "מסרתיה" בערבית, ליד בית הכנסת בן-עזרא העתיק מאוד מאוד, אלפיים שנה, היו בתים מאוד רחבים. כל אחד גר באיזה מרחב ענק, כולם ביחד, כל המשפחה ביחד. וברחנו פשוט מהפצצות. זה היה פחד.

(00:09:54:04)

10+11

מראיינת: את זוכרת את זה?

לבנה זמיר: את זה אני זוכרת. אני זוכרת מסכת אב"כ. היה פחד. מסכת אב"כ הראשונה שראיתי בחיי הייתי בת ארבע. ותמיד פחדתי ממנה. אז היה פחד. נכון, כשהפציצו את קהיר או אלכסנדריה, הפציצו גם על לא-יהודים. אבל היהודים פחדו כי ידענו מה הנצים עושים ליהודים. הם לא היו עושים את זה לנוצרים או המוסלמים. אז הפחד של היהודים היה חזק מאוד. וכשברחנו מקהיר למסרטיה, לקהיר העתיקה, היה הפחד הזה עד שקרה קרב ["אל-האלאמן"]. קרב ["אל-האלאמן"] היה מכריע - לא צריכה לספר הרבה.

(00:10:41:04)

מראיינת: כן, ואת זוכרת את זה?

לבנה זמיר: אני זוכרת את הפחד. אני זוכרת אפילו אחרי המלחמה כשעברנו לגור בחלואן כי אמי אמרה, "לא רוצה לחזור לקהיר". עברנו לחלואן, איפה שהיא נולדה. עיר מקסימה. עיר גנים של ארמונות ווילות. מקסים, פשוט מקסים.

מראיינת: תישאר רגע במלחה. את זוכרת - סיפרו לכם משהו בבית? שיתפו אותך אפילו כילדה קטנה שזה מסוכן? את זוכרת מזה משהו?

(00:11:09:11)

לבנה זמיר: איתי הוריי לא דיברו. אבל אחד האחים שלי זוכר שיום אחד - הוא סיפר לנו את זה - הוא ראה את אבי קורא בעיתון [צרפתית 00:11:21:02] בצרפתית ובכה. אחי, שגדול ממני, שאל אותו, "אבא, למה אתה בוכה?" אמר לו, "כי הורגים באחים שלנו באירופה." זה אחי זוכר. אני זוכרת רק את הפחד מהמסכות אב"כ. האחים שלי אח"כ היו משחקים עם זה והייתי בורחת מזה. זה מה שאני זוכרת. אבל בזמן המלחמה כשהיה עוד פחד, וכשאנשים נשארו בקהיר כי לא כל אחד היה יכול לברוח למקום אחר, הפצצות בקהיר הרגו כמה יהודים - ביניהם הרב מסלטון, יהודה מסלטון, שהיה מאוד ידוע בקהיר - על שמו היה ישיבה - ישיבה מסלטון ליד בית הכנסת נווי שלום, בית הכנסת הגדול שנקרא [כניסת קיבירה] והוא נהרג, וגם נכדו נהרג. כך נכדו ובנו נהרגו, וזה היה אסון גדול בקהילה. נהרגו עוד אחרים אבל את מותו זוכרים כי הוא היה רב.

(00:12:31:13)

מראיינת: עכשיו בשבילך הבית שגדלת בו זה בעצם בחלואן?

לבנה זמיר: נכון.

(12:34:13)

מראיינת: בת כמה היית כשעברתם לשם?

לבנה זמיר: הייתי בת ארבע, ארבע וחצי. ואני זוכרת אותו טוב מאוד כי גרנו בו, כן, גרנו בו עד שעזבנו בעצם.

מראיינת: כמה חדרים היו שם?

לבנה זמיר: כן, זאת הייתה וילה עם הרבה מאוד חדרים, חדרי שינה. ובעיקר הייתי רגילה שנכנסים לבית זה לא פרוזדור, לא... נכנסים למקום רחב מאוד שקראו לו ["פסחך"] כן, שבא איזה אורח, תכף מכניסים אותו את "תפאדל" זה לא מעל יד הדלת. עד כדי כך-

(000:13:07:05)

מראיינת: זה חדר גדול שכל החדרים מסביבו?

לבנה זמיר: כן, כשכל החדרים סביבו. משם הולכים או לפרוזדור או לחדרים. וכשבא אורח, מכניסים אותו, תפאדל. מביאים לו תה, קצת ריבה, מים. זה מה שאני זוכרת. לכן, יום אחד כשביקרתי אצל ידידה - היו גם אשכנזים במצרים, וגם בחלואן שברחו בתחילת המאה העשרים מרוסיה, מפולניה, והתקבלו יפה, מצאו עבודה, באו ללא - ממש ללא רכוש, שום דבר. ובקהילה קיבלו אותם בזרועות פתוחות. עבדו, בנו בתים משלהם, ווילה בחלואן. והלכתי לחברה שלי שהייתה חולה, להביא לה שיעורי בית. וידית, וידית פרייר, קראו לה. והתפלאתי כשפתחו לי, ואני רואה פרוזדור קטן כזה ולא אמרו לי "תפאדלי", כלום. אז נתתי את השיעורים והלכתי. ונעלבתי. אז סיפרתי לאמי. אמרה לי, "אל תעלבי. זה ככה, הם לא אוהבים שרואים להם מה שיש בבית. זה תרבות אחרת. זה לא נגדך. הם אוהבים אותך, אבל זה התרבות שלהם. זה סגור. לא פתוח."

(00:14:19:23)

מראיינת: אבל מי היה בא אתכם הביתה? היו ביניהם גם מוסלמים?

לבנה זמיר: אוקי, אז לבית שלנו, באופן מסוים, לא נכנסו מוסלמים אצלי הביתה. אבל החברות שלי - החברה שלי הכי טובה הייתה מוסלמית. אייטן הייקל ממשפחה אריסטוקרטית מצרייה. תראי, החברים -

(00:14:43:17)

מראיינת: אייטן הייתה באה הביתה?

לבנה זמיר: בוודאי! אני כל הזמן הייתי אצלה. היא כל הזמן הייתה אצלי אחרי בית ספר. עשינו שיעורים יחד. השתוללנו יחד לא רק אני והיא - גם שני אחים הקטנים מנני היו חברים הכי טובים עם שני האחים הקטנים שלה. הם גרו בארמון מעבר לרחוב, אנחנו גרנו בוילה עם גינה גדולה מאוד, עם קיוסק כזה מלא יסמין, עם ספסלים עגול, מקסים, מקסים, מקסים. אני גם זוכרת שב-1945 היו באים - היו באות חיילות מהבריגדה היהודית, כי על-יד חלואן היה מחנה - מחנה צבאי בריטי. והיו באים מהגדוד העברי - מפלסטלינה, מארץ ישראל - ודודי הביב, שהיה גר בקומה השנייה של הווילה שלנו - הם גרו למעלה, ואנחנו למטה - הוא היה - הוא אהב מאוד את הפעילות הזאת. הוא היה מזמין אותם עליו הביתה לאכול, לארוחות, ואני לא אשכח - חיילות, אולי עשרים חיילות יושבות בספסלים העגולים האלה, כולו יסמין, והן שרות שירי ארץ ישראל בעברית. הייתי מוקסמת. ככה! זה היה אדיר. ואז התחלנו לשמוע בבית - ב-1945 - על פלסטלינה. "יום אחד ", אמי תמיד אמרה, "יום אחד, ניסע לפלסטלינה. זאת ארץ של קסמים. ששם, הארון בלילה - הארון בלילה הופך למיטה." ואני ואח שלי הקטן לא הבנו איך יכול להיות מיטה עם ארון בבוקר. חשבנו זה - קסם. אח"כ, הבנו, מחוסר מקום -

(00:16:38:19)

מראיינת: כן.

לבנה זמיר: אבל הייתה לי ילדות מאוד מאוד יפה.

(00:16:42:10)

מראיינת: אז אולי נחזור [לא ברור] לאחים שלך. היו לך שישה אחים אני מבינה.

לבנה זמיר: כן.

מראיינת: איך קראו להם?

לבנה זמיר: אז יש לי שלושה אחים גדולים ממני, יש לי שלושה אחים גדולים ממני, ויש שלושה אחים קטנים ממני. הבכור דוויד, על שם סבא, דוויד וידל. השני יוסף, השלישי אברהם, אני, שנולדתי בתור "עמר" שזה "לבנה" בערבית. ואחריי נולד ניסים בן עזרא. למה בן עזרא, תכף אסביר. ומשה, שנולד כבר בחלואן. כולם נולדו בקהיר. בן-עזרא למה? כי בזמן המלחמה אמי הייתה בהריון. כשהיינו בבית כנסת בן-עזרא היא פחדה מאוד מאוד. היא פחדה, כל-כך פחדה שהלכה להתפלל. והרגישה...שנייה. סליחה, כשאני אומרת "אימא", כשאני אומרת "אימא" אני בוכה. כי היא סבלה. הוריי סבלו. סליחה.

I'm sorry...I'm so sorry.

קצת מים...סליחה...

All my maquillage is....

(00:18:58:15)

מראיינת: ודיברת על - לפני זה [לא ברור] -

לבנה זמיר: על אימא, שאני אומרת אימא זה...זה יעבור תכף. אז... אמי מאוד פחדה בתקופת המלחמה. יש לה ארבעה ילדים - חמישה ילדים כבר. היא בהריון, והפצצות על קהיר. והיא הרגישה פחדים על הילדים. מסכות האב"כ כפי שאמרתי קודם. היא הלכה להתפלל - לבן-עזרא, לבית הכנסת. והיא מתפללת, מתפללת. והרגישה על הכתף שלה יד. הרגישה שבן עזרא בא ואומר לה, "תירגעי. יש לך בן. הכול יהיה בסדר." ככה. ככה היא הרגישה. על הכתף שלה הרגישה את היד של איזה חכם. היא נרגעה. פתאום היא נרגעה. והכול היה בסדר בשבילה. והיא החליטה שהבן הזה יקרא בן עזרא. ונולד באמת בן, אז זה היה happy end.

לכן הוא נקרא בן עזרא שאין אף אחד במשפחה שנקרא ככה.

מראיינת: כן.

לבנה זמיר: זה הפך ל"בני".

(00:20:03:12)

מראיינת: עכשיו תתארי קצת על הרמת החיים בבית. אני מניחה שהיה לכם עזרה, ו -

לבנה זמיר: כן כן. הייתה לי - אני חושבת שהייתה לי ילדות מאוד יפה. מאוד יפה. היו לנו שתי עוזרות קבועות בבית. חוץ מעוזר אחד שהיה בא לעשות את הניקיון הגדול. תמיד הייתה "דהדה" אחת מבוגרת - הייתה לנו "דהדה", אישה מבוגרת שלא עזבה את הבית. היא הייתה ה"דהדה", הנני שלנו. היא גידלה אותנו. לא עזבה את הבית. ועוד עוזרת קטנה שהיא הייתה רצה לשוק לקנות. אמי לא יצאה לדברים כאלה. לא עשתה שום דבר, היא רק השגיחה איך מבשלים, את - אני זוכרת שבגלל הכשרות בבית, אמי לא נתנה לעוזרת לנגוע בבשר. היא המליחה את הבשר. היא הרכיבה אותו. ונתנה לעוזרת רק לנקות, לרחוץ. זה מה ש- או לקלף. אבל היא השגיחה בעצמה. היא לא נגעה בידיים. היא הייתה "ליידי". מה שאני זוכרת מהבית זה אחת לחודש כל יום שני נניח ראשון בחודש היה בבית קבלת פנים של כל החברות של אמי שגרו בחלואן. והייתי חוזרת מבית ספר בשעה ארבע ורואה את הנשים האלה יושבות, אוכלות עוגות טובות, מספרות וצוחקות. ואני נכנסת - "תשירי לנו שיר עמר, תשירי לנו איזה שיר. משהו אולי על המורד." זה היה נחמד. זה היה החיים בעצלתיים. אני לא מוצאת מילה אחרת. זה היה החיים הנינוחים. שום דבר לא רצים לשום מקום. הכול בנחת. הכול מובן מאליו. החברים שלנו שהיו לא-יהודים - זה היה הרמה האריסטוקרטית של המוסלמים, הנוצרים, והיהודים, כמובן.

(00:22:11:17)

מראיינת: אז מי שבא אליה הביתה - כולן היו יהודיות או באות גם נשים אחרות?

לבנה זמיר: אצל אמי, היה לה חברות רק יהודיות. אינני יודעת למה. אבל אני יודעת שאצל דודות שלי בקהיר היה להם חברות גם מוסלמיות.

מראיינת: אבל היו באות ככה הביתה בחופשיות?

לבנה זמיר: אה - מי?

מראיינת: החברות הלא-יהודיות.

(00:22:32:07)

לבנה זמיר: אצלנו לא נכנסו. אצלנו לא נכנסו. אני לא יודעת למה. אולי כי גרנו בוילה. לא היה לנו שכנים. בקהיר גרו בדירות, והיו שכנים לא-יהודים. שם הם התחברו. כן, אני יודעת שבקהיר דודות שלי שהיה להם שכנות מוסלמיות - היו מאוד מאוד מאוד חברות. כמו אחיות. אבל אצלנו לא היה שכנים. מי שהיה שכן אצלנו זה - מעבר לרחוב. זה לא השכנים של המדרגות. זה אחרת. זה שונה. או שאמי הייתה כזאת. אינני יודעת. אולי כי רצתה להעביר לכולנו - אנחנו חברים איתם, אבל לא מתחתנים בהם. זה היה מאוד ברור הדבר הזה, כן. אז יכול להיות שזה אחת הסיבות. גם אבי לא היה מכניס הביתה מוסלמים. הוא עבד עם מוסלמים, כמובן. אבל אצלנו זה לא קרה, אני יודעת שאצל כל הדודים שלי - כל הבני דודים שלי, היו חברים מוסלמים. יצאו לפיקניקים יחד, והיו החיים ממש - לא שואלים --

(00:23:40:23)

מראיינת: אבל האחים שלך - זאת אומרת שהחברים שלהם מבית ספר... אחים שלך גם למדו [לא ברור].

לבנה זמיר: כן, אנחנו הדור השני בבית ספר. היינו ידידים גדולים מאוד עם לא-יהודים. האחים שלי היו מביאים הביתה את החברים שלהם ללימודים שהיו מוסלמים. אני לא אשכח את גזר החבר הכי טוב של אחי ודודי - דוויד הבכור - הוא היה בא אלינו הביתה, יושב בבלקון. הבית היה מלא נערים לא-יהודים.

(00:24:18:12)

מראיינת: מוסלמים או יהודים?

לבנה זמיר: מוסלמים. מוסלמים.

מראיינת: מוסלמים. נוצרים, מה?

לבנה זמיר: גם נוצרים.

מראיינת: גם נוצרים.

(00:24:23:00)

לבנה זמיר: היה זורש פרסטיבס הוא היה לא-יהודי. היה נוצרי. וגזר זה מוסלמי. אייטן הייקל מוסלמית. האחים שלה מוסלמים. דווקא החברה הכי טובה שלי הייתה מוסלמית לא-יהודייה. והשלישית הייתה נוצריה, איבון פדול. היינו השלישייה בבית הספר. יהודייה, מוסלמית, ונוצריה. לא היה לי - באמת לא באו יהודיות אליי הביתה כי אלה היו החברות שלי. לא רק בבית ספר, אלא הלכנו יחד הביתה, עמדנו בפינת הרחוב, איפה שהיא פונה אליה ועמדנו שמה לפחות חצי שעה עוד לדבר, ואח"כ רצים הביתה, אוכלים משהו, ועוד פעם נפגשים או אצלי, או אצלה, כל הזמן.

(00:25:06:01)

מראיינת: איזה שפות דיברתם בבית?

לבנה זמיר: כן. בבית דיברנו השפה המדוברת בבית - הייתה צרפתית וערבית. גם ערבית. למה? כי עם העוזרת אי אפשר לדבר צרפתית. הן לא ידעו. הן ידעו רק ערבית. אז דיברתי ערבית פרפקט.

מראיינת: אבל ערבית מדוברת?

לבנה זמיר: ערבית מדוברת. הערבית המדוברת המצרית היא הערבית של הספרים. במצרים זה ככה.

(00:25:35:13)

מראיינת: אבל עם אימא מה דיברת?

לבנה זמיר: עם אימא דיברתי לפעמים צרפתית, לפעמים ערבית.

(00:25:39:11)

מראיינת: ועם אבא?

לבנה זמיר: אותו דבר. זה מתערבב. אצל יהודי מצרים את יכולה לשמוע משפט שמתחיל בצרפתית, באמצע מילה ערבית, ואחר-כך עברית. עד היום. עד היום שיש לנו מפגשים פה במרכז, את שומעת את שלושת השפות, ועוברים משפה לשפה בלי להרגיש. אני לא מרגישה, אני לא שמה לב - כשאני אומרת "טייב" אני אומרת "טייב", אני אומרת מילה. לא שמה לב כי זה כזה. זה רב-תרבותי. וזה טבעי. זה לא בכוונה.

מראיינת: עכשיו, מתי התחלת ללמוד? הלכת לגן גם או ישר לבית ספר?

לבנה זמיר: בגיל ארבע הגענו לחלואן, ישר לכיתה א'. לא בגיל שש. לכן, סיימתי בית ספר יסודי בגיל שתיים עשרה.

(00:26:28:00)

מראיינת: תספרי על בית ספר. איך קראו לבית הספר?

לבנה זמיר: כן. בחלואן רוב היהודים למדו בבית ספר נוצרי כי הרמת הלימודים של הנזירות והנזירים היה רמה גבוהה. בחלואן לא היה בית ספר יהודי. היה תלמוד תורה יהודי, ושם למדנו עברית ביום - פעם בשבוע בימי חמישי - שהיה חופש - למדנו בתלמוד תורה עברית. ובחלואן למדתי בבית ספר איטלקי-נוצרי שנקרא ["אקול דה לה סנט פמיל - לה סנטה פמיליה"] ו - אבל השפה - שפת הלימוד הייתה צרפתית כי זה מה שנדרש. למה צרפתי? זה היה לינגואה-פרנקה. הצרפתית. כי באו מכל הארצות.

