Simha (Amdam) Bezalel – Iran - Full Transcribed Interview
שמחה (אמדאם) בצלאל - איראן – ראיון מלא.
מראיין: דרור יעקב
תאריך הריאיון: 23 במאי, 2017.
תיזמון: 1:15 שעות
הערות לקורא:
1. פה ושם ישנם מילים ומושגים לא ברורים. במקומות אלה מופיעה הערה בסוגריים (לא ברור).
2. הסימן (*) מורה על הפסקה קצרה בצילום.
3. התמלול להלן מובא כמו שנשמע בהקלטה, ללא תיקון שגיאות בהגייה ודקדוק.
קוראים לי אמדאם אבל בתעודת זהות היה לי שמסי.
מראיין: שמסי, זה הם שההורים שלך נתנו לך?
כן. כן.
מראיין: זה השם המוסלמי?
זה. כן. שמסי מוסלמי, קודם אמדאם. ככה לבד. כולם קראו לי אמדאם. לא שמסי.
מראיין: ואת נולדת.... באיזה שנה נולדת?
1939.
מראיין: אז זה אומר שאת היום בת 79.
כן. כן.
מראיין: ואיפה נולדת?
בשיראז, אבל בבית חולים לא בבית.
מראיין: בבית חולים בשיראז?
ככה סיפרו לי... שלאמא שלי היה לידה מאד קשה, ולא הצליחו בבית, לקחו אותה לבית חולים של מוסלמים, ונולדתי שמה.
מראיין: והאחים והאחיות שלך רובם נולדו בבית?
כן. כולם בבית.
מראיין: את יכולה לספר לנו קצת על המשפחה שלך בשיראז? על הדברים הראשונים שאת זוכרת? היית בת, נגיד, שלוש ארבע...
כן.
מראיין: היית ילדה?
כן.
מראיין: איך המשפחה נראתה אז? מה את זוכרת מהמשפחה, מהבית?
בסדר, רגיל, אחי נגיד אם היו קוראים לי מהר הייתי רצה ועושה ו.... פעם אחד אחי, זכרונו לברכה, קרא לי שאני אחלך בוקר לקנות... היינו קונים בבוקר גבינות וזה לרוב, אז הכסף נפל לי מהיד, ולא ידעתי מה לעשות, אז בלי זה חזרתי הביתה ואחר-כך ראיתי שהכסף נתפס לי השרוול של הזה ונפל לי. ועוד פעם הלכתי לשמה ושאלו (לא ברור) הולכים לחנות של מוסלמים לקנות, אז לא הוא היו לוקחים כסף מהיד שלנו. נותנים איזה מגש, ושמים כסף בפנים והקערה שלנו והיו עושים ואנחנו מוציא מן המגש. לא יד ליד. שאסור היה טמא. אנחנו היהודים היו טמא.
מראיין: המוסלמים לא היו נוגעים ביהודים...
לא. לא היו נותנים יד ביד שלנו. ובסדר. הייתי זוכרת שאחותי היתה תופרת והיה לה הרבה תלמידות.... (מראה בד צבעוני) זה הבד שהיו עושים שמלה. בזה היינו עושים שמלה ולובשים. וזה מטפחת היינו עושים מטפחת ושמים על הראש. של אישה נשואה. וזה משהו מודרני בשביל סוכריות בערב השמחה (מראה קערה מוכספת), היה אירוסין או זה היינו מגישים בזה ממתקים, סוכריות, עוגיות...
מראיין: כשהיית קטנה, שלוש ארבע, היית עוזרת בבית? היו מבקשים ממך לעשות דברים בבית?
כן. לא ביקשו ממני לעשות, אבל אני הייתי בתוך עצמי, הייתי... לבד הייתי זה... פעם אחד, ערב יום שישי, לפני כניסת שבת, אמא שלי קוראת לאחותי הגדולה, דאולאת (לא ברור), אומרת לכי תראי אם המים רתח על הפירמוס, עושה לו לא רתח, תכבה את הפירמוס כי נכנס שבת. אני רצתי עשיתי את זה. רצתי עשיתי פאמפ (לא ברור) בפירמוס שהמים ירתח, והקומקום נפל על הראש על יד ה.... נשרפתי מכל הגוף, ואבא שלי היה יושב בפינה משחק קלפים. אז אני פחדתי מאבא שלי, רצתי בתוך מחסן של השכנה, בחדר של השכנה, החבאתי את עצמי. השכנה באה במחסן לוקחת את הדברים בשביל פלאטה לשים על הזה, רואה אותי שאני כולי שרופה, ובאה קראה לאמא שלי ואמרה בואי תראי הבת שלך נשרפה, ואמא שלי רצה ולקחה אותי ולא היה רופא לטפל בי וזה, רק אחי הגדול עזיז, זכרונו לברכה, הוא טיפל בי מאלף עד תו. לא היה רואים את הגבות, לא עיניים, כל השערות שלי ... הוא טיפל בי, טיפל בי, ובאמת יום יום, שנתיים טיפל בי עד שאני חזרתי חזרה לעצמי.
מראיין: בת כמה היית כשזה קרה?
שלוש-ארבע.
(שמחה מצביעה על מעין קומקום מנחושת) זה המתקן שהיינו מעלים מים ושעושים מהשירותים היו שופכים על הידיים ושוטפים ידיים ופנים. וזה... (מרימה משהו קטן מתוך קערה) זה קוקוס, כמו קוסמטיקאים, מניחים באמבטיה שמים על הפנים ומנקים את הפנים. וזה כיסא (אוחזת בבד, כנראה התכוונה לכיס ולא לכיסא) שעושים אמבטיה, מנקים את כל הזה... בפרס. (מרימה מעין אבן) וזה של כף הרגל. היו עושים את הרגליים עם זה משפשפים, לא היה צריך ללכת למניקור. (מצביעה על כלי כותש מנחושת) זה ה... (לא ברור) שהיו עושים כל מיני דברים, בשר, או אם צריך (לא ברור) לטחון, בזה היינו עושים (לא ברור), וזה קומקום (מרימה קומקום מנחושת) שסיפרתי שהמים נשפך עליי (צוחקת). תה ומים היו שמים על הפירמוס הזה. זה נרגילה (מצביעה) שהיו מעשנים, כל ערב, כל אורחים שבאים היו עושים את הנרגילה לאורחים. וזהו..... זה (מרימה משהו מקערה) זה אבא של מלך, זה של פאלבי (לא ברור).
כן.
מראיין: ואז מה, היית בתחבושות ?
תחבושות בכל הזמן בזה... כל השערות שלי לא היה, כל הפצעים מהשריפה וממש ממש העיניים לא היה לי זה, גבות בכלל נשרפו, הכל... נשרפו כל הפנים. המים נשפך מה... (לא ברור). אבל עזיז אחי הגדול הוא היה עובד בתור אח אצל רופא, והוא טיפל בי הכל, וברוך השם, אף רופא אף אחד. והפה שלי היה סגור מהשריפות, וזה לא ידעתי איך אלוהים החזיר אותי בחזרה.
מראיין: זה היה ממש נס.
כן. נס נס. מאלוהים. כמה שנים לקח טובות עד שזה... וברוך השם ו... כן.
מראיין: אבל את יודעת מה אני רוצה לשאול עוד על שבת כי סיפרת שהייתם שמים ... מה שקרה לך זה קרה בגלל...
פירמוס?
מראיין: פירמוס... שזה... מה זה כלי מים חמים...
כן. קומקום. קומקום עגול כזה... קומקומים גדולים. היה לה פירמוס. ורצו בשביל שיהיה להם תה ולשים על יד הגחלים חמים וזה לא היה (לא ברור) בחוץ לארץ. והיו עושים תה שמים על יד החמים שיהיה חם בשביל לשתות וזה...
מראיין: איך היו עושים את השבת באמת?
מה זה?
מראיין: איך הייתם עושים בשבת? הייתם אוכלים אוכל א... נגיד בשבת בצהריים, כן?
היה לנו חמין.... שהיו עושים עם על הגחלים ועל... מטבח מיוחד של ... כמו ערבים. שמים עד מחר בצהריים שהיו מוציאים את זה ואוכלים. ובבוקר שבתים אנחנו רוצים לשתות תה היו הולכים למוסלמים, לוקחים את הקומקום שלנו, ושמים תה וזה, מביאים הביתה לשתות.
מראיין: אז הייתם משפחה דתייה?
כן. כולם היו אותו דבר. לא היה דתי חופשי. כולם היו אותו דבר. אז לא היה מכוניות שנוסעים בשבת להגיד אסור, ואמת היא היה דתיים שלא קונים בשבת לחם מהמוסלמים, אבל אלה היו חופשיים כי היו הולכים לקנות בשבת לחם ובאים לאכול.
מראיין: מה את זוכרת בתור ילדה שעוד היו... הייתם עושים בשבת? חוץ מההכנות של ה... זאת אומרת היו עושים חמין והיו עושים את המים החמים....
כן
מראיין: מה עוד הייתם עושים בשביל שבת?
בשבת זה חמין ואורז בערב שבת, חורוש, וזה מה ש... וחמין... ו... כן...
מראיין: איזה עוד דברים הייתם עושים? חורוסבזי הייתם עושים?
חורוסבזי, חצילים, קישואים, תפוחי... חומוס היו עושים. כל מיני. כל שבת היה חורוש אחר.
מראיין: מיוחד, אבל לא הייתם אוכלים את זה באמצע השבוע.
לא. באמצע השבוע היה גונדי, כופתה, מרק בשר. פעמיים בשבוע היו אוכלים בשר, פעם אחת כופתה פעם אחת מרק בשר.
מראיין: מאיפה היו קונים את הבשר, את זוכרת?
מבייטאז (לא ברור).
מראיין: זה של יהודים?
יהודים. יהודים, כן. כן, יהודים. פעמים בשבוע היה להם שחיטה, והם היו הולכים לקנות הם באים ועושים טרי וטוב באותו הרגע ואותו לילה אוכלים ובצהרים. כן.
מראיין: רגע, ולחגים ... רציתי לשאול על החגים... אם היו לכם דברים מיוחדים. אז זה בסדר שנעשה סבב לפי החגים כל דבר, נגיד, אם היה משהו מיוחד, למשל ראש השנה?
כן.
מראיין: בתור ילדה, איך את זוכרת שהיה ראש השנה?
בראש השנה היה רק מאכל כופתא, ולא היה... אבל בכיפור, בערב כיפור, היה לנו אורז ועופות, מרק עוף עם אורז. גונדי.
מראיין: לפני כיפור?
לפני כיפור. ובראש השנה היה רגיל, לא כופתא או גונדי או זה, לא משהו. ובסוכות, לא היה מאכלים...
מראיין: בסוכות הייתם עושים סוכה?
כן. סוכה. ושמים רימונים, וחבושים, ושטיח מסביב לסוכות.
מראיין: זה היה רק שלכם, של המשפחה או שזה כל השכנים... כל השכנים היהודים היה להם סוכה אחת?