(00:27:18:07)

מראיינת: אבל לימדו גם ערבית בבית ספר?

לבנה זמיר: לימדו ערבית שעה אחת ליום. הייתי תלמידה לא כל-כך טובה בערבית, אבל עובדה שזה עזר. אני עד היום קוראת וכותבת בערבית. מדברת ערבית שוטפת. אבל שפת הלימוד הייתה צרפתית.

מראיינת: למדתם גם באיטלקית?

לבנה זמיר: היה איטלקית בבית הספר הזה מפני שזה בית ספר איטלקי "לה סנטה פמיליה" אבל זה לא היה שפה חשובה. השפה החשובה השנייה הייתה אנגלית, השלישית ערבית, ואיטלקית ככה מה---

(00:27:55:04)

מראיינת: אז למדתם - כמה שפות למדתם?

לבנה: כן, יהודי מצרים ידועים בלפחות חמש שפות. גם העברית. אז פעם בשבוע היה תלמוד תורה בחלואן. יש לי תמונות של כל הקבוצה עם המורה ואשתו, המורה. ולמדנו שם עברית - לקרוא בלי להבין אף מילה. כן, קראתי עברית.

מראיינת: [לא ברור] אחרי המורה?

לבנה זמיר: כן, קראתי עברית. אני זוכרת "ים בים האנייה." הם היו מביאים ספרים מארץ ישראל כדי ש--

(00:28:27:16)

מראיינת: וזה הייתה כיתה לבנות, או -

לבנה זמיר: זה היה בנים בנות.

מראיינת: בנים ובנות ביחד?

לבנה זמיר: לא, התלמוד תורה בנים בנות, כי חלואן היא לא עיר גדולה, וכולם יחד. יש לי תמונה בנים בנות עם המורה והמורה, ושם גם למדנו - וזה היה חשוב - למדנו את התפילות של יום שישי בערב לבית הכנסת כי הייתה מקהלה. אבל בבית הכנסת המקהלה הייתה של הבנים למטה, ואנחנו הבנות למעלה, גם שרות.

(00:28:55:09)

מראיינת: והבנות שרו בבית הכנסת?

לבנה זמיר: שרנו בבית הכנסת, אבל למעלה, בעזרת נשים. ידעתי ועדיין יודעת את כל התפילה - "לך דודי" וכל התפילות של שבת. אז ככה, ביום שישי הלכנו לבית הכנסת, התפללנו. אבל בשבת בבוקר הלכנו לבית ספר. ככה זה יהודי מצרים. אז אין ברירה.

מראיינת: עכשיו זה היה בית ספר נוצרי דתי. שיחררו אתכם -

לבנה זמיר: כן.

מראיינת: זאת אומרת היו כאלה שלמדו לימודי דת -

לבנה זמיר: כן.

מראיינת: וכאלה שהיו משוחררים? אולי תסבירי -

לבנה זמיר: כן. היות וזה היה בית ספר נוצרי, אז פעמיים בשבוע היה מה שנקרא "קטשיזם". "קטשיזם" זה לימוד נצרות. אז שיחררו אותנו מהקטשיזם חצי שעה -

(00:29:45:22)

מראיינת: [לא ברור] היהודיות והמוסלמיות יצאו החוצה?

לבנה זמיר: כן. היהודיות והנוצריות - לא, סליחה - היהודיות והמוסלמיות לא למדו "קטשיזם". זה היה תמיד חצי שעה אחרונה בצהריים. כי הייתה הפסקת צהריים, הלכנו הביתה לאכול, וחזרנו עד שעה ארבע. יום לימודים ארוך. אז שיחררו אותנו חצי שעה קודם. אני - את החצי שעה הזאת למדתי פסנתר, כי ניגנתי פסנתר באמת שמונה שנים. למדתי פסנתר בבית הספר הזה, פרטי. בתור לימודים פרטיים, אבל בבית הספר עם נזירה. אני לא אשכח אותה. "שר לאורה" היא לימדה אותי פסנתר ואני עד היום מנגנת. וזה - זה דברים שנשארים לך. זה הדברים של התרבות. וגם לא רק ב"קטשיזם", כל בוקר כשמגיעים לבית הספר, דבר ראשון יש את התפילה:

"je vous salue Marie plein de grace, le seigneur est avec vous"

אז אני מכירה את זה בעל פה כי כל בוקר - אבל אנחנו היהודיות והמוסלמיות היינו ככה. הן מתפללות ככה, ואנחנו - זאת אומרת כיבדו אחד את השני.

(00:30:55:03)

מראיינת: לא ניסו להשפיע עליכם?

לבנה זמיר: אצלי לא ניסו. אבל אמי מספרת כי למדה באותו בית ספר. היא נולדה הרי בחלואן. זה שהיא התחתנה ונסעה לקהיר, ואז חזרה. יש נזירה ראשית שהכירה אותה וזכרה אותה בתור תלמידה. אמי סיפרה שכשהייתה ילדה בבית ספר - תלמידה, אחת הנזירות יום אחד ביקשה ממנה לנשק את הצלב. ואמי אמרה לה, כמה שהיא אהבה את הנזירה הזאת, סר עמא בילה , אמרה לה,

"non je suis juive"

"אני יהודייה, אני לא יכולה." אמי אהבה כל דת. היא כיבדה את הנצרות. כשהייתה מאוד חולה התפללה לסנט ססיל. סנט ססיל. תארי לך, כי היא האמינה בכל הדתות, אבל ידעה שהיא יהודייה. את זה היא לא תשנה.

(00:31:55:13)

מראיינת: עכשיו בבית ספר נתנו לכם הרגשה שגם שאתם מצריים - היה קצת פטריוטיזם היסטוריה מצרית או פטריוטיזם מצרי או שזה היה צרפתי?

לבנה זמיר: במצרים למדנו היסטוריה של צרפת. כשאמרנו [צרפתית 00:32:09:14] אנחנו [לא ברור] כאילו אנחנו צרפתים. למדנו היסטוריה צרפתית של צרפת, אבל למדנו על מצרים רק על תקופת פרעה. הייתה הגאווה - אנחנו לא ערבים. המצרים לא רצו לומר שהם ערבים. אמרו "אנחנו צאצאי תרבות עתיקה. אנחנו צאצאי הפרעונים." למדנו על המלכה חתשפסות. למדנו על קליאופטרה. למדנו על הפטולימים. זה מה שלמדנו. וגאוגרפיה מצרית. אבל לא למדנו היסטוריה מודרנית - תקופה מודרנית מצריים - בכלל לא.

(00:32:55:06)

מראיינת זמיר: אז לא הכניסו לכם איזה זהות מצרית בבית ספר?

לבנה זמיר: שום דבר. זה קרה אחרי חמישים ושתיים. כשכבר לא היינו שם. לאחר ההפיכה. לאחר ההפיכה. כל ה[צרפתית 00:33:08:10] הפך להיות [לא ברור] גרשו את הצרפתים. גרשו את האנגלים. הביאו מורים שידעו אנגלית וצרפתית אבל הם כבר לא היו לא צרפתיים ולא אנגליים. החדירו את השפה הערבית בצורה מאוד כבדה. השתנה.

(00:33:27:02)

מראיינת: אז עכשיו אולי -

לבנה זמיר: כן.

מראיינת: קצת על הרקע הדתי בבית זאת אומרת -

לבנה זמיר: כן.

מראיינת: הייתם משפחה שומרת מצוות או איך - אני מבינה שהלכתם לבית הכנסת כל שבוע -

לבנה זמיר: כן. אז -

מראיינת: תספרי קצת על החיים היהודיים.

(00:33:40:10)

לבנה זמיר: כן. בבית אני יודעת שאמי שמרה כשרות. אי אפשר לנגוע בכפית של החלב עם הבשר. זה היה ברור ומובן מאליו. זה לא היה קשה כי זה חלק מהחיים. שמרנו כשרות בבית. אבל אבי אף פעם לא שם כיפה. רק בבית הכנסת. זאת אומרת גם אבי וגם יהודי מצריים - בכלל לא ראית כיפה ברחוב. אין. או תרבוש - יש לי תמונות של אבי עם תרבוש - או כובע הלבד. ויש תמונות של המשפחה שלי יושבים באיזה מקום בגינה, בבית קפה או משהו, אחד עם תרבוש ואחד עם כובע הלבד. זה היה קוסמופוליטי. זה הרב-תרבותיות. אבל כיפה לא תראי ברחוב אף פעם. אני לא יודעת למה. זה יכול להיות גם בגלל ליברליות מסוימת או הפחד מהגוי. למה לי להראות. אז זה או תרבוש או כובע הלבד. אני יודעת שאחד הדודים שלי - בעלה של אחות אבי - לא הסיר מעל ראשו את הכובע הלבד.

מראיינת: טוב זה - אולי זה -

לבנה: זהו.

מראיינת: אולי זה כיסוי ראש -

לבנה זמיר: כי הוא היה דתי. אבל ממש.

(00:34:55:07)

מראיינת: אז איך בבית - איך מה שאמרת - את זוכרת?

לבנה זמיר: בתוך הבית זהו. הכשרות - חלבי - לכוד - ובשרי - לכוד. ימי שישי בית כנסת. אין על לדבר כיפור, יום כיפור. ראש השנה - אז אפילו אם היה בית ספר אז לא הלכנו. זה מה שאני - אין עוד סיבה -

מראיינת: אם מי חגגתם נגיד ליל הסדר או ראש השנה, הייתה משפחה מורחבת?

לבנה זמיר: כן. כשגרנו בקהיר ליל הסדר היה תמיד עם האחים של אבי. תמיד.

מראיינת: היו עוד סבא וסבתא?

לבנה זמיר: כן.

(00:35:33:04)

מראיינת: את יכולה לספר עליהם קצת?

לבנה זמיר: כן. סבתי הייתה גרה בקהיר.

מראיינת: סבתא מצד אבא?

לבנה זמיר: סבתא - לא - סבתא - סבא וסבתא מצד אבא לא הכרתי אותם. הם נפטרו צעירים. אבל הכרתי רק את סבתא מצד אימא. היא הייתה גרה בקהיר, אבל ברגע מסוימים כנראה היה קשה לה. היא הייתה גרה לבד ב [ערבית 00:35:58:11].

(00:35:58:16)

מראיינת: זאת אומרת היא הייתה - סבא כבר נפטר?

לבנה זמיר: סבא נפטר לאחר שנולדתי בשנה - שנתיים. אני לא זוכרת אותו. אבל סבתי אני זוכרת עד הסוף כי היא גם עשתה עלייה בסוף. אז סבתי ברגע מסוים לא יכלה לגור לבד בדירה ענקית בקהיר, ואיפה אני זוכרת, זה היה על [ערבית 00:36:20:01] היום - היא הייתה גרה בבניין שנקרא [ערבית 00:36:24:06] מפואר. מפואר. אני זוכרת את סבתי. הייתי הולכת לבקר אותה עוד בקהיר. והיה כתוב "מוריס עמר מוסרי." שאלתי, "מי זה מוריס?" זה היה סבא שלי. אבל ככה זה. זה היה הדירה שלו, הבית שלו. ויום אחד - וזה אולי חשוב לומר - כי הייתי [לא ברור] בחופשות, יומיים - שלושה. ובא אדם מבוגר מאוד, ישב במטבח ואכל. אני לא מכירה אותו. שאלתי אותה, "נונה, מי זה?" היא אמרה לי, "זה רלבן." זה אדם עני. "רלבן" בערבית. היא הייתה מאכילה עניים. זה אז הדהים אותי. "רלבן". אבל אחר-כך הבנתי ש - אחר-כך הבנתי שסבאתי הייתה אשת חסד. היא האכילה - היא האכילה את העניים. לא - אולי גם נתנה כסף - אבל להאכיל. בכלל הקהילה היהודית העשירה - היא האכילה, היא הלבישה, ונתנו דיור לכל העניים. במצרים אי אפשר לראות יהודי עושה ככה. אין. אין יהודי שמבקש בקשיש. לא תראי את זה. כי ידעו איפה ללכת לאכל. איפה לקבל את כל הצרכים שלהם. והיו עניים. שישה אחוז עניים היה ב-1947. שישה אחוז לפי הסטטיסטיקות של מיכאל לסקר, של גורדון קרמר. לעומת עשרים וחמישה אחוז עניים בתחילת המאה העשרים. למה? כי אז באו מהגרים מאוד מכל העולם. מפולניה, מרוסיה, מסוריה, מעיראק. ידעו שבמצריים ימצאו לא רק מחסה, אלה גם לימוד חינם לילדים שלהם, ביגוד, דיור, עבודה. הגיעו אז אפילו אלמנות עם שישה - שבעה ילדים מעיראק, מארצות אחרות. כי ידעו שבאלכסנדריה וקהיר יש בתי ספר שהוקמו ע"י הקהילה יהודית ומתוחזקים ע"י הקהילה. ולמדו בהם גם העשירים ששלמו וגם העניים שלא שלמו. או שלמו גרוש. גם הוקם בית ספר בקהיר שנקרא "[צרפתית 00:38:54:14]". הקימו אותו יהודי עשיר בשם איזעק בן ארויו. ו[צרפתית 00:39:00:19] זה טיפת חלב. כל נער או נערה שהיו בלי אבא, בלי אימא, orphans, יתומים, למדו חינם בבית הספר הזה שהיה ברמה מאוד גבוהה של לימודים. הגיעו, קיבלו ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, לפני שעזבו גם משהו לאחר הצהריים. קיבלו ביגוד. קיבלו הכול. חינם. זה יהודי מצריים ידועים בטיפול בעניים.

(00:39:33:03)

מראיינת: ונחזור לסבתא.

לבנה זמיר: ולימודיים לעניים. זה היה חשוב.

מראיינת: כן, כן.

לבנה זמיר: לחזור לסבתא.

מראיינת: אז נחזור לסבתא. מה - איזו שפה דיברתם עם סבתא?

לבנה זמיר: עם סבתא דיברתי גם בצרפתית וגם בערבית. אני זוכרת שאת סבתא שלי קוראת עיתון בצרפתית.

(00:39:48:18)

מראיינת: היא למדה ב [לא ברור]

לבנה זמיר: היא למדה. אמי מספרת שאימא שלה סיפרה לה ואת סבתא כשהיא הייתה ילדה שלחו אותה ל"כותב". מה זה ה"כותב?" זה - לומדים שמה - יש איזה רב שמלמד עברית. והיא תמיד אמרה לאימא שלה שאני לא רוצה ללכת ל"כותב". זה לא נקי שמה. היא לא אהבה. אבל אח"כ הוקם בית ספר "אליאנס" לבנות והיא למדה שם צרפתית.

(00:40:24:16)

מראיינת: ואיך הייתה מתלבשת סבתא? הייתה מודרני או שהיה קצת שונה?

לבנה זמיר: סבתא שלי - לא היה לה כיסוי ראש. לא. נשים יהודיות גם בגיל הזה - אם אמי נולדה באלף תשע מאות אחד עשרה, אז בואי נאמר סבתי נולדה בסוף המאה התשע עשרה באלף שמונה מאות ומשהו. אבל לא היה לה שום "מנדיל." "מנדיל" זה שלעומת זאת האימא של הסבתא או הסבא - יש לי תמונה של סבתא של אבי עם "מנדיל" מאוד יפה שמ - יש לי עד היום את ה"מנדיל" הזה. יש לי אותו. הוא מתפורר, אבל עדיין יפה. מסביב קרושט, ככה, ואז היא קושרת אותו אני אראה לך את התמונה - ככה, ואז נופלות ככה קצת קרושט כזה מאוד יפה. זה צבעוני. כי יש לי אותו עד היום. וזה סבתא של אבי, כן? יש לי תמונה שלה, וגם סבא של אבי. והיא לבושה בשמלה כמו איזה "מטרונה" מקטיפה עם צווארון "דנטל" ככה ארוך, בטח בסטודיו, זה לא בבית. זה בסוף שנות התשע עשרה - בסוף המאה התשע עשרה ורואים הבדל עצום בין התמונות האלה בסטודיו בסוף המאה התשע עשרה או תחילת המאה העשרים. תוך עשרים שנה את רואה פתאום גברים לבושים עם חליפה, עם עניבה. בזמן שאבי היה עוד עם גלביי המאוד יפה עם פסים כמו "כתונת" הפסים של יוסף. אבל על זה - על זה ג'קט. זה היה -

(00:42:15:18)

מראיינת: על "הגלבייה" -

לבנה זמיר: על ה"גלבייה".

מראיינת: לבשו ג'קט?

לבנה זמיר: ג'קט. זה היה שיא ה"שיק," כן? אז את רואה תוך עשרים שנה השתנה.

מראיינת: אבל סבתא שלך כבר לבשה מודרני?

לבנה זמיר: סבתא שלי לבשה מודרני. לחלוטין.

(00:42:31:16)

מראיינת: איפה - איפה אימא נגיד הייתה תופרת את הבגדים?