לא לא. כל בית היה סוכה.
מראיין: כל בית היה סוכה...
כל בית היה סוכה. כל השכנים ביחד בסוכה אחת בבית אחד. כל בית היה סוכה. כן.
מראיין: אז כמה משפחות היו אה... כמה משפחות יהודיות היו...
נגיד, אצל ההורים שלי היו ילדים שלו והיה שכנה שהיה לנו. שלוש ארבע משפחות.
מראיין: כמה סוכות את זוכרת ברחוב?
סוכה אחד.
מראיין: ברחוב?
לא ברחוב. בבית.
מראיין: בבית?
כן בבית. ברחוב לא היה. ברחוב בכלל לא היה סוכה לא שום דבר.
מראיין: אז כל אחד היה עושה... כל משפחה היתה עושה בחצר שלה...
בחצר שלה סוכה, והיו כמה משפחות ביחד.
מראיין: ואיך היו עושים? זה כמו שיש היום אה... איך היו עושים, למשל, את הסכך, את זוכרת?
היה משהו שהיו קוראים לו בארשין... בארשין, אבל לא יודעת איך להסביר...
(מישהי שיושבת נוכחת בראיון מסבירה) זה שטיח מקש.
מקש כן. שטיח מקש. ואחרי זה היה משתמשים בחורף עם זה. היו עושים על המנגל אש וזה משים היו משתמשים את זה. לא היו זורקים את זה.
מראיין: ועל הרצפה היו עושים משהו מיוחד?
על הרצפה שטיח והיו ישנים על הרצפה. בלי שולחן, בלי כסאות. ושמים מפה למטה ו... כן. יושבים ואוכלים, כל המשפחה ביחד.
מראיין: והיו קישוטים? היו מקשטים את הסוכה?
כן. עם רימונים עם ה... חוט, היו מסדרים מבד, עם סוכר היו עושים כמו ... אה... קליקאנט, סוכר ככה היה, והיו תולים הכל כל מיני סידורים (לא ברור) כן, והיו עושים ומה... אם היה חשמל היה מנורות אחרות. ידית, מנורות יד היה קצת.
מראיין: שהיו לוקחים לסוכה כדי לאכול בחושך...
כן. ברגע שלא היה חשמל היו זה... שברגע שהיו חשמל כבר... כן.
מראיין: וחנוכה איך הייתם עושים?
חנוכה לא...
מראיין: היה לכם חנוכייה הייתם מדליקים נרות או...?
לא. פתילייה בתוך קערה שהיה לה שבע או שמונה זה או תשע מקומות... והיו פתילייה מצמר, היו עושים מצמר גפן. לבד היינו עושים בבית, שמים כל לילה לכל הגברים וכל אחד לחנוכה. נגיד אם היה שתי בנים, שתי ואחד שלוש. בנות לא. רק לבנים ובעל לחנוכה. ושמים שמן וזהו. זה לא היה חנוכייה לא שום דבר.
מראיין: והייתם עושים בישול מיוחד שיש לחנוכה?
לא. לא. לא לא לא. לא בחנוכה לא היה לנו לא משהו.
מראיין: ואגב נרות, נרות שבת גם היו מדליקים ככה?
נרות שבת גם עם פתילייה. היו עושים בבית. עם צמר גפן. היו עושים פתילייה, ושמים ומדליקים את זה.
מראיין: עכשיו פורים, רציתי לשאול, כי פורים זה מעניין אצל יהודי איראן, כי הקבר של מרדכי ואסתר נמצא ...
באמאמדן.
מראיין: באמאדאן.
כן. אנחנו היינו בשיראז.
מראיין: כמה זמן... זה מרחק גדול בין אמאדאן לשיראז?
מרחק גדול. כן. אבל לא כולם היו עולים לשמה.
מראיין: אז מה היו עושים ?
היהודים, אלה שאולי עשירים ויהיו להם הזדמנויות, היו עולים לשם אבל אנחנו באמת לא הייתי שמה. לא לשקר. ובפורים באמצע הלילה היו קמים, היו עושים כל מיני טיגונים, כיסות ירק, כיסות גזר, קצת תפוחי אדמה, דגים, והיו יושבים עד הבוקר עם יין, עם הכל ו... והיו מסדרים כזה בדינה (לא ברור) הסיר של המן. עם הבגדים של המן והזה מסדרים, ובאמצע הלילה היו מדליקים אש ושורפים אותו. והיו עומדים ליד זה עם היין והעראק וכל מיני טיגונים. באמצע הלילה היו קמים ועושים את הטיגונים האלה ויושבים עד הבוקר.
מראיין: ולא היה משהן בבית כנסת?
בבית כנסת בבוקר היו הולכים להתפלל וזהו. לא. לא. ועם הזה... קפצונים.... טראקה... מה... היו עושים את זה, לא היה משהו אחר. ולא... היו שמים על הרצפה ואבן על זה ועושה פאם! (צוחקת)
מראיין: והיה.... המוסלמים היו רואים את מה שהיהודים עושים?
המוסלמים... אנחנו היינו בתוך הזה, לא... בבית שלנו לא היו מוסלמים.
מראיין: בתוך הבתים..
בתוך הבתים, כן. לא ברחוב בזה, לא עשינו ברחוב. בבית כנסת שלנו, בבית שלנו היינו עושים את זה. כן.
מראיין: ובפסח היה משהו.... בפסח היה משהו מיוחד? איך הייתם עושים, למשל, מצות בפסח?
מצות. היו קודם קונים חיטה. והיו מנקים אותו טוב טוב טוב. ולוקים בבית חרושת שעושה קמח. ועושים קמח, מביאים בבית של זה שיש לו תנור בשביל מצות לעשות. אז נותנים, ועל הכיסא רושם שם שלנו משפחה שלנו, ומגיע זמן, בתור, היום אני, מחר הוא, מחרתיים הוא, בלילה הוא, ועושים. ושמים בשק גדולה, מביאים הביתה, עולים לגג, פותחים את השקית, כל יום מוציאים אחד שתיים שלוש, כמה שצריכים, מרטיבים את זה, וזה המצה שלנו.
מראיין: ועם מה הייתם אוכלים את זה?
עם בשר, אם בערב פסח גם היינו עושים אורז ומרק לבן. לא עושים חרוסת. כי זה צריך מרק מתוק. בערב פסח.
מראיין: ושמעתי... תגידי לי אם זה נכון ואם את מכירה את זה, שהיו יהודים בעיראק שחגגו את המיירוז ביום השביעי של פסח.
כן...
מראיין: מיירוז. חג אביב. את מכירה? שמעת על זה?
מה זה?...
(מישהי שנוכחת בראיון מסבירה לשמחה): ג'אש מן מיירוז (לא ברור). השביעי של פסח. שגומרים פסח, היום האחרון, היו הולכים לפארקים....
נכון, נכון. כן כן. היה יומיים. יום אחרון חג. ויום אחרון זה היינו הולכים לפארק.... בטח.
מראיין: אז רגע, אנחנו נשאל את זה שוב, בסדר? כי הוא....
כן. כן.
מראיין: רציתי לשאול אותך על החג... ש... שמעתי שחגגו באיראן ונשמח, אם את מכירה את זה, שתספרי לנו על זה, על המיירוז.
חג השני?
מראיין: כן, בחג השני. בחג השני של פסח ב...
כן. קודם כל כל החתנים היה של ההורים של האישה, מיום השני היו הולכים לשם. הערב הראשון היה של הורים של הזה, ואחר כך, חג השני, היו עושים... באמת היום השני היו הולכים לפארק, כל אחד ואחד לוקחת מזוודות וזה, היו הולכים לפארק ויושבים עד הערב ושמחים והכל בסדר.
מראיין: זה חג שגם השיעים המוסלמים באיראן גם חוגגים. נכון?
לא.
מראיין: או שזה משהו אחר?
זה משהו אחר. לא חג של...
מראיין: מה ההבדל?
מוסלמים לא. אנחנו הם היה לנו מיידאינאוגסטאמאשטה (לא ברור)...
מראיין: מה ההבדל? הם היו חוגגים את זה בזמן...
לבד. לבד היה להם חג שלהם, ואנחנו חג שלנו.
מראיין: אבל הם היו חוגגים באותה צורה כמו שאתם עשיתם או ש...?
לא לא לא. הם היו לפנינו, לפעמים היה אחרינו, אנחנו יש לנו סדר בדיוק בנגיד חמש-עשרה בניסן... יש לנו חג פסח. אבל הם לא. אין להם סדר בזה. כל פעם יוצאת בחודש אחר. ולא יצא חג שלנו ושלהם ביחד. לא.
מראיין: אתם כל פעם ב-21 או 22 בניסן, הייתם יוצאים עם מצות, כן?
לא.
מראיין: היה לכם, כאילו... בפסח הייתם לוקחים מצות ואוכל מהבית ....
אוכל מהבית או שלוקחים בשר על האש, או מנגל או זה, לוקחים את זה איתנו, ועם מונית היו נוסעים, או ברגל, או ב.... דושקה שומייה (לא ברור) עם סוסים ו...
(מישהי שנוכחת בראיון עוזרת לשמחה): כרכרה.
כן.
מראיין: כרכרה.
כן. כן. היו נוסעים.
מראיין: והייתם שרים משהו או ...?
יושבים ביחד, שרים, צוחקים, משחקים קלפים... אוכלים שותים. כן.
מראיין: משהו בעברית או רק שירים פרסיים?
לא לא בעברית. פרסיים. בעברית לא בכלל לא. כן.
מראיין: אני רוצה לחזור לתקופה... את סיפרת לנו שהיה לך את הכוויות.... אחרי זה נרפאת, היית בגיל חמש שש, הלכת לבית ספר?
האמת היא שאז לא היה מנהג לשלוח בנות לבית ספר. היו אומרים בנות צריך להתחתן ולהיות בבית עקרת בית. אבל אני, היה לי בת-דוד שרצה להירשם בבית-ספר ללכת לבית-ספר, האמא רצתה לשלוח אותה, והיא היתה בת תשע שמונה. בבית-ספר לא היה מקבלים... אם בגיל שבע מקבלים בכיתה א'. אם בגיל שמונה כבר גמרנו לא מקבלים. אז היא באה אליי ואמרה שתביאי את התעודת זהות שלך את לא הולכת לבית-ספר תביאי לי אני הולכת... ואנחנו אותו משפחה, לרשום את השם של הבת שלי. שתהיה בריאה, אחותי הגדולה שמעה את זה, אמרה לי מה פתאום שאת תתני את התעודת זהות שלך לה בואי אני ארשום אותך בבית-ספר ותלמדי. אז באמת היא לקחה אותי לבית-ספר, ההורים לא... זה... לא... אבל היא לקחה אותי לבית-ספר, רשמה אותי ולמדתי חמש כיתות, זה בערך ככה, ושכבר הכירו לי אה... אבא שלי הכיר ... היינו שכנים עם בעלי.
מראיין: איך קוראים לו?