לבנה זמיר: אז ככה. אמי הייתה או מביאה תופרת, או מביאה תופרת הביתה, או קונה במה שנקרא ב"כלבו סי קיורל" או "שם לה" או "בן ציון". היה בקהיר - היו בקהיר בתי כלבו מקסימים ביופיים. יש לי פה תמונה של "סי קיורל" שבשנת 1940 ומשהו נראה יפה - יותר יפה מכל קניון פה בישראל. קומות קומות של "פרפונריה" - "גלרי לפייט". זה היה מעותק מפריז. וכל המוצרים שם היו ייבוא מפריז, מצרפתית. החל מלנג'ריי ובגדים ופרפומריה וכובעים וכל היופי של אירופה. מדוע? כי בעצם כבר בתקופת מוחמד עלי בתחילת המאה התשע עשרה הוא אמר, "אני הופך את קהיר לפריז על הנילוס." ואחדים ישמעאלים המשיך עם זה. ולכן מצרים הייתה עשירה, פתוחה למערב, פתוחה לארצות הים התיכון, והיות והם פתחו אותה לכל אדם יזם. משקיעה. באו הרבה יהודים. פתאום משבעת אלפים יהודיים באלף שמונה מאות שמונים - או אלף שמונה מאות חמישים - פתאום הפכנו לשישים אלף. לשבעים אלף. למאה אלף. כי באו יזמים יהודים. הם אמנם התעשרו אבל הם גם פיתחו את מצריים - בסוכר, בכותנה, באורז, בחקלאות, בתעשייה, בבנקאות. הכולכלה צמחה ופרחה. ולכן כשבחמישים ושש גורשו כל הצרפתים, כל הבריטיים, ושלושים וחמישה אלף יהודים גורשו. מצריים דעכה.

(00:44:50:01)

מראיינת: אבל בואי נחזור לסיפור שלך.

לבנה זמיר: האישי.

מראיינת: הזיכרונות שלך. אז התחלנו לדבר על הדת. אז נגיד שמרו - את אמרת שמרו כשרות בבית, הייתם הולכים לאיזה בית כנסת. אבל תספרי קצת אולי אם את זוכרת איזה סיפורים, איזה אנקדוטות מהחיים המשפחתיים סביב את.

לבנה זמיר: אוקי אז כש-

(00:45:05:18)

מראיינת: על שבת, החגים.

לבנה זמיר: כן. כשגרנו בחלואן אז ליל הסדר היה אצלנו, וסבתא שעברה לגור בחלואן בווילה על-ידנו. היה בינינו רק חצר. אז ראינו אותה הרבה, הייתה באה אלינו הרבה. ובליל הסדר זה היה משהו מאוד ארוך. זה סיפורים של אבי. הוא הסביר כל דבר - יציאת מצריים, ואנחנו עוד במצרים! זה היה מאוד מוזר, כן? יציאת מצריים. ויש טקס מאוד נחמד שעד היום אני שומרת אותו, אני והאחים שלי בליל הסדר. ברגע מסוים אבי היה שם בתוך מגבת גדולה לבנה כמה מצות ושם את זה על הגב ככה, ואחד שואל את השני, "מאיפה אתה בא?" השני חייב להגיד, "ממצרים." "לאן אתה הולך?" "לירושלים." "תיקח אותי אתך?" "כן, אבל בוא תיסע איתי במסע." וככה עוברים מאחד לשני, מאחד לשני, וזה השנה הבאה שירושלים. זה היה כל שנה "השנה הבאה בירושלים." אבל לא נסענו לירושלים! כי החיים היו כ"כ טובים. כ"כ יפים. כ"כ נינוחים שקשה היה ליהודי מצריים לעזוב. להפך, הם נשארו. אבל אבי קנה אדמות בפלסטלינה. קנה אדמות עצומות בגודל.

(00:46:43:15)

מראיינת: איפה באיזה עיר?

לבנה זמיר: בחולון. כי היו באים אלינו הביתה שליחים מארץ ישראל וביקשו תרומות. או ביקשו למכור קרקע.

(00:46:58:14)

מראיינת: את זוכרת מקריים - את יכולה ל-

לבנה זמיר: אני זוכרת שהיו באים ואבי היה יושב איתם לדבר, לדבר, לדבר, ובסוף היה נותן להם. זהו. אבל את הקרקע הוא קנה עוד בתחילת שנות הארבעים. קרקע עצומה שהיום היא הפכה לשכונה שלמה מול קולנוע רינה בחולון. שהגענו לפה לאבי היה קושן. רק אי אפשר היה לבנות. אמרו צריך [לא ברור]. לאחר ה- [לא ברור] אמרו לא, צריך עוד להוציא גנים כי זה היה קרקע עצומה. להוציא גנים, להוציא רחובות. חיכינו, חיכינו, חיכינו. ואי אפשר לבנות. היינו במעברה שלוש שנים בטבריה. והיה קשה מאוד. וכש - לאט לאט -

(00:47:44:20)

מראיינת: [לא ברור].

לבנה זמיר: כן, כן.

מראיינת: מצרים והמהפכה.

לבנה זמיר: נכון נכון.

(00:47:50:07)

מראיינת: בכל אופן, אז נגיד שוב על הצד המסורתי בבית שמרו - אבא לא עישן בשבת? או דברים כאלה - או היה - או ככה העלימו עין משמירת המצוות כשזה לא היה נוח?

לבנה זמיר: בבית שלנו שמרו על כשרות, שמרו על מצוות, אבל נסענו בשבת. התפללנו בבית הכנסת, אבל נסענו בשבת. [לא ברור]. רוב היהודים נסעו בשבת אם הם לא עבדו בחברה של יהודים אלא בחברה זרה, בשבת היו חייבים ללכת לעבודה. לא יעזור. מי שרצה לשמור שבת היה מחויב לעבוד בחברה של יהודים. שסגרו את העסק בשבת.

(00:48:39:16)

מראיינת: עכשיו אבא שלך היה לו עסק בקהיר או בחלואן?

לבנה זמיר: בקהיר.

מראיינת: הבית הדפוס היה בקהיר?

לבנה זמיר: בקהיר, בקהיר.

מראיינת: הוא היה נוסע כל יום הלוך ושוב?

לבנה זמיר: כן, כן. לאבי היה מכונית. זה היה טבעי אצלנו. אז ברכב שלו היה נוסע לקהיר יומיום לעבודה שלו. וחודשי הקיץ - חודשיים, שלושה של הקיץ - עזבנו את קהיר בכלל. וגרנו במקום שנקרא "רס אל בר" על שפת הים התיכון איפה שהנילוס.

(00:49:13:05)

מראיינת: איך זה נקרא?

לבנה זמיר: "רס אלבר. " זה ע"י - ע"י דמיית ויש - יש את הדלתא של הנילוס שמשתרע לשניים. צד אחד זה אלכסנדריה, הצד השני זה דמיית. וע"י דמיית מקום שנקרא רס אל בר, איפה שהנילוס נזרק לתוך הים התיכון. אז החלקת האדמה הזאת בחורף הייתה מלאת מים כי הנילוס היה גועה והים התיכון גם ומכוסה. בחודש פברואר הפסיקו [לא ברור] והים היה נכנס לאחור והיה נוצר חול משי. אני לא ראיתי בשופ מקום בעולם חול משי כזה שהיינו חיים שם במשך שלושה חודשים. סבא של אמי אסלן אטבח. אסלן כהן סבן, אבל קראו לו "אטבח" כי הוא היה קולינר מקצועי ידוע בקהיר, והוא הקים את המלונות במקום הזה ואז כל האריסטוקרטיה היהודית הייתה באה לרס אל בר. כל שנה מחדש היה בונה ווילות.

(00:50:29:14)

מראיינת: כי זה היה נהרס בחורף?

לבנה זמיר: כי - כן. שמרו רק תשתית בטון ועל זה בנו הכול מהצמח הזה הסחוס שעושים מזה פפירוסים. שגדל על שפת הנילוס [לא ברור] היו בונים וילות שלמות רחבות של חמישה - שישה חדרים, והיינו נוסעים כל המשפחה לשם עם שתי העוזרות שלנו, כמובן, אי אפשר בלי. והיו מלונות ולקחנו לפעמים ווילה, לפעמים גרנו במלון, תלוי איך שרצתה אמי. ושם כל החודשיים - שלושה שום דבר, רק בילויים. אבי היה נוסע פעם לשלושה שבועות לקהיר לעבודה שלו, אבל גם במקום הזה ה [לא ברור] הקימו בית כנסת. הקימו בית כנסת כי זה היה מקום שכולם יהודים. והיה נחוץ בית כנסת. היה בית כנסת אחד. זה היה מספיק. התפללו בו. בשבת אני זוכרת שלא נכנסנו למים. כל יום מהבוקר - לים, בגד ים, משחקים, ואח"כ דוש, ואח"כ הולכים על הצד של הנילוס, מטיילים. כל יום. חוץ משבת. בשבת נשארנו עם בגדים, עם גרביים, נעליים. זה שבת. זה היה אחרת. שקט. מנוחה. אולי זה אחד ה [לא

ברור] של היהדות הזאת. מצד אחד שומרת על כשרות, מצד שני ליברלית מבחינת החיים, דרישות החיים. למשל: סיפר לי אחד הידידים שלנו שהיה גר באלכסנדריה. הם היו בבית ספר יהודי והלכו לשאול את הרב טולדנו אם מותר ללכת בשבת לקולנוע אחר בית הכנסת. יפה. כי הם לא למדו בשבת. כי זה בית ספר יהודי. "בית ספר הרמבם" נקרא. אז מה אמר להם הרב? שהוא יודע באמת מי אלה - הוא הרועה של הכבשים האלה והוא מכיר - הוא אמר להם, "אתם יכולים ללכת לקולנוע בשבת. תקנו את הכרטיסים לפני שבת." זאת באמת הקהילה היהודית של מצריים. הליברליות הזאת. כי הוא ידע שאם הוא לא עושה ככה הוא יפסיד אותם. הוא פשוט יפסיד אותם. לעומת זאת, כאשר הגיע עליו הרב עבדיה יוסף מישראל, אברך צעיר מלא דת, מלא חוכמת דת. היה אב בית דין. התחיל לדרוש מהבנות - מהמשפחות - שהבנות ילכו לבית ספר עם שרוול - שרוול ארוך. כאן ראשי הקהילה התנגדו. אמרו לו, "לא, כבד הרב. הבנות שלנו לא תלבש נא שרוולים - שרוולים לבית ספר. סליחה." התנגדו לו. הוא כאב מאוד את זה. זה גם כתוב באיזה ספרים שנכתבו על חייו. הוא כאב את זה. הייתה כשרות, בוודאי שהייתה כשרות. אבל ו - כל האת יודעת - השוחטים וכל זה - אבל הוא לא היה מרוצה מזה. לא היה מספיק בשבילו, כשר. זאת יהדות מצריים. אין מה לעשות. לא מדקדקים ב [לא ברור] אבל שומרים.

(00:54:08:05)

מראיינת: לגבי הציונות -

לבנה זמיר: כן.

מראיינת: - בבית גם. אני מבינה שזה באמת - הייתם מתפללים לשנה הבאה בירושלים - והיו כמה - אבל אולי תספרי קצת יותר - מתי התחלת לשמוע בבית על ארץ ישראל? אם את זוכרת.

לבנה זמיר: כן. עכשיו אומנם "השנה הבאה בירושלים" - השנה באה באה, ואנחנו לא היינו בירושלים. אבל מגיל צעיר מאוד שמעתי את אמי. אבי לא היה ציוני. אגב רוב הדור של אבי לא היו ציונים. היו ציונים בלב. שלחו גם תרומות רבות מאוד לשיקום ארץ ישראל, שיקום פלסטלינה, לאחר המלחמה. ו - בשתי המלחמות - אבל אמי תמיד אמרה, "יום אחד אנחנו נעבור - נגור בפלסטלינה." ואז הסיפורים האלה של קסם, של בבוקר ארון, בלילה מיטה. ובשבילנו היה קסם.

(00:55:08:07)

מראיינת: [לא ברור] על איך היא הכירה את -

לבנה זמיר: היא ידעה - אני אגיד לך למה. כי את ירח הדבש של הוריי הם עשו בישראל. הם התחתנו ב-1931 ואמרו, "ניסע לירח דבש לישראל." אמי הגיעה לישראל עם אבי ב-1931.

(00:55:27:11)

מראיינת: [לא ברור]

לבנה זמיר: כן כן. הם באו לעשות ירח דבש פה וראו עוני. ראו ממש [צרפתית 00:55:36:07] כמו שאומרים בצרפת. [צרפתית 00:55:38:16] העוני. החסר החיים האלמנטריים. אמי בכתה. היא סיפרה לנו. היא גם כתבה את זה. היא בכתה על ירושלים. היא בכתה על העוני. על הרמה התרבותית - סליחה - הנמוכה של החיים.

(00:55:57:22)

מראיינת: ובכל זאת היא רצתה לעבור שם?

לבנה זמיר: כן. והיא פגשה פה את הרבנית שהכירה גם במצריים, והרבנית הייתה פה. והיא דיברה עם הרבנית והיא אמרה לה, "אני בוכה. אני רוצה שאנחנו נבוא עם הילדים שלנו לפה, אבל תראי את העוני." אז הרבנית אמרה לה - בפעם הראשונה בחיים היא שומעת את המילה "ציונית" - היא אמרה לה, "אז את ציונית." אמי לא ידעה מה זה. היא הייתה ציונית בלב. היא לא ידעה שזה ציונות. היא רצתה לגור פה. היא רצתה להביא את הילדים שלה לפה כל חייה. לכן זה היה בבית כל הזמן הסיפור הזה, אנחנו נגור פעם בפלסטלינה.

(00:56:40:18)

מראיינת: עכשיו היה - היו כמו תנועות ציוניות

לבנה זמיר: כן.

מראיינת: בחלואן? או בקהיר?

לבנה זמיר: כן. אז בחלואן לא היה תנועת נוער ציונית אבל האחים שלי הגדולים - שגדלו - היה רק התלמוד תורה הזה. והאחים הגדולים היו נוסעים לקהיר לתנועה.

מראיינת: איזה תנועה?

לבנה זמיר: הם היו בני עקיבה. בני עקיבה. היה גם השומר הצעיר.

(00:57:05:20)

מראיינת: [לא ברור] תנועה מסורתית...?

לבנה זמיר: מסורתית. בני עקיבה קמו לאחר השומר הצעיר. כי ראו ששם לא שומרים דת. וקם אחד בשם מרסל [לא ברור] מורדכי אביצור - שעלה לארץ אחר כך, והוא היה פעיל מאוד. הוא היה בא לפה לפני המלחמה. הוא היה מאוד פעיל ציוני. והוא הקים את בני עקיבה יחד עם חבר'ה מתוך השומר הצעיר לשמור דת. והאחים שלי הלכו רק לתנועה הזאת של בני עקיבה. לחגיגות, לפורים, ל -

מראיינת: האחים הגדולים או גם ה -

לבנה זמיר: האחים הגדולים, לא רק השניים הגדולים. הם היו בני חמש עשרה. מ15 - 16. לא.

(00:57:46:05)

מראיינת: אז הם היו נוסעים לבד לקהיר?

לבנה זמיר: לקהיר, כן. בוודאי. ברכבת. גם למדו בקהיר כבר. לאחר בית ספר יסודי סיימו. למדו בבית ספר תיכון בקהיר ב-[לא ברור] .

מראיינת: איזה בית ספר...?

לבנה זמיר: [לא ברור] זה בית ספר גם של נזירים אבל למדו שם גם ערבית. למה? כי אבי אמר לאחי הבכור, דוויד, אמר לו, "מצרים מתחילה להיות ערבית. אתה חייב ללמוד ערבית עכשיו." כי אחרי שגמרו עם הקפיטולציות ו -

(00:58:22:23)

מראיינת: עכשיו היו לכם את האזרחות האיטלקית או נשארתם עם איזה -

לבנה זמיר: לא. לנו לא שללו את ה - הם לא יכולים לשלול את האזרחות האיטלקית. אבל תכף נבוא לזה שאסרו את - באו אלינו במאי 48' הזה, זה הסיפור של גרוש.

מראיינת: כן.

לבנה זמיר: אז איפה היינו? אה, הם למדו בקהיר ב-[לא ברור] ובשבילם זה היה פשוט לקחת רכבת. והם היו פעילים בתנועה של בני עקיבה. זה אני זוכרת היטב. אני לא, אני הייתי קטנה, בת 10, 11. בוודאי שלא.

(00:58:59:23)

מראיינת: [לא ברור] אימא שלך הייתה באיזה מסגרת של נשים של הויצו או משהו? היה איזה - אימא שלך התנדבה במשהו?

לבנה זמיר: לא, אמי התנדבה בשביל תלמוד התורה, גייסה כספים, ובשביל בית הכנסת. זה מה שהיא עשתה במסגרת חלואן, כן?

(00:59:15:22)

מראיינת: זאת אומרת לא הייתה מסגרת לנשים ציונים?

לבנה זמיר: לא היה ויצו. בחלואן לא היה ויצו. אבל סבאתי הייתה נדיבה גדולה והייתה מתנדבת הרבה מאוד. וויצו הוקם ב 1925 בקהיר. התחיל אז התנועה הזאת בשנת 1920 - גיסו כספים רבים מאוד ותרמו לאוניברסיטה העברית. אז יודעת. אבל יהודי קהיר תרמו כספים גדולים מאוד להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. ובפתיחה הגיעו לפה 100 יהודים שתרמו, ובא איתם מי שהיה אז

בראש האוניברסיטה - אוניברסיטת קהיר [ערבית 01:00:06:16] "לוטפי", קראו לו "לוטפי." והוא הגיע איתם. אני לא יודעת אם זה כתוב אבל אני בטוחה שזה כתוב באיזשהו מקום. ואני יום אחד אתפנה לחפש את זה.

(01:00:17:08)

מראיינת: אבל אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך. זאת אומרת את הזיכרונות שלך. אז בבית נגיד אימא [לא ברור] את השעה הזאת שצריך - יום אחד ילכו לגור בארץ ישראל?

לבנה זמיר: כן.

מראיינת: אבל חוץ -

לבנה זמיר: כן, רק אמי, רק אמי. אבי לא.

מראיינת: אז תספרי רגע, לא את הפעילות הציונית באיזה מסגרת אחרת שאת יודעת -

לבנה זמיר: לא. אולי כי גרנו בחלואן. אולי. אבל בכל זאת, למרות שגרנו בחלואן, שזה חצי שעה מקהיר כמו - כמו נאמר - סביון הרצליה - אז האחים שלי בכל זאת הלכו לתנועה הציונית. הלכו לתנועה גם - ואני זוכרת את זה - גם אחרי 48'. וזה אני מתפלא. כי זה ירד למחתרת. במאי 48' ממשלת מצריים אסרה את כל הפעילים המדריכים. כל הפעילים של כל התנועות, וכל התנועות ירדו למחתרת.

(01:01:12:04)

מראיינת: עכשיו אולי תתחילי אבל קצת קודם - מתי התחלת להרגיש שינוי? זאת אומרת היה לכם מדהים --

לבנה זמיר: אני אגיד לך מתי.

מראיינת: היה נהדר, אבל אפילו לפני מלחמת העצמאות, התחיל כבר מתח ו...?

לבנה זמיר: לפני מלחמת העצמאות לא היה שום מתח. הכול היה מקסים. היה מצד אחד החברות עם האריסטוקרטיה המוסלמית והנוצרית, מצד שני המשרתים שלנו שהיו ערבים והיינו מאוד מאוד בסדר. הם כיבדו אותנו מאוד ואנחנו הרעפנו עליהם כל טוב. זה היה הדדי.

(01:01:49:04)

מראיינת: לא היה אף מקרה [לא ברור].

לבנה זמיר: תכף. ואז אחרי מאי 48' אני הרגשתי משהו ולא ידעתי מה זה. הייתי בדרך לבית הכנסת ביום כיפור. והחברה שלי, אייטן הייקל ידעה שאני לא באה לבית ספר באותו יום - או שזה היה יום חמישי כנראה - היא אמרה לי, "אני רוצה לבוא אתך לבית הכנסת. את צמה כל היום!" אמרתי, "כן." בבוקר אמרה לי, "אני באה אתך לבית הכנסת." והלכנו ברחוב. והיא אומרת לי, "את לא שותה כלום כל היום!" ואמרתי לה, "לא רק שלא שותה ולא אוכלת, אפילו אסור לי לקחת סיכת ראש לשים אותה ככה בשביל לשים בראש. אסור." אמרתי לה, ",חרם'" - בערבית אומרים "חרם". עברה ילדה בגילנו ערבייה. סתם ילדת רחוב. היא אומרת לי בערבית, [ערבית 01:02:39:23] "האם אתם יודעים מה זה חטא בכלל?" ערבייה לא הייתה מעיזה לומר דבר כזה חודשיים קודם, כן? כי זה היה במאי וזה היה ביום כיפור. לא הבנתי מה זה. הרגשתי רק רע. הלכתי לאמי. אמרתי לה, "תראי מה היא אמרה לי." היא אומרת לי, "מה?! היא העיזה, ילדת רחוב לומר לך את זה?!" שקטה. הבינה. מבחינתי אני זה היה הפעם הראשונה שאני נתקלת בדבר הזה. אבל מה שכן נתקלתי בה ב-14 למאי 1948 בשעת חצות. ביום שדוויד בן גוריון הצהיר להקמת המדינה, פרצו אצלנו בבית עשרה קצינים מצרים לבושים בלבד שחור, וזהב וכל מני - חיפשו בכל הבית. פתחו את כל הארונות. פתחו את כל המגירות. הפכו את הבית. קרעו מזרונים. הייתי מבוהלת. אבל אמי עמדה לידי ככה ואבי כדי שלא נבהל. [לא ברור].

(01:03:47:22)

12.

מראיינת: אז תספרי את זה אולי יותר בפירוט? זאת אומרת - עד - עד אז לא היה שום דבר, אפילו לא אחרי ההצבעה באו"ם על החלוקה?

לבנה זמיר: אני בחלואן לא הרגשתי שום דבר. כלום. בקהיר אולי. אבל לאחר החלוקה עוד לא היה שום דבר ממש כי הממשלה - המלך פרעה הרגיע את הקהילה. אמר, "אין לכם מה לדאוג. אתם החסות שלי." זה אפילו במאי 48' המלך פרעה יצא בהצרה לומר "אני מבדיל בין ציוניים, שזה אלה הקימו את המדינה, לבין יהודים."

מראיינת: אז מתי סיפרו לך - את לא זוכרת שדיברו על זה שהייתה הצבעה לחלוקה, לא זה לא עורר שחמה? מה שאת זוכרת משהו מזה?

(01:04:42:02)

לבנה זמיר: אני לא זוכרת. הייתי בת 10. אני זוכרת רק את המקרה הזה. בלילה.

מראיינת: אז פתאום באמצע הלילה היית במיטה, זאת אומרת -

לבנה זמיר: כן. הייתי --

מראיינת: [לא ברור] אולי תתארי את מה קרה -

לבנה זמיר: כן. זהו, כפי שאמרתי בשעת חצות ב-14 למאי 1948, עשרה קצינים מצרים הפכו את הבית. נכנסו לחפש לא יודעת מה. לא מצאו דבר. הפכו את הארונות, המגירות. קרעו מזרונים. לא מצאו כלום. וחזרתי לישון. הם היו גם אצל דודי למעלה, דוד הביב וידל. ועשו אותו דבר. אבל אותו לקחו לבית סוהר. אמרו לו, "אתה ציוני." אני לא ידעתי את זה. למחרת, בבית ספר הנזירה הראשית - רק נכנסתי, היא אומרת לי, "לקחו את הדוד שלך חביב לבית סוהר." הייתי מבוהלת. הייתי בת 10. רצתי לאמי בוכה, אני אומרת לה, "לקחו את הדוד שלי לבית סוהר? מה, הוא פושע?! מה הוא עשה? הוא פשוע?" בשבילי בגיל 10 בית סוהר זה פושע. היא חשבה להרגיע אותי. היא אמרה לי, "לא. הדוד שלך לא פושע. לקחו אותו לבית סוהר כי אנחנו יהודים." היא חשבה להרגיע אותי - מאותו רגע אני נכנסתי לפחד פנימי. אני יהודייה! אז הם יבואו לקחת אותי לבית סוהר! גם אותי ייקחו לבית סוהר! נשארתי עם הפחד הזה כל הזמן. אמנם הידידה שלי המוסלמית המשיכה להיות איתי אותו דבר. אבל אני הרגשתי בשוליים. אני הרגשתי שלא כמו קודם.

(01:06:19:22)

13.

מראיינת: אז תספרי את זה. תתני [לא ברור].

לבנה זמיר: כן. ואז - ואני הרגשתי בשוליים. אבל שתי החברות שלי המשיכו להיות איתי, לבוא הביתה, אלך אליהם. אבל חודשיים אחרי זה קרה עוד דבר. אני חוזרת בצהריים הביתה - זה הפסקת צהריים לאכול. אני רואה את הבית מלא מלא אנשים מצריים מהרשויות מוכרים את כל הבית - את כל תכולתו. את הפסנתר שלי מוכרים. והתחלתי לבכות. ראיתי שהם מוכרים את הכול. אחרי שהם הלכו אבי הרגיע אותי. אמר לי, "נתתי כסף למכולת הערבי לירקן." היה לו עוד כסף קצת מתחת לבלטות כי למחרת 14 במאי הם עיקלו את העסק המשפחתי. נעלו אותו בשעווה אדומה. לא היה --

(01:07:12:21)

מראיינת: הבית הדפוס שלו?

לבנה זמיר: את בית הדפוס זה שכחתי לומר. למחרת 14 במאי, לאחר החיפוש הזה, לאחר שלקחו את דודי לבית סוהר, כשאבי הלך לבית דפוס מצא אותו נעול, מעוקל בשעווה אדומה. סגור. עיקלו אותו. אמרו, "כל מי שציוני הוא אויב המדינה." מעקלים את עסקם. מכניסים אותו לבית סוהר. זה מה שהיה. כך שלאחר -

(01:07:39:23)

מראיינת: איך הייתה האווירה בבית? בטח היה פחד ממש.

לבנה זמיר: הכול השתנה. הכול השתנה. הוריי לא שיתפו אותי בצרות שלהם. אבל אני הרגשתי ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. ראיתי את זה. פתאום אין עוזרות בבית. אני לא ידעתי למה. ואני לא יודעת למה לא שאלתי את הוריי אח"כ לאן נעלמו העוזרות? אין לי מושג. כי לא היה כסף? או הם פחדו מהעוזרות שהיו מוסלמיות? מלשינות? אין לי מושג. אין עוזרות.

(01:08:13:00)

מראיינת: אז פתאום - אז אימא שלך התחילה פתאום לנקות את הבית? אז - נשארתם באותו מקום?

לבנה זמיר: נשארנו באותו מקום. אין לי מושג איך אמי הסתדרה עם זה. אין לי מושג! היית בבית ספר, חוזרת, רואה כאילו הכול נורמלי. אבל שום דבר לא היה נורמלי. אותו שנה לא נסענו לרס אל בר. אין לי מושג למה. אין לי מושג. זה היה "טו מאץ'" כנראה קשה להוריי לעשות את כל זה בלי עוזרות, בלי כסף אולי. בפרט שחודשיים לאחר שהפלישה הזאת בתוך הבית והחיפוש והמאסר של דודי, מצאתי בצהריים את כל האנשים האלה שמוכרים את במכירת פומבית את כל הבית, הפסנתר שלי, ואני בוכה, ואז אבי הרגיע אותי כשהלכו, אמר לי, "אני כסף לכולם בשקט לערבים שייקנו את הבית ותכולתו ואנחנו יכולים להישאר פה. אל תדאגי על הפסנתר שלך." וכך נמשכנו לגור שנה.

(01:09:14:03)

מראיינת: ממה התפרנסתם?

לבנה זמיר: אין לי מושג! זה אני לא - למה לא שאלתי את הוריי אח"כ? הייתי אדם מבוגר - אין! החיים כאילו פתחו דף חדש. פתחו דף חדש. רצו לשכוח. ולכן אני לפעמים בוכה כי אני שואלת את עצמי, "מה הם עשו? איך התגברו על זה?" זה לא מובן מאליו, כן? אבל זה מה שאני הרגשתי וראיתי. שנה וחצי אבי היה הולך, בא, הולך, בא בגלל אחיו בבית סוהר.

(01:09:47:13)

מראיינת: אחיו נשאר כמה זמן בבית סוהר?

לבנה זמיר: נשאר שנה וחצי בבית סוהר. הוא לא היה היחידי. 1600 גברים ו50 נשים נעצרו ונאסרו באותו יום או במשך השבועיים-השלושה האלה עד חודש יוני.

(01:10:01:07)

מראיינת: מהפעילות הציונית?

לבנה זמיר: הם אמרו ככה. דודי לא היה ציוני. הוא לא היה ציוני, דודי! הוא לא חשב בכלל לעלות ארצה. הוא לא חשב. זה שקנו אדמות - אז קנו אדמות! זה היה תרומה. בכל אופן, הוא היה שנה וחצי בבית סוהר. לאחר שנה וחצי, שהכול השתנה, אפילו אשתו וילדיו שהיו גרים למעלה עזבו את הבית, הלכו לגור אצל אחות של דודתי. היו חייבים לעזוב את הכול. אצלם זה נמכר במכירה פומבית. הכול נמכר. ובת דודי היא סיפרה לי אח"כ שהם באו לקנות את ה"סרביסים" ואלה במכירה פומבית. ונתנו מחיר כזה אז דודתי אמרה לו, "אדוני, זה לא, זה שווה פי עשר." אמר לה, "את עוד מדברת?!" את זה סיפרה לי בת דודי אח"כ - רוזין. כך שזה לא היה פשוט. אני הייתי בת 10 לכן אני לא יודעת. וגם את השטות שלא שאלתי את הוריי. בכל אופן, לאחר שנה וחצי באו -

(01:11:06:07)

מראיינת: אז תספרי קצת על השנה וחצי. מה השתנה? זאת הפחד? מה את יכולה - איזה אירועים שאת יכולה לזכור?

לבנה זמיר: כל מה שאני זוכרת באותה שנה וחצי - שלא נסענו יותר לשום מקום לקיץ. נשארנו בחום של חלואן שזה אדיר, זה חום! אני לא אשכח את החום הזה, הצהוב הזה. שבלי עוזרות בתוך הבית. אבל לזכותם של הוריי, הם לא רצו שנרגיש שום דבר. הם סבלו! פתאום אין פרנסה. זה ידעתי, שאין פרנסה. אבל זה לא הדאיג אותי. אני לא יודעת איך להסביר. כי האחים שלי ידעו. עכשיו היו התנכלויות, למשל: אחי דוויד הלך - בדרכו לבית הספר - שהוא מגיע ברכבת לקהיר, לוקח אוטובוס ל [לא ברור] - אז באוטובוס התנפלו עליו נוער ערבי - נערים ערביים - והרביצו לו מכות עד סוף דם. במקרה הלך חברו גזר, המוסלם, וראה את זה. נבהל. נשבע להם, "הבחור הזה, הנער הזה, הוא מוסלמי כמונו! תעזבו אותו!" הוא הציל את חייו. זה קרה במהלך אותה שנה. בלילה, מאוחר בלילה, בחצות, לפעמים אבנים נזרקו על התריסים שלנו בבית - על החלונות. נבהלנו! קמנו בבהלה. והוריי לא העזו לפתוח את החלון לראות מי זרק אבנים. או באמצע הלילה, שוב, טלפון מצלצל. אבי קם וכולנו מתעוררים - זה צלצול בחצות. מרים את הטלפון. אף אחד מעבר לקו. שקט. פחד. זה הפחד. וזה ילדים מרגישים. זאת אומרת, ידעתי ששום דבר לא אותו דבר. אבל החיים נמשכים. כי הוריי מאוד גוננו עלינו. לא רצו שנחוש רע.

(01:13:07:17)

מראיינת: ודיברו כבר על נסיעה או משהו?

לבנה זמיר: אני אישית לא שמעתי על נסיעה כי לא רצו לדבר על זה. פתאום אני רואה מזוודות. פתאום! למה? אח"כ בדיעבד - כי באו השלטונות לדודי, אמרו לו, לאחר שנה וחצי, אמרו לו, "אם אתה רוצה לצאת לחופשי אתה חייב לעזוב את המדינה ישר מבית הסוהר באזיקים לאנייה." ברור שהסכים. אז הלכו לאשתו, ובאו לאבי, אמרו לו, "ביום זה וזה אתה יכול לראות - לפגוש את אחיך באנייה בשעה זו וזו." והתפאדלו. התפאדלו. זה הכול. הם לא רוצים שנגיד "גורשו". הם רק הפחידו אותנו בלילה בטלפון שאין תשובה. זרקו אבנים. התנכלויות והתפאדלו. אבי לא היה צריך הרבה. הבין. גם יום אחד - על גם זה אני זוכרת - פתאום פרצו אלינו באמצע היום שלטונות מהמשטרה. "השכנים הלשינו עליכם שיש לכם פה - יש לכם קשר אלחוטי עם פלסטלינה. אבי - טוב שהיה בבית - אמר להם, "תפאדלו, בואו, חפשו. אין לנו שום דבר כזה." חיפשו, חיפשו. לא מצאו שום דבר. אמרו לו, "סליחה, [ערבית 01:14:34:13] וידל." כי מאוד כיבדו את אבי. כיבדו מאוד. "[ערבית 01:14:38:18] וידל. סליחה [ערבית 01:14:40:17]." והלכו. אבל זה כל הזמן. את רואה את מזכירה לי דברים. אני - זה לאט לאט יוצא כי בעבר הרחוק. אבל כשאבי הבין שאין לנו מקום פה, אין עתיד לילדים, פתאום אני רואה מזוודות. אמי אומרת לי, "שקט. את לא אומרת שום דבר. אסור לך לספר. אנחנו נוסעים לצרפת."

(01:15:05:22)

מראיינת: עכשיו היה איזה קשר עם משהו מהסוכנות, עם מישהו -

לבנה זמיר: לא, לא. כי -

צלם: We said we --- so we have to change the batteries.

לבנה: אוקי.

---מראיין: אוקי אז אפשר.

מראיינת: אז אפשר. טוב אז אולי תספרי באמת מה קרה - את מצאת בבית מזוודות, אבל איך זה נמשך?

לבנה זמיר: ראיתי מזוודות. שאלתי, "מה זה?" אמרו לי, "שקט. את לא מספרת גם לא לחברה שלך. אנחנו נוסעים בעוד יומיים. בעוד יומיים לצרפת." הם שלחו את הפסנתר שלי כאילו לתיקון בצרפת כי ידעו שלא יכלו להוציא אותו. יצאנו רק כל אחד עם מזוודה אחת ביד - בגדים.

(01:15:52:22)

14.

מראיינת: לא אמרת שלום לאף אחד?

לבנה זמיר: אסור היה לי לספר. אמרו לי - ואח"כ הבנתי למה. כי ברגע שהשכנים יודעים, הם היו מתנפלים על הבית לתפוס אותו, לקחת אותו. אז לכן בלפנות בוקר - כמעט לילה - עזבנו את הבית כמו גנבים בלילה.

מראיינת: את זוכרת את ההרגשה שלך?

לבנה זמיר: אני זוכרת טוב מאוד. זה היה שקט. פחד. לצאת בשקט שהשכנים שכבר תפסו - ערבים תפסו את הבית למעלה - שלא ישמעו אותנו. לנסוע לאלכסנדריה. ממש כמו גנבים.

(01:16:34:02)

מראיינת: רצית לנסוע?

לבנה זמיר: אני לא רציתי לנסוע. לא, הייתי מאוד עצובה. כי אני עוזבת את כל החיים שלי - הבנתי שנוסעים מפה ולא חוזרים. רציתי לקחת איתי שני ספרים שמאוד אהבתי לקרוא. אני זוכרת את זה. זה היה ספר בצרפתית, [צרפתית 01:16:53:14], מאוד אהבתי הספר. רציתי לקחת אותו. אמי אמרה לי, "לא. אנחנו ניתן אותו כמתנה לבן דוד שלך." נרגעתי, אמרתי לפחות לא זורקים אותו. זה אני לא אשכח. ספר כולה רציתי אותו איתי. כלום. שום דבר.

(01:17:1:03)

מראיינת: מה לקחתם אתכם?