רחמים. כן. אז הייתי בבית ספר, יצאתי מהבית ספר, וזה... פתאום... יום אחד ראיתי שהשכנה קוראת לי. שכנה יעני בית ליד קוראת לי. אומר לי תבואי יש לי איזה מכתב אני רוצה שתקראי לי. הלכתי, שהלכתי לשמה ראיתי יושבים ארבע אנשים חמש נשים. ואני קראתי את המכתב ובאתי הביתה. הם רצו להכיר אותי, מי אני איך אני. הביאו את כל הדודות שלו, ורצו להכיר לי איך אני.... אז קראתי להם ובאתי, ואחרי זה כמה זמן, הם באו לבקש אותי ו... מאבא שלי ולא שאלו שאם אני רוצה להתחתן לא רוצה להתחתן. בת כמה, שתים עשרה!... והם באו ביקשו אותי, ופתאום יום אחד אמרו היום יש אירוסין. בלי לתת, בלי להכיר אבל הוא היה בא אלינו הרבה והולך. הוא אבא שלו נפטר כשהיה צעיר בגיל תשע, ואבא שלי כאילו היה מטפל בו, עוזר לו, היה לוקח אותו לעבודה, וכל הזמן היה בא אליי יענו הולך וזה היו מכירים אותו אבל... לא אמרו שאני רוצה להתחתן איתו לא רוצה להתחתן איתו... ובכל זאת עשו אירוסין, ואיזה שישה חודשים אחרי זה חתונה, ו...
מראיין: התחתנת בת שתים-עשרה?
שתים-עשרה, כמעט שתים-עשרה וחצי, שלוש-עשרה התחתנתי, ואחרי חצי שנה ככה הכנסתי הריון, וכשנולדתי את הבן הראשון, נולדתי בבית.
מראיין: בבית של מי? איפה גרתם ?
בבית שלהם, האמא... שהתחתנתי איתו, היה להם חדר, בעלי ואמא שלו ושתי אחיות. שלוש אחיות הם היו. וגרו באותו חדר.
מראיין: זה קרוב הבית של ה....
קרוב של הבית הורים.
מראיין: קרוב לבית של ההורים שלך?
כן. כן. היה ביננו איזה קיר. לא היה משהו... כן. ובאמת איך שחיתנו אותי, אני חשבתי שלקחו אותי לבית סוהר. לא.... כבר עד שלא התחתנתי הייתי מלכה, וכשהתחתנתי הייתי עוזרת בית. ביקשו תטאטא את הבית, ולקנות ולבשל, ולעשות, ואני עוד ילדה צעירה. לא ידעתי.
מראיין: רצית להמשיך ללמוד בבית ספר?
לא... עזבתי כבר בית ספר. עד כיתה ו' עזבתי. הייתי בכיתה ו' כבר עזבתי את הבית ספר, והתחתנתי, ובמשך הזה שהזה הלכתי... הייתי הולכת לאחותי ללמוד תפירה. למדתי תפירה, קצת, ובאמת... וכשילדת...
מראיין: היו לך עוד חברות א...?
היה חברות, היה חברות. היה חברות, כן. כל החברות והיו באמת כן... היה לי חברות. החברות המשיכו ללמוד אבל אני לא. אני כבר התחתנתי.
מראיין: והם עוד לא התחתנו?
לא.
מראיין: היו חברות בגיל שלך?
כן.
מראיין: התחתנו?
בגיל שלי לא. יותר. אבל... התחתנתי.
מראיין: אז היית נשארת בבית עם ה... איך קוראים לילד.... לילד הראשון?
פרדי.
מראיין: אז כשהיית נשארת איתו בבית, היה לך עם מי להיות? היית יוצאת, נגיד, לבקר את השכנים או הולכת לבית של ההורים שלך?
כן. פעמיים בשבוע הייתי הולכת להורים שלי, פעם אחד באמצע ופעם בשבת אחרי הצהרים הייתי הולכת להורים שלי. ושנולדתי את הילד, היה בבית, והיה לידה מאד קשה, בלידה לא היה נורמלי כמו בשכיבה. אישה יושבת על הברכיים, והמיילדת אחורה ומקבלת את הילד. והיה מאד קשה. ואיך שילדתי, אחרי שעות התעלפתי שם, והזה, ולא הרגישו אותי אחרי שעה ככה, האחות של בעלי הרגישה שאני התעלפתי וזה מהר קראו לאחי עזיז שהיו גרים בזה, והם באו ועם זריקות וזה עד שהרגשתי טוב, ואחרי זה הרגישו שאני קיבלתי, אני והילד קיבלנו דלקת, אני דלקת ברחם והילד דלקת בטבור, כן. וסבלתי המון על זה. ברוך השם עד שבאמת ארבעים יום שכבתי עם חום ובלגן וזה לא היה מזל כל כך הזה, אז באמת עוד פעם אחותי הגדולה לקח אותי לרופא נשים אצל מוסלמים, ובאמת הוא טיפל בי, וברוך השם עברתי את זה תודה לאל. ואחרי זה אבא שלי אמר כבר אני לא נותן לך לידות בבית רק בבית חולים.
מראיין: ופרדי, מה היה איתו?
והשני פרשטה, ילדתי בבית חולים ואחותי היתה מלמדת. היא היתה לומדת שמה בתור אחות שיהיה מיילדת.
מראין: ופרדי הוא גם לא הרגיש טוב אחרי הלידה?
כן. חודש ימים היה לו דלקת בטבור.
מראיינת: היה מישהו שאמר לכם שאתם צריכים לעשות ברית או ברית מילה?