לבנה זמיר: בגדים. לקחנו בגדים במזוודה, וזה הכול. אני לא -

מראיינת: תמונות? לקחו תמונות את יודעת?

לבנה זמיר: הוריי לקחו תמונות. וטוב שלקחו תמונות! כי אחרת לא היה לנו היום. הם לקחו גם התמונות. ועזבנו את הבית כמו גנבים בלילה. אמי נעלה את הדלת. נסענו בחושך לאלכסנדריה. בדרך - אולי כדי לשמח אותי - לא ידעתי לאן נוסעים - אמי אמרה לי, "אנחנו נוסעים לצרפת." שמחתי. פתאום הייתי שמחה. באנייה לצרפת - צרפת בשבילי - אני מדברת צרפתית, למדנו צרפתית בבית ספר. זה תרבות. זה [צרפתית 01:17:52:23] . מאוד שמחתי. אבל כשהגענו לצרפת. זה לא היה --

(01:17:58:20)

מראיינת: רגע לאט לאט עוד לא הגענו לצרפת.

לבנה זמיר: הגענו.

מראיינת: לא, אולי קצת יותר - נסעתם לאלכסנדריה וישר [לא ברור]?

לבנה זמיר: כן. היינו יומיים באלכסנדריה.

מראיינת: לא דיברו על ארץ ישראל בכלל?

לבנה זמיר: לא. אני לא ידעתי מה עושים. אני ידעתי שנוסעים וכנראה לארץ ישראל. תיארתי. לא סיפרו לנו. לי לא סיפרו בכל אופן. אליי הוריי מאוד שמרו. אל תשכחי אני בת יחידה עם שישה אחים. כשנולדתי [לא ברור] שנולדתי בת, אבי אמר לאחים שלי, וגם אח"כ, אמר להם, "אתם תתקוטטו ביניכם כמה שתרצו אבל מי שייגע בה אחד, כולכם תקבלו מכות." אז אחי הבכור שמר שלא ייגעו בי, "הפרינססה".

(01:18:47:03)

מראיינת: עכשיו איך נסעתם לאלכסנדריה - עם האוטו שלכם או -

לבנה זמיר: לא, נסענו ברכבת. לא, איפה אוטו? בוודאי הוא עזב אותו שם. נסענו ברכבת אני זוכרת לאלכסנדריה. היינו במלון נדמה לי מלון "ססיל". זה היה מלון מאוד יפה. ועלינו לאנייה. אח"כ אמי כתבה - היא סיפרה - שהיא צריכה להחביא בתוך המכפלת של המעיל שלבשה את התכשיטים שלה. אישה. כי היה מותר לקחת רק 20 לירות מיצריות לכל אחד מאיתנו ומזוודה עם בגדים.

(01:19:25:14)

מראיינת: עכשיו מה השארתם? אולי תתארי את -

לבנה זמיר: כל הרהיטים נשארו בבית כפי שהם.

מראיינת: מה שהיה בבית היה שלכם.

לבנה זמיר: כן.

מראיינת: אז השארתם ווילה.

לבנה זמיר: השארנו. שכביכול נמכרה במכירה פומבית, כן? את זוכרת? נשארנו כי זה לא היה של אף אחד. אח"כ אני אספר. אני נכנסתי לשם אחרי השלום.

(01:19:43:23)

מראיינת: כן אבל אם את יכולה רק להגיד בכל זאת איזה רכוש החרימו לכם, איזה רכוש השארתם שם.

לבנה זמיר: כן. ב14--

מראיינת: [לא ברור].

לבנה זמיר: כן, ב14 למאי 1948, כאשר פרשו הביתה, חיפשו לא מצאו דבר, לקחו את דודי לבית סוהר - למחרת עיקלו את העסק המשפחתי של הוריי - בית הדפוס שסיפרתי עליו --

מראיינת: ולא נתנו שום פיצוים?

לבנה זמיר: איזה פיצוים? שום דבר! גורשנו. מכרו את העסק במכירה פומבית לאחר שלושה חודשים. זאת אומרת שכבר הממשלה מכרה אותו למישהו אחר. גמרנו. לא קיים. כשחזרתי למצריים לאחר 30 שנה, לאחר השלום, במקום הזה בנוי בנק מיס. הבניין כולו. נהרס, הפך לבנק מצרי. בנק לאומי של מצריים. כך שזה לא קיים כבר. היה את הבית - היינו חייבים כאילו למכור אותו במכירה פומבית. מכרו אותו, אמרו, "אתם חייבים במיסים." או, זה חשוב. כל יהודי שרצה יום אחד לעזוב, אמרו לו, "אתה חייב לנו מיסים." באו ומכרו את כל מה שיש לו אם לא היה משלם. זה לא רק לנו. לכל יהודי.

(01:21:02:22)

מראיינת: אבל מה - היה לכם עוד איזה רכוש, את יודעת או לא?

לבנה זמיר: אם היה כסף בבנקים - נלקח. העסק עוקל. הבית נמכר במכירה פומבית. אין. אין כלום. אני שואלת את עצמי עד היום. איך אבי בכל זאת התקיים? היה לו כנראה כספים מסוימים. כי קנינו פתאום המון בגדים חדשים. קנו לי בגדים חדשים. זה כל היהודים במצרים לפני שעזבו -[לא ברור] אם היא קנתה לי [צרפתית 01:21:36:09] את יודעת - אני תוך שנתיים-שלוש אהיה כלה - אז היא קנתה לי דברים נורא יפים. אני מאוד שמחתי. כן, בגדים יפים חדשים. כתונות לילה ממשי כי היה עוד כסף. אי אפשר להוציא אותו. אבל את התכשיטים שלה היא הבריחה בתוך ה[צרפתית 01:21:55:15] בתוך המכפלת של המעיל. והיא סיפרה שהיה - והיא כתבה את זה ככה נודע לי - אחרת לו הייתי יודעת - אבי פחד עליה מאוד. הוא חיכה למטה מחוץ לאנייה. והיא נכנסה ראשונה. אנחנו עברנו כי אנחנו היינו ילדים - והיא נכנסה. ואמי הייתה אישה אמנם אירופית, אבל ידעה ערבית טוב מאוד. ידעה לכבד את המצריים שם שעמדו שם בשורה לחפש. הם לא העזו לנגוע בה. היא אמרה, "אהלן [ערבית 01:22:28:15]". היא דיברה בשפה שלהם. אמרו לה, [ערבית 01:22:31:00] "תעברי גברת." וכלום לא נגעו בה. לא חיפשו אותה. כשהגיעה למעלה היה סימן בינה לבין אבי, "הכול בסדר." ורק אז הוא עלה בריצה לאנייה. ויצאנו מהמים הטריטוריאליים של מצריים והרגשנו "סייף". הייתי מאוד שמחה. בילינו באנייה. זה היה כיף. זה היה אנייה --

(01:22:53:13)

מראיינת: היו עוד יהודיים אתכם?

לבנה זמיר: היה מלא יהודים. שם הכרתי חברות חדשות - "אן מרי," קראו לאנה הזאת. "אן מרי". והייתה מנוהלת ע"י צרפתי. והגענו למרסיי. אבל משהו מאוד מוזר ועד היום מצלצל באוזניי שעכשיו שאני מנסה לזכור - זה לא סיפרתי אף פעם - אנייה צרפתית, אבל כשהם רצו להודיע לנו משהו ברמקול, שמענו "achtung achtung". לא ידעתי מה זה. נשבעת לך. לא ידעתי מה זה. אז אמי צחקה, אמרה, "הם קוראים לנו." את יודעת מה זה achtung achtung? אני לא אשכח את זה. זה באוזן שלי. לא יודעת למה, אוקי? הגענו למרסיי. התאכזבתי. זה היה [צרפתית 01:23:43:20] עם גג מעוגל כזה. זה היה שייך לאיזה משהו צבאי. בראקה ארוכה פעמיים הדבר הזה לשלוש משפחות. ריק. כל משפחה - קיר. קיר של יהודים מרוקאים פה. אנחנו קיבלנו את הקיר הימני כשנכנסים. קיר. תשע מיטות. זהו. רחב -

(01:24:10:14)

מראיינת: מי [לא ברור] מי זה היה?

לבנה זמיר: זה הסוכנות היהודית קיבלה את הפליטים. שכחתי להביא אבל אני אתן לכם לצלם. יהודי מצריים קיבלו [certificate de refuge[ בצרפת. מי שלא עלו ארצה. נשארו כי פליטים. ו3 משפחות בבראקה כזאת במשך שלושה - ארבעה חודשים. הסוכנות היהודית לא יכלה לקלוט בבת אחת. את ה20,000 יהודים שבעצם גורשו או עזבו מרצון הטוב במשפחה המורחבת. יודעים שבשנת 50' הגיעו לישראל 20,000 יהודים ראשונים. זה היה הגל הראשון של מאסרים, גרוש, וקליטה. זה כי עד 49' אי אפשר היה לעזוב את מצריים ליהודים. היה אסור. הם ידעו נבוא לפלסטיקה והמלך לא איפשר כי היו שבויים פה - אח"כ נודע לנו - היו שבויים מצרים פה. ועד - עד חתימת הפסקת האש

17. --

(01:25:16:1)

מראיינת: [לא ברור] מלחת העצמאות?

לבנה זמיר: מלחמת העצמאות. אז - והיו שבויים גם שלנו במצריים, את יודעת. למשל: כל ניצנים - כמה, 30 גברים ניצנים היו שבויים במצריים. ופה היו שבויים הרבה מאוד. איזה אלף ומשהו. אז המלך פרעה החזיק אותו כבני ערובה. לא יכולנו לצאת. גם אם אבי רצה הוא לא יכול עד 49'. סוף 49' התחילו לגרש מבתי הסוהר כי פרעה קיבל חזרה את השבויים שלו. ואז לכן הדוד שלי היה בן אלה - בן אלה שגורשו.

(01:25:54:23)

מראיינת: באיזה תאריך עזבתם את מצריים?

לבנה זמיר: 1950. תחילת 1950, כן כן. ככה. והיינו כמה חודשים מחכים. אבי בינתיים לא חיכה. הלך לעבוד. הוא ידע צרפתית. חיפש בית תדפוס גדול במרסיי. אמר להם, "אני איש שיווק טוב. אני אמכור לכם. אני אשווק את הבית תדפוס." והצליח תוך שלושה - ארבעה חודשים לעבוד. הרוויח כסף. ואמר לאמי, "עוד מעט נעזוב את המחנה פליטים." כי הבעל הבית התדפוס - מרויוס, קראו לו, אני זוכרת, במרסיי - אמר לאבי, "אני כ"כ מרוצה ממך. אני הולך לקנות מכונה ענקית. כי אני לא מספיק. אתה מביא לי הרבה עסקים." ואז בדיוק באו מהסוכנות היהודית לאבי במחנה. אמרו לו, "הגיע תור שלך לעלות לארץ ישראל. יש לך פה בנים צעירים מלומדים. הגיע תורך כי הייתה סלקציה. אין מה לעשות." הייתה סלקציה. הסוכנות לא לקחה זקנים או חולים. לא הוציאה אותם אפילו ממצריים. אבל אנחנו באנו על חשבוננו, זה בסדר. ואז - אבל אי אפשר היה לעלות ככה, לבוא. אין מצב. הסוכנות מחליטה מי ומתי. אז -

(01:27:17:14)

מראיינת: ולמדתם בזמן שהיית שם ב-

לבנה זמיר: לא.

מראיינת: מה עשית? שום דבר? מה -

לבנה זמיר: לא.

מראיינת: האם שיחקתם?

לבנה זמיר: אם אני אגיד לך מה קרה איתי, אז זה עצוב. כי אני הרגשתי לבד, בלי חברות. בלי מסגרת. אני לא אשכח את אמי עומדת בתור במחנה הפליטים - כל בוקר תור ארוך - עם דלי מתכת לקחת דייסה לאוכל לנו. בצהריים עוד פעם. דלי, אותו דלי, עם ירקות שאכלנו. פעם ראשונה שאכלתי מרק עם כרוב. במצריים לא אכלנו כרוב כמרק בכל אופן. ואני לא אשכח את אמי עומדת בתור בחום, בגשם, מחכה לאוכל. כי מאיפה אוכל? 20 לירות מצריות. לכן אבי הלך לעבוד. וזה קשה.

(01:28:13:20)

15.

מראיינת: את זוכרת איך שהיה לה? היה לה קשה מאוד?

לבנה זמיר: אני זוכרת את אמי יושבת ליד הפתח. שותקת. שותקת. זה כל מה שאני זוכרת. אני עשיתי לחברה אחת במחנה וזה עזר לי קצת. ואני זוכרת את עצמי הולכת בשבילים ואבא של מישהי שהכרתי בגילי שם פתאום - פתאום המחנה רעש - הוא ניסה להתאבד. אני לא הבנתי את המשמעות של זה בכלל. מה פלא? הגברים האלה שהיו בעלי עסקים אדירים - זה בעל עסק, זה [ערבית

~~16.~~

~~01:28:54:14]~~, זה [ערבית 01:28:55:06]. ופתאום הם הפכו לכלום. איבדו את הזהות שלהם. איבדו את "אוטוריטטה" שלהם. הפכו לאפס. לא כל אחד היה לו את הכוח של אבי. את האנרגיות לחפש עבודה. זה לא פשוט. זה נראה פשוט - אז מה? זה לא. האיש הזה ניסה להתאבד. שמחתי אח"כ שהצילו אותו. אבי היה בן אלה שהלכו והצילו אותו. ואז אני לא אשכח את המחשבה - אני הולכת, הולכת בשבילים, ואומרת לעצמי, "לא אכפת לי אם גם אני אמות עכשיו. אבל זה יעשה צער להוריי. אז זה לא כדאי." אני לא אשכח את המחשבה הזאת. למה ילדה בת 12 צריכה לחשוב, "לא אכפת לי עכשיו למות." כי המוות - האלמנט הזה בגלל הגלל ההתאבדות של האיש - זאת אומרת הוא מתאבד, הוא רוצה למות. בעצם לא אכפת לי, גם אני, כן? כי - זה לא אומר שהיה לי שמח לי שם. זה אומר שהיה רע לי. שהיה באמת רע. אחרת למה ילדה בת 12 תחשוב "לא אכפת לי גם אני" להתאבד - לא ידעתי את המילה - "למות, אבל זה יעשה צער להוריי אז זה לא כדאי." כן, טוב שחשבתי עליהם. זה מה שאני זוכרת מהמחנה. ואז כשבאו לאבי מהסוכנות, אמרו לו, "הגיע תורך לעלות לארץ ישראל." הוא אמר, "לא. אני לא רוצה לעלות. אני התחלתי לעבוד, ועוד ימים נעזוב את המחנה, אין בעיה. אני לא עולה." ואז פעם ראשונה בחיים ראיתי את אמי אומרת לאבי, "לא. לא." כי היינו כולנו באותו חדר. הכול שומעים. בלילה מדברים לא חשוב בשקט - שומעים. היא אמרה לו, "אני רוצה ללכת למקום שכולם יהודים. שאף אחד לא יגיד לילדים שלי [ערבית 01:30:51:09]. שאף אחד לא יעז להגיד [צרפתית 01:30:55:20] למה? תתפלאי אבל כשניסיתי פעם לצאת מהמחנה עם שני האחים הקטנים שלי, מולנו באו - ידעו שפה זה יהודים - ילדים בגילנו צחקו ואמרו [צרפתית 01:31:08:08]. ילדים. כי -

(01:31:11:07)

מראיינת: זאת אומרת דווקא בצרפת הרגשתם אנטישמיות?

לבנה זמיר: אני לא ידעתי מה זה אנטישמיות. שמעתי אותם רק אומרים [צרפתית 01:31:16:20] ולא הבנתי מה זה. הלכתי לאמי. אמרתי לה, "למה אמרו לנו [צרפתית 01:31:22:04]?" היא אמרה לי, "הם לא אוהבים אותנו." תראי זה ילדים קטנים שזוכרים את ה - בשנת 44' זה שמעו את המילה [צרפתית 01:31:32:04] אז הם חזרו על זה. לא חושבת שהם אמרו את זה מתוך רוע. אבל זה היה קיים. אני זוכרת עוד מעשה. הלכתי עם אמי למרסיי כי היה כבר קצת כסף ואמרו בישראל יש הרבה גשם, הלכה לקנות לי מעיל גשם בדיפרטמנט סטור שנקרא "באז" במרסיי. ואני איתה שמה בקופה, באה אישה צרפתייה ממרסיי, אמרה לאמי בצרפתית, "[צרפתית 01:32:00:20]" - לכו מפה. אתם לוקחים את הפרנסה של הבעלים שלנו. אמי שתקה. החווירה. אני לא אשכח את זה. זהו. הבינה. זה לא מקום בשבילה, לא מקום לילדים שלה. הבינה את זה כבר אז. זה לא שהיה לה אנטישמיות, האישה הזאת. היא פשוט - זהו, אנוכית. ראתה שהבעלים - כי היא ראתה שהיא קונה. אז הבינה. בכל אופן, ההחלטה של אמי כשהיא אמרה לאבי, "אני רוצה מקום שבו כולם יהודים. אני רוצה מקום של - שאף פעם לא יקרה לילדים שלי מה שקרה לנו עכשיו - מה שקורה לנו היום. אנחנו נוסעים לארץ ישראל." אבי בפני ארגומנט כזה לא יכול היה לסרב. מריוס, הבוס של אבי, כששמע את זה השתגע. אמר, "מדם וידל, בואי. בואי תראי מה קניתי! מכונה בגלל בעלך. תישארו פה כמה שנים." היא הלכה וראתה. אבי אמר לה, "חמש שנים. תני לי חמש שנים לעשות כסף. שנגיע עם רווחה לישראל." אמי ראתה את זה, הבינה שזה לא יהיה חמש שנים. היא הבינה שזה יהיה לתמיד. היא הבינה. היא ראתה. חזרה ואמרה לו, "לא. נוסעים." ונסענו. פשוט.

(01:33:30:08)

מראיינת: אז אבא קיבל את זה?

לבנה זמיר: קיבל את זה. קיבל את זה מתוך אהבה לאמי. הוריי זה סיפור אהבה. הכירו ככה זה היה שידוך. את שומעת איך, אבל זה היה אהבת חיים. אין. זה ככה במצריים. הזוג מכיר אחד את השני, הרוב אח"כ זה אהבת סלע. אין. אין מנוס. אמי סבלה. מאוד סבלה במצריים כי הייתה אישה חכמה, אינטלקטואלית ולא יכלה לעבוד. לא יכלה להגיד מילה. אבי יכול היה להחליט עוברים דירה מחר והיא לא מחליטה כלום. הוא אומר לה, "אל תדאגי, יבואו יעבירו לך, את תמצאי את הדברים שלך ב-[לא ברור]. שום דבר את לא עושה. [צרפתית 01:34:19:06]. ותשקתי." והיא הייתה פמיניסטית מלפני המילה. היא סבלה. היא הייתה אישה מאוד יפה. מאוד אלגנטית. אבל שותקת. כל התמונות של אמי במצריים - אין חיוך אחד. אני אראה לך. אין חיוך. החיוך הראשון שלה היה במעברה. תתפלאי.

(01:34:40:01)

מראיינת: מה את אומרת? זה מעניין.

לבנה זמיר: כן, כי היא הפכה לשותפה של אבי. אח"כ מצאנו את הכתובים שלה. ראינו כתוב, היא אמרה, "אני" - בצרפתית היא כתבה, "אני רואה שויקטור איבד את הצפון. אני מרגישה שאני צריכה לקחת את המושכות." והיא לקחה. אז היה לו מאחריו אישה חזקה. נתנה לו כוח. אהבה אותו אהבת נפש ואת גם אותנו. ולכן אבי התגבר. אני מכירה הרבה דודים - אבא של בעלי אח"כ נודע לי - לאחר שנה וחצי גברים כאלה נפתרו. לא יודעים ממה. מצער. מדיכאון. איבדו את זהותם פשוט. אין זהות! זה ברור. למה? פתאום באים לארץ שלא יודעים את השפה. עכשיו, עלינו ארצה.

(01:35:36:19)

מראיינת: אז רגע אז מודיעים לכם - אז מהסוכנות אומרים לכם לעלות. אבא לא רוצה, אימא מסכימה [לא ברור].

לבנה זמיר: כן.

מראיינת: ואיך את זוכרת - ארזתם, היה מלא לארוז? איך הייתה העזיבה של מרסיי?

לבנה זמיר: העזיבה של מרסיי הייתה פשוטה. כי כל החבילות שלנו, מזוודות היו במחסן. זהו. עבר ישר לאנייה בשמחה רבה. אמי הייתה שמחה מאוד! עולים לארץ ישראל. כולנו שמחים. ומגיעים. לאן? האכזבה כגודל --

(01:36:11:15)

מראיינת: ממש תתארי היום הראשון שאת מגיעה על האנייה, רואים את ארץ ישראל - תספרי את זה.

לבנה זמיר: השמחה גדולה על האנייה ושרים שירים בעברית. ואני לא אשכח את השמחה לפנות בוקר - רואים מרחוק את חיפה, ושרים שירים, והתקווה. ומגיעים לנמל. משם באוטובוסים לוקחים אותנו. אבי - שאלו אותו אם הוא מעדיף משהו. הוא אמר טבריה כי הייתה לו אחות שגרה בטבריה. אז הגענו לטבריה. מעברה. אוהל.

(01:36:52:19)

18.

מראיינת: תתארי איך את מגיעה. את זוכרת [לא ברור] על האוטובוס.

לבנה זמיר: כן.

מראיינת: מה ראית דבר ראשון?

לבנה זמיר: רואים - רואים מחנה. אבנים. חול. אבל אני לא הרגשתי עדיין שום כאב. עדיין לא. אני אישית לא הרגשתי שום כאב. הגענו לתוך האוהל. ידענו שפה אנחנו צריכים לישון. מה --

(01:37:21:22)

מראיינת: איזה תאריך זה היה? איזה חודש?

לבנה זמיר: זה היה - זה היה חודש אוקטובר. חודש אוקטובר 1950 כי היינו כמה חודשים במרסיי. היה קר וגשם. אבל הצער הראשון שלי שהרגשתי אותו - באמצע הלילה האוהל עף מעלינו, הגשם עלינו, במזוודות, ואנחנו רטובים. והשכנים עיראקים - לא יודעת מרוקאים - עזרו לאבי להחזיר את האוהל -

(01:37:57:09)

מראיינת: זה היה אוהל גדול לכל המשפחה?

לבנה זמיר: אוהל ענק.

מראיינת: לכל המשפחה?

לבנה זמיר: אוהל ענק. אוהל [לא ברור]. אוהל ענק. גדול מאוד כמו כמעט כמו כל החדר הזה. אוהל גדול. כי אנחנו 9 אנשים. מיטות סוכנות, את יודעת מה זה? מיטות כאלה מברזל ועל זה קש. אבל שוב אני לא יודעת איך הקסם של אמי הרגיע את הרוחות כל הזמן. אח"כ נודע לי. כשקראנו את הכתובים שלה שכל לילה היא הייתה בוכה בכרית שלה, בוודאי. היא הייתה בוכה כל לילה. וזה לא ידענו. היא לא הראתה לנו אף פעם שהיא בוכה. כי היא רצתה כל הזמן - ועשתה את זה - היא נתנה לנו הרגשה שזה זמני. אנחנו נחזור להיות מה שהיינו. למחרת לקחה אותי לבית ספר כי התחילה שנת לימודים. לבית ספר "אליאנס". בית ספר "אליאנס" בית ספר פרטי ש - היה תחכמוני ממשלתי אבל היא לא רצתה.

(01:38:57:23)

מראיינת: זה היה צרפתי?

לבנה זמיר: היה צרפתית. היא הלכה למנהל, אמרה לו, "יש לי פה 4 ילדים שצריכים ללמוד. הם יעלו לכם את הרמה של הצרפתית." זה מה שהיא אמרה לו. "אתה תקבל אותם. אנחנו במעברה." והוא קיבל אותנו ללא שום תשלום. "אליאנס" זה בית ספר פרטי אז. לא יודעת היום. לא [לא ברור] לא רצתה. קיבל אותנו.

(01:39:21:03)

מראיינת: וידעת קצת עברית?

לבנה זמיר: אני ידעתי לקרוא. אבל לא ידעתי עברית במשך שנה שלמה. זאת הייתה הצרה שלי הפרטית שאני שותקת בכיתה אבל לומדת. לומדת. עושה שיעורים. במבחנים מביאה 10. אין לי חברות וכנראה - כי הייתי היחידה מהמעברה - זאת אומרת זה לא --

(01:39:49:21)

מראיינת: [לא ברור] בית ספר היה של באמת של ילדים מבוססים?

לבנה זמיר: ילדים כולם טבריינים. כולם מבוססים. טברייניים מבוססים כי זה "אליאנס". זה לא בית ספר ממשלתי. והייתי היחידה - אני אחי בכיתה הזאת - מהמעברה. כנראה וזה דבר קשה שאני לא אשכח אותו - כנראה שאחד המורים - המורים אהבו אותי מאוד מאוד - המורה שמעוני מורה לעברית, המורה אברהמי מורה לחשבון, כי הייתי תלמידה טובה מאוד. מבריקה. אפילו המורה שמעוני - יום אחד עשיתי חיבור - הוא קרא אותו בפני התלמידים. אבל היה לי חברות ולא דיברתי. אז כנראה שאחד המורים אמר לילדים, "תזמינו אותה." כי פתאום רינה - אני לא אשכח את שמה, רינה, חמודה כזאת - הזמינה אותי אליה הביתה. הם גרו בבית בטבריה עם גינה מאוד יפה גינה תות שדה. גיליתי אחר הצהריים של קסם. מקסים. מאוד שמחתי. ביליתי יפה כ"כ. קטפנו תותים, רחצנו אותם, אכלנו אותם. ראיתי בית נורמלי. למחרת ילדה אחרת בכיתה, טבריינית, ילדה רעה, "ידידה" קוראים לה "ידידה", אבל איזה ידידה לא. היא באה ואומרת לי, "נכון שאת לא תזמיני את רינה אלייך חזרה?" אמרתי לה, "למה?" היא אומרת לי, "כי את גרה במעברה." זה היה בשבילי מכה. אני לא אשכח את זה. כשמישהי אחרת הזמינה אותי לא רציתי. פשוט לא רציתי. היא נתנה לי להבין שאני לא שייכת. איך ילדה מרגישה בדבר כזה? את בשוליים. אולי כי לא רצתה להזמין אותי אליה אבל אני לא יודעת. רוע. סתם רוע. זה באמת סתם רוע. זאת השנה הזאת --

(01:41:50:05)

מראיינת: וגרתם כל הזמן באוהל? או שאת -

לבנה זמיר: לא. עברנו לצריף. נתנו לנו צריף שני ח--

מראיינת: כמה זמן הייתם באוהל?

לבנה זמיר: היינו באוהל חודש, כמה שבועות. אח"כ צריף חם נורא בלילה עד כדי כך שהיינו מוצאים את המיטות תחת כיפת השמיים בקיץ. ואמי תמיד אמרה, "בקיץ -" בערבית אומרים [ערבית 01:42:15:22] בקיץ שורף ובחורף שיטפונות. כי טבריה מלאת גשם. הייתה בשנת 1950 היה קר מאוד וגשם ורוח.

(01:42:30:03)

19.

מראיינת: אז היה חורף קשה?

לבנה זמיר: היה קשה, היה חורף קשה. הוא ידוע כקשה. והוריי עברו אותו לאחר הרבה חודשים במעברה אבי עבד עם [לא ברור] ובבניין והיה חוזר הביתה בוכה ואמי מטפלת לו בידיים. שני אחיי הגדולים עבדו. אחד הצליח לעבוד בדואר כי היה מבוגר יותר כבר בגיל 19, ואחי יוסף עבד כתפסן לבנות את השיכונים שלנו יהיו למעלה בהר. היה עולה כל בוקר. ושלושתם עובדים. חסכו כל גרוש. כל גרוש. כי החיים היו כ"כ קשיים שהבינו האחים הגדולים שלי שחייבים לצאת מפה. למשל: המים בשביל לרחוץ ידיים זה היה במרחק 20 מטר. לא לדבר על בית שימוש זה היה במרחק של 50 מטר באמצע הלילה - בור. זה לא היה חיים בדיוק נחמדים. קשיים מאוד להוריי. אבל לאחר שנה וחצי כאלה הוריי - כל גרוש שחסכו - הגיע הזמן לשיכון. אמרו לנו, "גברת וידל את מקבלת שיכון למעלה." היא אמרה, "לא, תודה." ואז השכנה, פרסייה, אמרה לה, "למה?" אני זוכרת את זה. "גברת וידל, שיכון זה טוב." אז אימא אמרה לה, "לא." למה לא? היא אמרה, "כי בטבריה אין אוניברסיטה לבנים שלי." זה מה שהיא ענתה. היא צדקה. אמרה - -

(01:44:06:05)

מראיינת: אבל איך באמת הורייך החזיקו מעמד בתקופה הקשה?

לבנה זמיר: אז הם חסכו כל גרוש. הכול היה במנות.

(01:44:12:15)

מראיינת: ואבא לא היה אומר כל הזמן למה לא נשארנו במרסיי?

לבנה זמיר: לא. אבי - אני לא זוכרת אותו אומר אף פעם שום דבר. עבד. אח"כ הוא עבד בהובלות. קנה [לא ברור] כזה. היה עושה הובלות בין הקיבוצים לבין העיר. קיבל את הסוכנות של העברת העיתונים, ידיות, מעריב, כל זה לקיבוצים והיה נוסע עם ה[לא ברור] שלו. מביא סחורות אבל בהובלה שזה דווקא כבוד יותר מאשר בנייה. וחסכו כל גרוש. חסכו. אמי מכרה את התכשיטים שלה. מכרו את הפסנתר שלי. כי העבירו אותו לצרפת כאילו לתיקון ולקחו אותו כל זה 2000 שקל. חסכו 1000 לירות - זה לא היה שקלים. 3000 לירות לקחו בדמי מבטח. דירה על הגג שני חדרים בפלורנטין בתל אביב בשכונת פלורנטין --

(01:45:07:09)

מראיינת: [לא ברור]

לבנה זמיר: כן, על הגג אספלט שני חדרים, 9 אנשים. אמי הייתה שמחה. עברה לתל אביב! האחים שלי הלכו לצבא. שניים. אחי אברהם התחיל לעבוד ב"ספריית מעין" - בחנות ספרים. ואני התחלתי ללמוד בתיכון. הייתי כבר בת 15.

(01:45:31:05)

מראיינת: ואז שילמו כסף על התיכון?

לבנה זמיר: תיכון לא. זה תיכון ממשלתי כי הייתי בעינרית ה' בהתחלה. ואז אמי אמרה לי לאחר שאחר שנה, אמרה לי, "לבנה, כמו אחיך, את עוברת ללמוד בלילה בבית ספר "אוליפט" " לכן הלכתי ל"אוליפט." היה לי ציונים גבוהים לכן התקבלתי תכף לעירונית ה' .אבל אמי רצתה שאעבוד ביום. כי מי יפרנס את הבית? אבי התחיל לעבוד כפקיד קבלה בלילה במלון בתל אביב כי ידע שפות. שני אחים בצבא, אח אחד עובד, והיא אמרה לי, "את תעברי ללמוד בלילה ותעבדי ביום." היא שלחה אותי ללמוד [לא ברור] הדפסה, הקלדה. ואחרי החודש מיד התקבלתי לאיזה עבודה שאמי - שאבי נדמה לי מצא את המקום. אמר לי, "שמה מחפשים פקידה." הלכתי. דיברתי צרפתית. עברית כבר ידעתי. למדתי בבית ספר. מיד קיבלו אותי לעבודה בגיל 15 וחצי, מרגלית. התחלתי לעבוד וללמוד בלילה בבית ספר "אוליפט". ואני לא מצטערת על זה. התחלתי לפרוח. התחלתי להרגיש שייכת למקום הזה. זה היה בניין משרדים. [לא ברור] חברות.

(01:46:52:13)

מראיינת: [לא ברור] איתם או ש--

לבנה זמיר: העבודה עשתה לי את זה יותר מאשר בית הספר כי תמיד בבית הספר הרגשתי בשוליים. הרגשתי שונה. שיהיה "אוליפנט" או עירונית ה' לא היו ילדי מעברות שם, ילדי עולים, והרגשתי בשוליים. אבל בעבודה זה אחרת. גם השתמשתי בצרפתית שלי, איטלקית, אפילו התחילו להשתמש באיטלקית. והלכתי ללמוד קצת יותר איטלקית כי זה חברת יבוא מאיטליה ומצרפת, ואז התחלתי להרגיש שייכת. לקח לי 3 שנים, לא נורא. אמי פתאום התחילה לחייך. זה מה שהוריי צפו בשבילנו. הם סבלו אבל דחפו אותנו קדימה. לאחר הצבא אחים שלי עבדו בבנקים כפי שהיא רצתה - שנגור ליד הבנקים, שיעבדו בבנקים. שניהם עבדו בבנקים. ו -

(01:47:49:06)

מראיינת: והאחים היותר צעירים?

לבנה זמיר: היותר צעירים למדו בבית ספר [לא ברור] . המשיכו בבית ספר [לא ברור]. היה בית ספר [לא ברור] שם איפה שהיום נבי צדק. שם היה בית ספר. מאוד אהבו אותם. רק שתראי כמה השתלבנו - אני זוכרת כבר עבדתי, ובגיל 16 היה בבית ציוני אמריקה תחרות פורימית הצגה. אני מאוד אהבתי את הדברים האלה. עניינתי את הילדים בכיתה של אחי ניסים. אמרתי לו, "אני אעשה לכם הצגה פורימית." נשבע לך. הקמתי הצגה פורימית. קבלנו פרס שלישי. ובציוני אמריקה! לא מאמינה! זה היה בעיתון. "בהפקת לבנה וידל." נשבעת לך! זאת אומרת, זה אומר לך השתלבנו.

מראיינת: ואבא?

לבנה זמיר: אבי הפך להיות מנהל קבלה במלון.

(01:48:42:01)

מראיינת: איזה מלון זה היה?

לבנה זמיר: מלון - זה היה מלון אמבסדור. אני חושבת שהוא עוד קיים על שפת הים. אבי פרח. אמי פרחה עוד יותר כי היא הפכה לשותפה של אבי בכל ההחלטות. תביני - קשה לך אולי להבין. אני אספר לך משהו לפני. כשהייתה - כשהיא סיימה בית ספר בחלואן אמי רצתה לעבוד. אמי אישה אינטלקטואלית. היא רצתה לעבוד. אביה מוסרי אמר לה, "אין מצב. אסור לך לעבוד. זה לא כבוד." בשקט בשקט בגיל 17 היא ראתה הודעה של חברת "מרקוני" הטלפונים. בחלואן המרקוני היו האיטלקים הנוצרים. היהודים היו מפעילי הרכבת והמוסלמים עשו מה שעשו - שרתו, חוץ מהאריסטוקרטיה. ואז היא הגישה בלי להגיד לאבא שלה. זה בשנות ה30', סוף ה20'. היא הגישה מעומדות. התקבלה. הלכה לאביה, אמרה לו, "התקבלתי לחברת מרקוני בחלואן." הוא היה כ"כ גאה בה. אמר לה, "לכי." אבל היא לא הספיקה הרבה לעבוד. עבדה שנה ואז בא ויקטור וידל - אין עבודה, חאלס. זה לא מכובד. עשירים לא עובדים. העניות עובדות אלה ש - המהגרות, החדשות, המהגרים. אלו עובדים בכבוד בכלבו סיקיורל, בכלבו בן ציון בכבוד עובדות. לא משרתות. המשרתות היו רק מוסלמיות. זאת אומרת - זה אומר לך - ואח"כ היא דוכאה. היא לא יכולה - מי שכותבת על זה יפה זה איך קוראים לה - ג'קלין כהנוב. היא תיארה - את יודעת על מה אני מדברת - שאיך האישה הצעירה - דוחפים אותה ללמוד ואח"כ כשהיא מסיימת לימודים אין עבודה. זה תסכול עצום לכל אישה שהיא אינטלקטואלית. וזה מה שאמי עברה. לכן היא ידעה מה זה דיכוי אישה. והיא רצתה שאני אעבוד. לא סתם שלחה אותי לעבודה. אמרה לי תמיד, "את לא תהיה עבד של הבית. תעבדי." היא דחפה אותי ולכן אני עובדת כל חיי, מרגלית. זה בגלל אמי. אני התוצר בסה"כ של אמי. אבל מה שאלה - מה שעברו אחיי שונה. אני הייתי עוד צעירה. השתלבתי. אני יודעת שאחי דוויד הפך להיות אדם רציני מאוד. עצוב כמעט. ראיתי את זה אחר כך אצל בעלי. אני הכרתי אותו פה. הייתי אני בת 18, 17 והוא בן 20?