כן. היה לנו רב, שהיה בא הביתה ועשו מסיבה ועשו ברית, והיה לנו זוהר עשו בלילה גם.
מראיין: בזמן שהוא היה צריך לעשות ברית שמונה ימים אחרי שהוא נולד?
כן. עשינו ברית בשמונה ימים. כן.
מראיין: כלומר זה לא היה חולי כזה שדחה את ה....
לא לא לא. אחרי זה, אחרי הברית. אני ביום השישי קיבלתי כאבי בטן חזקה ולא הרגשתי טוב, אבל הילד אחרי הברית. כן.
מראיין: והרב עשה את הברית?
כן.
מראיין: איך קוראים לו?
רבי יוסף.
מראיין: יוסף מה? את זוכרת?
רבי יוסף דיין. כן. הוא היה רב גדול והוא עשה את הברית.
מראיין: הייתם קשורים אליו במשפחה?
כן. הוא בן-דוד של אבא.
מראיין: אתם משפחת דיין גם...
כן. הוא בן-דוד של אבא היה. כן.
מראיין: מה עוד הוא עשה בתור רב חוץ מבריתות מילה, מה עוד הוא היה עושה בקהילה?
שוחט גם. וגם היה בשולם בית, היה להם, וגירושים וזה הוא היה מטפל בדברים האלה.
מראיין: חתונות הוא היה עושה?
כן כן. הכל.
מראיין: היו לו תלמידים?
לא. לא.
מראיין: ואיך הוא למד להיות רב, את יודעת?
לא. זה אני לא יודעת.
מראיין: היו לו ילדים?
היו לו ילדים, היו לו ילדים. כן. בטח היה להם ילדים. בסדר, כן.
מראיין: והם גרו... הם בני דודים שלך למעשה...
של אבא. של אבא. לא דוד שלי. של אבא. בני דודים של אבא היו.
מראיין: ועשיתם איתו פעם חג ביחד?
לא. לא לא.
מראיין: ליל הסדר כל משפחה היתה...
בבית שלו.
מראיין: אז נחזור, אז גידלת את פרדי היית איתו בבית, מה הייתם עושים ככה במהלך היום? מה הייתם עושים? היית יוצאת או שהיית בבית כל הזמן?
בבית. בבית. לא בבית היינו. בבית. הייתי מטפל בו וזה, הייתי בבית ואם לפעמים הייתי עושה עבודות יד. יעני חגורות של המכנסיים, הייתי סורגת בבית, או שהיה צמרים של הכבשים היינו עושים חוט ומוכרים. דברים כאלה... סורגת סוודרים, דברים... עבודות יד הייתי עושה בבית, איתו, עם הילד.
מראיין: היו עוד ילדים אתכם, כלומר ילדים בגיל שלו בשכונה שגרתם בו בבית של המשפחה?
היה בן גיסתי בגיל שלוש והוא היה... כן.
מראיין: והייתם עושים פעולות ביחד, למשל, את יודעת, הורים מספרים לי שהילדים היו עושים דברים ביחד, כן? היו מגדלים את הילדים ביחד...
היו משחקים ביחד, היו מסתובבים, וכדור זה עושים... כן. כן, הדברים האלה.
מראיין: את חשבת פעם על... מתי שהוא בהתחלה, בשנים הראשונות שלו, של פרדי, על חינוך יהודי? על איזה משהו... ללמד אותו לקרוא בעברית? כי אני יודע ש...
לא. לא היה.
מראיין: הם היו הולכים לבית-כנסת? הם היו הולכים, את יודעת, הם היו עושים א....?
הוא היה קטן. אבא הלך לבית-כנסת, אבל הוא לא לא....
מראיין: היה מישהו שידע לקרוא עברית חוץ מהרב? היה עוד....
בטח. כן, היו. אלה שהלכו לבית ספר ידעו. אבל אלה שלא הלכו, היו... הבחורים שהיו הולכים לבית-ספר ידעו עברית גם, למדו בכיתה וזה, אבל לא... לא... הבן ששלחתי אותו לבית-ספר מוסלמים היה. עדיין עוד לא היה יהודי.
מראיין: והבת... והשנייה... הילד, כלומר, זה ילדה שניה נכון?
פרשטה. כן. נולדה... ילדתי בית חולים.
מראיין: כן. ואז אה... ובת כמה היית אז?
היא היתה כבר ארבע-חמש היה כבר... פתחו גן-ילדים, שלחתי אותה לגן-ילדים וזה, ואחרי זה עלינו לארץ. בשנת 1963 עלינו לארץ.
מראיין: רגע, אז נולדו לך עוד ילדים בשיראז...
נולדו. כן. היא היתה בגן ילדים. בית-ספר לא. ונולד שלמה גם, היה שנה, שנה וחצי, שעלינו לארץ כבר.
מראיין: וכשהם למדו בבית-ספר, פרדי בן כמה היה כשעליתם לארץ?
כיתה א'. בן שבע.
מראיין: ובתקופה הזאת כבר התחילו אה... היה פעילות ציונית בתוך אהה.... בתוך שיראז?
לקחתי אותו לבית-ספר, לשיראז, לא היה לו משהו, רק משחק עם הילדים, או ל....
מראיין: אבל היו אה... מתי, כאילו, היה בתי-ספר יהודים שהתחילו להקים, נכון?....
כן. כן. היה אותו תקופה, אבל הילד לא רצה להיות שמה, רצה להיות עם בן אחותי ועם אחרים באותו בית-ספר, אז הלך לבית-ספר שנה שלימה שלמד שמה, לא יותר. כיתה א' רק למד וזהו. עלינו לארץ.