(01:51:29:21)

מראיינת: [לא ברור] עבדת באותו מקום?

לבנה זמיר: כן 10 שנים עבדתי במקום הזה. הייתי בת 17 ומשהו והוא בן 27. הגיע ארצה 3 שנים קודם. עשה צבא, התחיל לעבוד. מנהל חשבון ראשני במפעל גדול אז - פלסטיקה אמריקה בחולון. זה היה שידוך כמובן. והוא אחרי יום אמר לי, "מתחתנים." אמרתי לו,, "מה קרה לך?" אמר לי, "זהו." חיכה לי שנה, התחתנו. אבל אני אהבתי בעלי כפי שהוא אבל גיליתי משהו כשנסענו פעם ראשונה למצריים לאחר השלום. נסענו יחד. 1981. פתאום אני רואה גבר אחר. בעלי היה אדם שתקן, מעט מילים. לא מדבר הרבה. אדם מאוד סולידי. ישר. ישיר. ושם ראיתי אדם פתוח לחיים. צוחק עם זה, זורק בדיחה. איש אחר. אז הבנתי. הבנתי. האיש הזה סבל. כשהיה חייב לעזוב את מצריים ולא נספר את סיפורו - איך ולמה הוא עזב --

(01:52:50:05)

מראיינת: אולי כן, אני לא יודעת. אם יהיה זמן.

לבנה זמיר: תראי בקיצור הוריו עזבו את מצריים. הוא לא רצה לעזוב את מצריים.

מראיינת: באיזה שנה הוא עזב?

לבנה זמיר: הוא עלה ב-52'. לפני חודש - חודש לפני המהפכה - מהפכת הקצינים, הוריו עזבו כבר ב49' - 50'. עלו ארצה. והוא לא רצה. הייתה לו חברה והיה לו חיים. הוא עבד בחשבונאות. ולא רצה. אביו - כדי לקבל ויזה ב48' מכר את כל הבניין. היה מאוד עשיר, אבא של אבי. מכר את כל הבניין - 16 דירות כדי לקבל תמורת 200 לירות מצריות, שזה כלום. זה 20,000. כדי לקבל ויזת יציאה כי הם היו מצרים. בעלי עד היום - יש לי את תעודת הזהות שלו מצרית והדרכון. אז הוא לא רצה לעזוב. היה לו טוב. והוא מכר את הבניין, אביו, בתנאי שדירה אחת נשארת של בעלי. של עזרה, "בל-בל", קראו לו "בל-בל." והוא חי.

(01:53:54:08)

מראיינת: זה היה בקהיר?

לבנה זמיר: בקהיר. כן. והוא לא חשב בכלל לעזוב. הייתה לו חברה. הוא נסע לפריז בחודש יוני לבקר בן-דודו עם מזוודה אחת ורצה לחזור למצריים. האייג'נסי שמה - הסוכנות אמרו לו, "תיזהר." זה היה יולי. "יש מהפכה ענקית שם. אתה - לא כדאי לך." הוא נבהל אז הוא חיכה קצת, היסס. וראה מה קורה. החליט לעלות לישראל ככה. ברגע. כי הוריו פה, משפחתו פה, זאת אומרת זאת לא היה - זאת לא הייתה החלטה שיגעונית או הזויה. זה היה טבעי. עזב את בן-דודו ועלה ארצה. הצטער ,לא הצטער, אינני יודעת. אבל צבא, עבודה, והתחיל אפילו לחסוך כסף. כך שכשהכרתי את בעלי היה לו קצת כסף של לקחת דירה בדמי מבטח, בפלורנטין. אין שום בעיה. והיה "קליק". זה - תראי. חמישים ותשע שנות נישואין עם בעלי זה טבעי לי. הייתי אהבת חייו מהיום הראשון עד הסוף. והוא היה החבר הכי טוב שלי. כך שהכרתי אותו עד [לא ברור] וכל פעם שנסענו למצריים אני רואה גבר אחר. הבנתי. הוא איבד את זהותו. מרגלית, עזרה "בל-בל" זמיר איבד את זהותו. אבל הוא התאושש. הוא המשיך. הפך לשתקן. את רואה? זה מה שקרה ליהודי מצרים. אלה שהגיעו לפה.

(01:55:41:10)

מראיינת: אז באמת תספרי קצת - אתם הייתם חברה - [לא ברור] -ההורים שלך היו בוא נגיד - חברים שיצאו ממצריים יחד איתם?

לבנה זמיר: תראי. כמובן מאליו התערבנו בחברה, זה ברור. אבל יהודי מצריים הם שבט.

מראיין: רגע. בסדר.

לבנה זמיר: המשפחה -

מראיינת: אז את אומרת - לא יודעת מה הוא רוצה.

לבנה זמיר: כן, תודה רבה.

(01:56:12:17)

מראיינת: אז באמת מבחינה חברתית להורים שלך, לאחים שלך, אתם הייתם בחברה של מצרים? של יהודים מצרים בארץ?

לבנה זמיר: כן. בבית, בתוך הבית - כמובן זה היה משפחה. אחים של אבי שבאים לבקר, דודות, דודים, בני דודים, אבל בעבודה - כי עבדתי, הייתה לי חברה לגמרי שונה. לא מצרים. זה עבודה. באותו בניין יש עוד מזכירות. הייתי מה? הייתי פקידה קטנה, כלום. התחלתי עם שליחה, מזכירה, פקידה מדפיסה, עושה שליחויות גם, הכול עשיתי. הלכתי לדואר. וכך שזה היה אשכנזים הרוב אפשר לומר. אבל כשהכירו לי בחור - החברה שלי - אני לא אשכח את זה - היה לה חבר, נהג מונית. וחבר שלו נהג מונית הכירו לי אותו. יצאתי איתו פעמיים ולא יכולתי יותר. לא יכולתי! זה לא הסתדר לי. זה לא - לא הרגשתי אני. את רואה, הכרתי עוד מישהו שלא היה מצרי. ומהר מאוד - פעם, פעמיים ואני לא אהבתי להמשיך לצאת. זה לא כמו היום. אם זה לא רציני לי, לא. עוזבת. הלא. עזבתי. אבל כשפגשתי את בעלי וזה היה שידוך ולא ידעתי ויצאנו לרקוד ודיברנו, הרגשתי כמו אחד האחים שלי - אני לא יודעת איך להסביר את זה אחר. לא התאהבתי בו - הוא התאהב בי. אבל אני אהבתי אותו. אהבתי אותו. כי הרגשתי איתו כ"כ טוב. הרגשתי איתו כ"כ נוח. לא עושה את עצמי שום דבר. אני - כי להבדיל מהאנשים שהכרתי בעבודה התביישתי להגיד שאני מצרייה. תמיד שאלו אותי, "מה את לא נראית!" אז אמרתי, "אני מצרייה." "את לא נראית." אז הייתי אומרת, "טוב כי אנחנו מאיטליה." "אה, אני עכשיו מבין." מה זה? אני מצרייה! אבל התביישתי לומר. זה האויב. כי באותה תקופה לא ידעו שמצריים זה תרבות. חשבו, "עוד ערבי, עוד עם ערבי אחד כמו המרוקאים ועיראקים." התביישתי לומר את זה. היום אני אומרת את זה בגאווה. אבל אז התביישתי. אבל איתו הרגשתי כ"כ, כ"כ בנוח. אבל האחים שלי, חלק מהם התחתנו עם מצריות, חלק עם פולנייה, עם גרמנייה, נגמר הסיפור. כך שכאב לי כשהבנתי שבעלי שעזב את מצרים בגיל 25. בעצם היה חייב לשכוח עולם ומלואו. הוא בילה. הוא היה מאושר. עבד. זה היהדות המצרית זה אנחנו שאהבנו לעבוד, הישגיות גדולה מאוד ולבלות תוך כדי. זה מה שמציל אותנו המשפחה שלי וכל יהודי מצריים כי אני לא יכולה לדבר רק בשמי - אני חלק. מה שהציל אותנו זה השאיפה - ההישגיות הזאת - השאיפה לצוף חזרה. וזה מה שקרה לא רק למשפחתי לכל יהודי מצריים. יש סרט "Starting Over Again" הפיק אותו במילנו אליאוט מלכי. הביא אותו ארצה והיום הוא מוקרן במוזיאון ישראל בירושלים. הוא מוקרן בתוך - במסגרת תערוכה של - על יהדות מצריים מתקופת פרעה, מתקופת ארץ כנען עד היום. והסרט שלו מוקרן כל הזמן. הוא גם זכה בפסטיבל ירושלים. והוא הביא לא את התלאות. הוא בכל העולם נסע. ראיין גם אותי וגם בצרפת באנגליה בארה"ב באוסטרליה יוצאי מצריים - מה קרה להם לאחר הגרוש העזיבה. איך התגברו. אבל הוא ראיין בעצם את מי? את הדור שלי שהתגברנו. הוא ראיין את ההורים שמתו. אינם. וזה מה שהוא אומר, "צריך לדעת לקום חזרה, לצעוד הלאה ולשכוח מה שהיה תוך כדי

21.

נוסטלגיה, אהבה למצרים. וזה לא קיים כמעט אצל אף קהילה אחרת האהבה למצריים. מרגלית, אני עד היום אוהבת את מצרים. אוהבת את המצרים. כשאני פוגשת את השגריר המצרי - יש עכשיו חדש [ערבית 02:00:56:01]- הוא מקסים, אגב. ואני מדברת איתו ערבית מצרית. אנחנו מרגישים כחברים שהכרנו כל השנה. אספר לך עוד אנקדוטה קטנה שתוכיח את זה. כשהיות ואני גם לא רק יושבת ראש ארגון יהודי מצריים אלה גם יושבת ראש האגודה לידידות ישראל-מצריים. שזה משהו אחר. אז הנשיא עזר וייצמן כשהיה נשיא נסע למובארק - ביקור ממלכתי - הוא הזמין אותי בפמליה שלו כי הכרנו טוב והוא ודע שאני מצרייה מצרייה. הוא ידע למה הזמין אותי. אני יוצרת את האווירה של מצריות, מדברת מצרית שוטפת. הייתי 3 ימים עם עזר וייצמן וראומה בפמליה 10 מובארק. הגענו לארמון של מובארק. אי אפשר היה להתקרב אליו אבל היינו בפמליה ועם ג'הן, קודם הייתי עם ג'הן. אבל פה זה היה סוזן. 3 ימים מקסימים. בשבילי להסתובב בארמון של מובארק כאשר עזר וייצמן ומובארק בפנים סגורים לבד בחדר כי אסור שייכנסו. חשבתי שאני חולמת. היה שם שר הסברה מצרי בחוץ, אנשי השגרירות הישראלית שם. ואני מסתובבת בחדים כמו חלום. רציתי לדבר בטלפון עם מישהו ידיד שלי מצרי - רציתי לדעת אם הוא יבוא מחר למסיבה שעושים לנשיא - נשיא ישראל. מצאתי טלפון. אני הרמתי את הטלפון, צלצלתי. זה חייג, וואלה! אני מדברת איתו "יה פאריד" אני אומרת לו, "[ערבית 02:02:37:08] את מגיע מחר להינשף? למסיבה?" אני מדברת מארמון קובה. "מה?!" הוא אמר לי. הוא נבהל. אמר לי, "[ערבית 02:02:49:17] את רוצה לשלוח אותי לגיהינום? תסגרי!" זה מראה לך את הפחד עדיין היום. אבל אנקדוטה אחרת יפה יותר: באותו ערב היינו --

(02:03:05:07)

מראיינת: איזו שנה זה היה?

לבנה זמיר: זה היה 1999. זה היה כשעזר היה נשיא. נדמה לי זה היה 1999 אם אני לא טועה. כן, זה היה אז. נסענו במטוס של חיל אוויר ובערב - כשהיינו בערב באניה על הנילוס - עומדת, אבל אניה עם קייטרינג יפה, שולחנות, ועזר וייצמן וראומה וכל משרד החוץ המצרי. בטעות ובמקרה ישבתי בשולחן של משרד החוץ. היו שם דיפלומטים מצרים שהספקתי להתחבר איתם כי הם היו איתנו כל ה3 ימים. התחברתי איתם. ואיתם דיברתי רק מצרית. ואני מדברת איתם והם מדברים ואז ופתואם היה איזה משהו שמה של ישראלים - שולחן שישראלים אסוף. מה הוא אומר לי, אומר לי "[ערבית 02:03:59:06]". אומר לי, "תראי איך הישראלים עושים. לא עושים ככה. הוא שכח שאני ישראלית. את מתארת לך את זה מרגלית? הוא שכח! אני צחקתי, אמרתי לו, "נכון, נכון." הוא אומר לי, "וראו מה נשיאה ככה מסתובבת?" היא באה עד אליי מצלמת אותי. זאת אומרת זה היה בשבילם - זאת אומרת סוזן מובארק לא הייתה עושה דבר כזה. הם לא קולטים. אז הוא לוקח אותי כמצרייה, אומר לי,[ערבית 02:04:29:09] זה -

(02:04:31:05)

מראיינת: אבל בואי נחזור. בכל זאת איך - נגיד עסק הביש ואחר כך המבצע -

לבנה זמיר: אה, כן.

מראיינת: איך הרגשתם, איך?

לבנה זמיר: תראי אנחנו היינו פה.

מראיינת: אני יודעת.

לבנה זמיר: בעסק הביש כבר הייתי פה ואני זוכרת את האדם השלישי ועסק הביש. ולא ידענו מה זה. בן גוריון התפטר. זה רק אח"כ - הרבה אח"כ - שהבנו וכשהם באו לפה ולא רצו לדבר והיה אסור להם לדבר ובן גוריון סידר שמרסל ניניו תתחתן עם מישהו - זאת אומרת עבדו כולם בטלוויזיה.

(02:05:07:18)

מראיינת: זה היה אחרי שעסק הביש [לא ברור]

לבנה זמיר: כן אבל כשפעם שמעון שמיר ביקש שיזמין אצלי - כי היו כמה פרופסורים - עשינו קונגרס בינלאומי ראשון ב1983. והוא ביקש שאני אזמין אצלי את הפרופסורים שהגיעו לפה עם מצרים. הזמנתי גם את רוברט דסה. המצרים האחרים סיפרו על מצריים. רוברט לא יכול היה לפתוח את הפה. אז הוא פתח את הפה הרבה יותר מאוחר. ואז רק הבנתי. לא ידעתי. הוא לא אמר, הוא אמר, "אני לא מצליח. אני לא מצליח." הוא לא דיבר. זה עסק הביש בשבילי. אין לי משהו אחר לומר. אבל הוא אח"כ דיבר.

(02:05:51:18)

מראיינת: עכשיו ב-56' בטח באו הרבה - היו - מהמשפחה שלך נשארו הרבה במצריים, או...?

לבנה זמיר: כן. ב-56' גורשו אח של אמי שהוא איטלקי היה, ריימו ואשתו נלי עם 4 ילדים ותינוק ביד תוך יומיים הם היו חייבים לעזוב את מצרים. איטלקי. לא צרפתי, לא בריטי. גורשו - נחתו בברינדיזי וחשבו לא לבוא לישראל כי אז כבר היה שמועה קשה בישראל. הם רצו להישאר באיטליה. אבל איטליה לא יכלה לקלוט עדיין. הוא לא ידע איטלקית. אשתו סבלה מאוד. כל משפחתה פה. הגיעו לאחר כמה חודשיים - הגיעו לישראל. היה להם קשה מאוד גם ב56'. פחות קשה מאשר לנו, אבל זה הגל השני [לא ברור] זה הגל השני של גרוש עצום. זה בעצם התחלת הסוף של הקהילה היהודית שאין היום יהודים במצריים. אין. יש רק גבר אחד יהודי באלכסנדריה כביכול ראש הקהילה ואת מגדה ארון שהיא הנשואה ללא-יהודי. ללא-יהודי, והיא נשיאה בקהיר, ושלוש אלמנות שלא היו נשואות ליהודים. אין יהודים היום. זה מה שנקרא חיסול אתני. הגל השלישי היה ב67' וזה בן דוד שלי היה עדיין שם, ויקטור דיין, הוא - אמו הייתה וידל, זה בן דוד ממש. וויקטור דיין ב1967 נתפס עם כל 400 הגברים שהיו במצריים - יהודים מגיל 16 עד גיל 70, את יודעת את הסיפור. וזה היה 3 שנים של עינויים. של השפלות. בפרט בחודשים הראשונים. הם יודעים לספר את זה, אלה שהיו שם 3 שנים. יש עובדיה ירושלמי, יש אחרים. יש יוסף קרסו. שסיפרו מה קרה שם. היו מרביצים להם. כל יום מנה של מכות. לרוץ על ארבע מסבב במעגל והם חייבים לצעוק, ["אל יהוד כלב וול ערב."] והם מצליפים בהם מכות. עשו בהם מעשה סדום כל הזמן. ויום אחד - וכולם מספרים את זה - רובם אגב יצאו משם לא שיפואים. יום אחד בפני כולם יבריחו שני אחים לעשות מעשה סדום. אחד בפני השני. ואבא שלהם היה שם. הוא התעלף. ואז אמרו לכולם, "אי וואי לכם תספרו מה שראיתם." את זה - כולם מספרים את הסיפור הזה כי זה קרה. עינויים. זה לא היה בדיוק חופשה.

(02:08:49:15)

20.

מראיינת: אבל מה זה עשה לכם פה? זאת אומרת, איך אתם קיבלתם את זה?

לבנה זמיר: לא ידענו. אז כשדודי בא ב56' הבנו ונודע לנו. ב1956 קנו את המקום הזה כדי לקלוט את העשרות אלפים שגורשו בין לילה גורשו. היה גם מאסרי בית, היה - אי אפשר היה לצאת כשהאבא בבית סוהר אסור לכל המשפחה לצאת כדי שלא יכלו למכור שום דבר. היה שומר בחוץ. רק אדם אחד יכול היה לצאת להביא אוכל. זה היה קשה מאוד. זה היה כאוס גדול במצריים. ואז היהודים שגורשו ממצריים הוכרו - ואני אתן לכם לצלם את תעודת הפליט. הוכרו ע"י האו"ם כפליטים. לפי צו של - את יודעת - הנציב העליון שך האו"ם לענייני פליטים. הם היחידים שהוכרו כפליטים כי כשהם עזבו את מצריים נשלו אותם - גם לפני שעזבו ב56' - גרשו אותם, פיטרו אותם מהעבודה בבנקים בכל החברות המצריות. נשלו אותו מזהותם המצרית. הפכו אפרטהייד חסרי נתינות. לכן הוכרו ע"י האו"ם כפליטים. והדוד שלי ריימו הגיע כפליט ויכול היה להישאר באיטליה עם תעודת פליט אבל לא יודע איטלקית. בא לפה וראינו אשתו בין לילה שיער שלה נהיה לבן. זה דבר שרואים - קוראים אולי ברומנים - אבל זה קרה לה. אני לא יודעת איך קורה דבר כזה. הראש פתאום צומח לבן. הייתה אישה צעירה. ואח"כ ויקטור דיין - הוא בן אלה שגורשו ממצריים לאחר חמישה-שישה שבועות כי הוא היה לו - וידל - היה לו דרכון איטלקי. עזבו בין ה- ברי המזל אלה שגורשו לאחר חמישה-שישה שבועות. המשפחה שלו לא ידעה איפה הוא. הגיע לאיטליה מחוסר קול. והצליח איכשהו ליצור קשר לומר להם, "אני באיטליה." ואז הם עזבו. יכלו לעזוב - הצליחו לעזוב את מצריים. אני לא יודעת איך בדיוק. ואז יש לנו פה את שלושת הגלים במשפחה שלי.

(02:11:05:03)

מראיינת: אבל מה פה עשיתם?

לבנה זמיר: אה, פה?

מראיינת: איך זה השפיע עלייכם?

לבנה זמיר: אה, ב1956 אבי היה פעיל. היה פעיל גם פה. התחילו - ואני אראה לכם אח"כ - במשרד החוץ דרשו מיהודי מצריים למלא תביעות. זה נתן לנו כוח. זה נתן לנו תקווה. הנה אבי --

מראיינת: כבר אז ב-56'?

לבנה זמיר: כן כן, כבר ב-56', נובמבר 56', ינואר 57' התחילו להגיד - להפיץ את השמועה דרך פה - בואו תמלאו טפסים - טפסים לקבל את הרכוש שלכם חזרה. אבי שמח. זה טוב! היו באים לפה כל ה --

מראיינת: אבל רגע תסבירי מה היה.

לבנה זמיר: מה היה פה? היו באים לפה כל מוצ"ש לרקוד. למה? הם אוהבים לרקוד. היו באים --

(02:11:52:00)

מראיינת: אז היה לכם "club" של יוצאי מצריים?

לבנה זמיר: כן, מועדון.

מראיינת: ומי קנה את המקום?

לבנה זמיר: כבר בשנת 51' הקימו [לא ברור] עולי מצרים בישראל מי - מי שגורש הוא היה מזכיר ראשון. מזכיר של הרב חיים נחום אפנדי בקהיר. צנוע. הבן שלו יצחק צנוע אתנו פה היום אבל אביו מואיז צנוע היה בן אלה שהקימו. הקים איתו גם השופט ידיד הלוי. אספו כסף, לקחו הלוואה מבנק דיסקונט. בנק דיסקונט היה אז קצת יותר תורם מאשר היום. וקנו את המקום זה - אני יכולה להראות לכם לצלם אח"כ - יש לנו את ה[צרפתית 02:12:34:22] משנת ינואר 1956 כתוב, "הלוואה מבנק דיסקונט לתשלום." כתוב בכמה קנו את המקום. זה אדיר! מצאתי את זה יום אחד פה. אני התרגשתי נורא. רואים שזה ישן. והפכו את המקום גם למקום מרכז שיבואו להתייעץ ולרווחה. ג'קלין כהנוב מצאתי ב"מעריב" - ב"מעריב" זה היה ידיעות - "מעריב" - כתבה שלה לקראת פסח 1975. יש לי את הכתבה. היא כתבה על המקום הזה. היא אמרה, "באות לפה נשים בוכות. נשים מצריות יהודיות צעירות בוכות. איך לעשות בלי עוזרת? איך לעשות בלי [לא ברור] ? איך לעשות בלי המכבסת?" היא סיפרה את זה. הכתבה מקסימה אגב. היא סיפרה על יהדות מצריים שהיא שונה שהיא באה עם השכלה. וטוב זה ג'קלין כהנוב אז בגלל המאמר שלה - אז אני יודעת שפה היו באים להתייעצות, לבכות, ולהתאושש. ותתפלאי לשמוע שהרבה מאוד יהודי מצריים גרו פה בסביבה. לכן לאחר כמה שנים שמנו פה ארון הקודש שיכלו להתפלל בשבתות, לבוא ברגל. זה טוב כי היה להם סניפים בכל הארץ. ואני מצאתי פה 4000 תיקים של תביעות. של מאות מיליונים. עשרות מיליונים של דולרים! אני אראה לך.

(02:14:21:19)

מראיינת: זאת אומרת כל אלה שהיו להם תביעה במצריים - זה על הרכוש שלהם במצריים?

לבנה זמיר: כן כן. וזה היה ב56' רואים, 57' אח"כ. יש מאוחר יותר ב68'-70'. אבל הרבה מאוד ב56' וזה אמת. יש אמרו, "עזבנו בעשרת ואלפים דולר." יש מי שעזב ב6000 דולר ויש מי שעזב במאה אלף דולר! יש מי שעזב מיליון דולר! כך שזה שקר שאומרים שיהודי מצריים שבאו לישראל היו עניים. לא היו עניים. היו חסרת קול. השאירו את כספם שם. זה שקר - זה נאסר הוציא את ה - עד היום - אנשי אוניברסיטה בקהיר אומרים, "אלה שבאו לישראל זה העניים." זה לא נכון! הם היו חסרת קול. הכסף נשאר במצריים. אז בעדות האדיאוט האלה - הם לא ידעו לשקר כי כולם ידעו מי הוא מי! איך לשקר? אי אפשר. זה היה לו דיפרטמנט סטור. זה היה לו ככה. זה אי אפשר לשקר. לאבי היה דפוס. הוא כתב. הוא לא יכול להגיד היה לי גם יהלום. לא. היה לו בית דפוס. כל אחד ידע את אשר בא של השני. אז אמת. אמת.

(02:15:38:09)

מראיינת: עכשיו מה הביא אותך להיות פעילת כל הסיפור הזה?

לבנה זמיר: או. תראי. כל הזמן שאבי היה פעיל היה ממלא את התביעות והיה מבקש ממני להסיע אותו לירושלים להביא למשרד החוץ, למשרד המשפטים. עשיתי את זה בשבילו. לא עניין אותי כהוא זה. לא רציתי. לאחר השלום ושיעודדו אותי מהמשרד החוץ כי ידעו שאני פלילית ציבורית, לא התקיים מהאגודה לידידות ישראל-מצריים, הקמתי. ואז אלה שהיה להם תביעות - היה גם בחולון - משרד גדול מאוד - ארגון גג כזה שהיה להם הרבה מאוד תביעות. ובקשו ממני לקחת את התיקים האלה. אמרתי, "מה פתאום? עכשיו שלום. לא צריך. אני לא רוצה לנגוע בזה. אני ידידות ישראל-מצריים". איזה שטות! היה להם המון תיקים נוספים. אני לא לקחתי. אני זוכרת. ומאוד מצטערת היום. זה היה סמי עטיה. סמי עטיה שהשאיר באלכסנדריה תעשייה ענקית של טקסטיל. נשבר לו הלב. למה? לאחר השלום הוא נסע לשם. בבנק הוא השאיר המון כסף והשאיר את העורך דין שלו כאחראי עליו. נתן לו זכות חתימה שישמור. מצא את העורך דין שלו כי בבנק אמרו לו, "למה? אתה נתת הוראה לעורך שלך. הוא הוציא לך את הכסף. הוא העביר לך." חיפש את העורך דין. הוא אמר לו, "כן אתה שלחת לי הוראה והוצאתי ושלחתי לך." והוא ברח. לא מצא אותו יותר. העורך דין שלו שהיה איש אמון שלו לקח את כל הכסף. המפעל לא. הוא לקח את הכסף מהבנק. אבל המפעל עוקל. הוא חזר - כבר שמה הוא קיבל התקף לב כי העורך דין שלו נעלם. חזר על אלונקה לישראל. זה סמי עטיה. וזמן קצר לאחר מכן הוא נפטר. זה היה אחרי השלום. וזה עצוב מאוד ואני היום מצטערת. לפני עוד שהוא נסע הוא רצה לתת לי את התיקים האלה והם נעלמו. לא יודעים איפה הם. חבל. אבל אין מה לעשות. זאת עובדה. זה מראה כי שאלת אותי שאלה - איך אני - מתי אני התחלתי? לאחר שאבי נפטר --

(02:17:52:10)

מראיינת: מתי שאיזו שנה אביך...?

לבנה זמיר: אחרי השלום 1986. 1987. עוד מעט 30 שנה. מצאנו במגירות שלו ניירות שצריכים לזרוק ומצאתי ב7 עותקים התביעה שלו. שהגיש אותה. על כל עותק כזה - אז זה פעם היו מדפיסים על נייר דק כזה קופי, לא היה משהו אחר. וכתב שם של כל אחד מאתנו. הוא היה עצוב. לא השאיר לנו ירושה. לא השאיר לנו ירושה. הוא רוצה לומר לנו הירושה שלכם היא שם. קחו אותה. על ה - בשבילי הוא כתב, "לביתי לבנה זמיר לבית וידל." אני ראיתי בזה צווה. הבנתי שהוא ידע שאני פעילה. הבנתי שהוא נותן לי ציווי. "תמשיכי. זה שלך. של הילדים שלך." אז התחלתי. לפני זה לא עניין אותי כהוא זה. הבנתי שאני צריכה להמשיך. אני התחלתי להיות פעילה. זהו. זה כל הסיפור. ואת יודעת הלאה.

(02:19:14:09)

מראיינת: אולי בכל זאת משהו על - אני חושבת שאני צריכים עוד לגמור.

טכנאי: יש לנו עוד 5 דקות.

לבנה זמיר: מה השעה עכשיו?

מראיינת: חמש. שתיים עשרה וחמש. רק מהחמש דקות --

לבנה זמיר: חמש דקות כן כן.

מראיינת: מה עבר מבחינה מקצועית? את גמרת - את התחתנת אני מבינה צעירה.

לבנה זמיר: כן.

מראיינת: וכבר יצאת לעבוד, המשכת לעבוד?

לבנה זמיר: כן אז אני התחתנתי צעירה בגיל 18. סיימתי תיכון. ואי אפשר להמשיך ללמוד. זהו. קנינו דירה לאחר שנה. קנינו משכנתא לשלם למשכנתא.

(02:19:44:05)

מראיינת: [לא ברור]

לבנה זמיר: הוא היה מנהל חשבונות ראשי של המפעל הזה ואח"כ למד להיות - למד תמחירנות. היה תמחירן של כל המפעל. כל חייו הוא עבד במפעלים גדלים מאוד מאוד. וילדים - שתי בנות. איפה אוניברסיטה איפה זה? זה היה עבודה לשלם חובות, משכנתא, דירה, אוטו, וילדים. בגיל מסוים, בגיל נדמה לי 38 כבר הגעתי לתפקיד בכיר. לא רוצה לומר איפה אבל תפקיד בכיר. כבר הייתי מנהלת. כן. בכל זאת עבדתי כבר 20 שנה. הגעתי לניהול והמשכורת שלי משכורת של מזכירה. אמרתי, "למה?" אמרו לי, "כי אין לך תעודת - תעודה בניהול." אמרתי, "אה אוקי." בעלי אמר לי, "לכי, אל תדאגי. תלכי ללמוד בלילה." ואז למדתי במכללה למנהל. ועשיתי ותעודה. לקח לי שנתיים-שלוש. עבדתי קשה כל יום הלכתי מחמש עד תשע ללמוד. והראיתי להם את התעודה וקיבלתי משכורת של מנהלת. זה היה העסק שלי בעבודה. עשיתי את האוניברסיטה שלי בגיל 38 - 40. אם זה עונה על השאלה שלך. ומאז הלאה. פרחתי. עשיתי - אחרי זה יום אחד אמרתי, "אני רוצה להיות עצמאית." מספיק שאמרו לי מה לעשות ואני חושבת בגיל 48 עשיתי פסק זמן ולמה? כי "ליידי גלובס" הקימו בשנת 1989 - 90'. הקימו את "ליידי גלובס" ועזרתי להם. אני לא הייתי פמיניסטית אבל אמרתי, "מה זאת אומרת?" בשנת 1985 נסעתי בשביל להבין למה נשים אומרות, "לא נותנים לנו." מה זה לא נותנים לנו? נסעתי לכנס בינלאומי של האו"ם בניירובי להבין למה נשים אומרות, "לא נותנים לנו." אני הגעתי, אני מנהלת. והבנתי. הבאתי את המסר הזה לארץ והקמתי ארגון נשים מנהלות ראשן במדינה. הנקודה שלקחתי אותה בכנס או"ם זה איפה שאת שמה את סדר העדיפויות שלך - שמה את נמצאת. רוב הנשים שמות את סדר העדיפויות שלהן בבית. בנשים, בילדים, בבעל. ואני זכיתי בעצם בכוס המלאה. כי אם אמי זכתה בחצי כוס מלאה של הבית של ההשקעה בנו והיא שמחה לראות אותנו פורחים אז הדור שלי זכה בכוס המלאה. של העבודה. של ליישם את עצמי. To realize yourself זה מה שהיה אז. אוקי הדור שלי - אני גם גידלתי ילדים בנחת בחצי יום עבודה כי יכולתי כבר להרשות לעצמי. הייתי מנהלת כללית של משרד יחסי ציבור של התעשייה האווירית הצרפתית בישראל. הייתי בקשר עם משרד הביטחון, עם חיל האוויר. כי ידעתי צרפתית. זה משכורת גבוהה מאוד בגלל שזה התעשייה האורית הצרפתית. כל שנתיים סלון אווירי. ועבדתי חצאי ימים. ככה גידלתי את ילדיי בגלל השפות שידעתי ברווחה אז זכיתי בכוס המלאה. היום הנשים קשה להם בגללי. אנחנו דחפנו אותם במשך שנים והקמתי את המגזין הראשון לנשות העסקים. זה נטע. ונשים בניהול טכנולוגיה ועסקים - אז היה רק ניהול, הפכנו למה שנקרא "אנטרפרניור" יזמיות והמחקר הראשון שעשיתי על השים העובדות בישראל גיליתי דרך [לא ברור] כי תכף יודעים מה זה על רחל זה על נשים כן במדריך של העסקים. אז הוצאתי משם: אפס אחוז נשים היה 1986 - אפס נשים במאה הגדולים. כלום. היום הן מנהלות בנקים, היום הן בכל מקום. אז היו במפעלים רק "אשתו של" או "בתו של" ובמשך 20 שנה הייתי עורכת ראשית של המגזין "נטע" ויושבת ראש ארגון נשים מנהלות. עשיתי גם סרטים על נשים בניהול שהועברו לערוץ 2 ראשונים - סרטים ראשונים בתחום הזה. ובתור - כשהייתי מנהלת היחסי ציבור של התעשייה האווירית - זה היה ב67' כאשר היה אמברגו על החמישים מיראג'ים ואנחנו בשקט בשקט מתחת לשולחן הייתי שותפה להברחת 50 מיראג'ים מצרפת לישראל. זה אני חושבת ההישג הגדול שלי למען המדינה.

(02:25:10:05)

מראיינת: לבנה רק שאלה אחרונה.

לבנה זמיר: כן.

מראיינת: אם את חושבת - מה המסר שם? היית רוצה שהריאיון שלך שהתחיל במצריים כשהיית ילדה יעביר למי שהסתכל פה?

לבנה זמיר: שמקומנו מקומנו בארץ ישראל. לעולם לא הייתי מגיעה להישגים האלה בכל מקום אחר בעולם. אם היינו נשארים בצרפת זה היה גרוע. אני עד היום מודע להוריי שהביאו אותנו לכאן. אני לא ציונית אני פשוט אוהבת את המקום הזה. אני אוהבת את ארץ ישראל. חייבים טובי פה. יש מלחמות נורא חבל. נורא חבל. המסר שלי ארץ ישראל זה המקום שלו. אם כולם - כל היהודים בעולם חיים היום איכשהו טוב זה כי יש מדינה. אם לא הייתה מדינה הוא היו בזבל. באנטישמיות שמסתובבת בכל העולם. זה הכול.