מראיין: מקודם שמענו שציון, אחיך הגדול, עלה לארץ. נכון?
כן.
מראיין: זה היה לפני שהילדים שלך נולדו או אחרי שהם נולדו?
לפני.
מראיין: לפני שהם נולדו? ...
כן.
מראיין: וסיפרת להם על ה...?
כן. אני הייתי אצל הורים כשהוא נסע הוא עלה לארץ.
מראיין: ואת סיפרת לילדים שלך על ציון שיש להם דוד שהוא נמצא בישראל?
כן, כן. סיפרתי להם בטח לילדים. אבל ילדים זה, כן סיפרתי. ובאמת ציון עזר לנו שעלינו לארץ.
מראיין: מה סיפרת להם על ציון ועל ישראל?
אמרתי שיש לנו דוד בארץ ישראל, ופה ושמה, אמרתי להם כן. סיפרתי רק ל....
מראיין: כשסיפרת להם על ישראל הם התעניינו?
לא כל כך. לא כל כך מעניין אותם. לא לא לא. היה מענין אותם לשחק עם הילדים עם החברים פה שם.
מראיין: ואז.... אז... אה... את עלית לארץ כשההורים שלך החליטו לעלות?
לא לא. אני אחריהם. שנתיים אחרי.
מראיין: למה?
כי בעלי לא רצה שהוא יעלה, ואמא שלו גם לא רוצה לא היה מסכים. אחר-כך שהם עלו לארץ, לפני אבא שלי היה מביא כל הזמן עבודה לבעלי, אחרי הוא היה מתווך והוא היה עושה בית וראה איזה בית שרוצים לשפץ היו קורא לבעלי. הם נסעו לארץ ישראל, הוא לא היה לו עבודה. בבוקר הלך בערב חוזר בלי עבודה. לא היה עבודה וזה והסכים שנה שלנו ככה, שנה וחצי, אומר לאמא שלו אני חייב לעלות לארץ. ואז כתבתי מכתב לאחי, ואמרתי אם אני אבוא עם שלושה ילדים קטנים, ויש לי חמתי, ויש לי גיסתי, ביחד הם... אין... לא.... לא בעל וכולו (לא ברור). וגיסתי היתה עיוורת, אומר אם בעלך הוא בנאי וזה ריצוף ובאמת זה טוב שתבואי לארץ. תשתדלי ותבואי. המכתב וזה אבל אמא שלו לא היה מסכימה לבוא לארץ. לא רצה בשום אופן ופנים. מריבות וזה וזה, אבל הילדה שהיתה עיוורת, גיסתי, היתה אומרת אני רוצה לנסוע לארץ ישראל, לטפל בעיניים שלי ולהתחתן. אני לא רוצה להישאר בשום אופן.
בכל זאת עלינו לארץ, עם חמתי ועם גיסתי. עכשיו גם חמתי היתה קצת מבוגרת וזה, ושעלינו לטהרן, אז יש מי שמסדר לנו ויזה וזה, אז הוא אומר תגידי איך את רוצה לעלות לארץ עם זה ... היא לא יכולה לעבוד, היא לא יכולה לעבוד, ובעלך גם היה חולה באולקוס... היה לו מה זה חולה באולקוס ואיך את רוצה לעלות? אמרתי אללה כרים. באמת נעלה הוא עושה יש לו ידיים, הוא שיפוצניק, הוא עושה ריצוף, הוא זה הוא עובד, הוא יהיה בסדר. אבל אומר טוב אני מרחמת עלייך, אני הייתי בת עשרים וארבע. מרחמת עלייך, אני רושמת אותכם, וסידר לנו באמת היינו....
מראיין: האיש של הסוכנות בטהרן שהייתם במחנה מעבר.
כן במחנה מעבר כן. אז הוא אומר אני מרחם עלייך, אני שולחת אותך. כמעט ולא היה שולחת אותנו, אומר לנו אין לך מישהו יפרנס אותכם. רק בעלך ובעלך גם חולה כל הזמן. כי היה לו אולקוס והיה סובל מכאבי בטן ועבר ניתוח. שנולדתי את הילד השלישי, אני ילדתי בבית חולים אחר והוא בבית חולים אחר עם ניתוח. היה לו... בשיראז, כן.
מראיין: אז אני רוצה... עוד מעט אנחנו נחזור לטהרן, ואני רוצה לשמוע שתספרי לי איך הגעתם לארץ ואיפה הייתם פה? אבל לפני זה, מעניין אותי איך את בתור אמא, עם שלושה ילדים... איך היה בבית? למעשה את החזקת את הבית... כי חמותך היא כבר מבוגרת, וגיסתך היא עיוורת, את החזקת את הבית, מה היית עושה?
לא, אני הייתי עם הילדים... הייתי עם הילדים אבל חמתי היתה קודם מביאה ומבשלת, ואני הייתי עוזרת לה. כל הזמן. לא שאני זה... הוא היה מביא קצת פרנסה, בעלי, היה נותנת לה, והיא היתה עובדת קצת עבודות בית, וביחד עד ש.... היה קשה אבל...
מראיין: ובן כמה היה הבן הבכור פרדי כשהגעתם לטהרן?
טהרן? שבע. שבע. בן הבכור שבע.
מראיין: אז הוא רק התחיל כיתה א'?
כיתה א'. כן. ואילנה, פרשטה, היא ב... ארבע חמש. והקטן שנה וחצי היה.
מראיין: ו... אוקיי... ואז הגעת איתם לטהרן, ואיך סידרו לכם לעלות, איך עליתם?
היינו בטהרן במחנה והיינו איזה שבועיים שלוש שבועות עד שהוא בא ובדק, ועוד פעם, וויזה, ופה ושם, ואמר איך את רוצה לעלות לארץ? וקשה וזה.
מראיין: אבל הוא אישר ונסעתם...
כן.
מראיין: במטוס? באנייה?
במטוס, כן. במטוס.
מראיין: וזה היה... על איזה שנה אנחנו ?
עלינו 1963.
מראיין: 1963.
כן.
מראיין: ואז, אוקיי, הגעתם כל המשפחה פה...
הגעתי לשדה תעופה, שגרנו בשדה תעופה אחי ציון בא אלינו, גם הורים באו.... אבל אחי ציון...
מראיין: איך הוא ידע להגיע?
מכתב כתבתי שהייתי במחנה כתבתי מכתב להורים שביום כזה וכזה אני מגיעה. והוא יודע, והוא בא. לא היה טלפונים או משהו. והוא בא, ועזר לנו, ובאמת רצו לתת לנו בייצן, אופקים פה שם, אז הוא אומר אל תסכימי, תשבי פה. חודש ימים היינו בשדה תעופה. ישבנו.
מראיין: בשדה התעופה?
בשדה התעופה. חודש ימים ישבנו שמה, על הרצפה ישנו וזה, עד שנתנו לנו ראשון לציון.
מראיין: ידעתם מראש שאתם רוצים להגיע לראשון לציון בזכות ציון?
כן. כן. הוא הסביר לנו ש... לא רציתי לא קריית מלאכי, לא... האמת היא רציתי עם הורים, אבל הוא אומר לא כדאי לך. ראשון לציון יותר... עבודות יש לבעלך, ויותר זה, יותר.... אז באמת ישבנו ישבנו עד שנתנו לנו. רצו לתת לנו בייצן, אופקים...
מראיין: עם מי דיברתם שם? מי היה אחראי עליכם שמה? הסוכנות?
היה אחד פרסי שהיה עוזר לנו... מספר והיה מדבר בתרגום פרסי וזה. אני הייתי מדברת פרסי והוא כן... מתרגם בעברית.
מראיין: מי העביר אתכם... הסוכנות היהודית?
כן. כן.
מראיין: ואז הגעתם לראשון, מה?
ואז אמרו טוב, אתם יודעים מה בראשון לציון בונים עכשיו דירות בשיכון סלע. והדירות עוד לא מוכנות. עוד חודש חודשיים לוקחת, ואתם תלכו למשפחה שלכם, עד שהבית יהיה מוכן תעברו לראשון לציון. אז הייתי אצל אמא, והיינו אצל עוד דודה של בעלי בירוחם עד שהבית היה מוכן. ואז שנתנו לי את הדירה ואחותי כוכבה עם מלכה באו לבקר אותי, בחזרה שהיא חזרה, היא הכירה את בעלה באוטובוס.
מראיין: אז קיבלתם את הבית....
קיבלנו בית חדש, כן. ונתנו לנו... והוא אומר שנותנים לכם שתי דירות. בכל דירה היה חדר וחצי. שתי חדרים, סלון וחדר. אז אני ביקשתי אמרתי תן לי בית גדול שעם חמתי וגיסתי אנחנו ביחד. אז הוא אומר גברת "אינג'ה חאנו"... פה לא פרס. פה ארץ ישראל. את לא תגורי אצל חמתך וגיסתך. הם צריכים בית לבד ואת בית לבד. את יש לך שלושה ילדים את רוצה לגור איתם כך? אמרתי ככה היינו בפרס. אומר פרס לא פרס, פה ישראל. אז נתנו לנו שתי דירות אחת ליד השני. בסדר.
מראיין: ובתקופה שהיית בקריית מלאכי.... ב....
בקריית מלאכי היינו בתור אורח אצל הורים, אצל אחי, אצל ...
מראיין: הייתם באותו צריף של ה... של המשפחה?
כן. כן. הם היו בצריף. בצריף היו עדיין היו בצריף. שתי אחיות שלי ואחי וההורים.
מראיין: היו שם עוד עולים חוץ מהעולים מאיראן או שזה היה רק עולים מאיראן.
משירז היה. כל המטוס היה משירז.
מראיין: במטוס ואחרי זה בצריפים בקריית מלאכי.
בצריפים היה אחד שהיה מרוקאית איזה צריף.
מראיין: אז זה לא היה רק עולים מאיראן או מישהו.... ?
לא לא.
מראיין: היו כל מיני... והילדים שלך כבר הכירו ילדים של העולים שמה? הספיקו להכיר א....
כן. זה בסדר. הכירו וזה, ובאנו שעלינו באנו לסלע, היו מרוקאית היה אשכנזי היה כל מיני עדות היה. היו פרסים מטהרן מכפרים היו...
מראיין: ואיך דיברתם?
בסדר. הסתדרנו.
מראיין: עוד לא ידעתם עברית....
לא לא.
מראיין: אז פשוט הסתדרתם את אומרת... בלי שפה א....
כן. כן. שהייתי בקריית מלאכי האחיות שלי היו הולכים לומדים עברית. היה חיילת בא ללמד אותה. ערב אחד הלכתי איתם ולמדתי קצת, כי ידעתי פרסית, אז למדתי עברית קצת. אז ידעתי שתי מילים שלוש מילים ככה. כשבאתי כבר לשיכון אז דיברתי עם מרוקאי היה, אשכנזי היה, רומני היה...
מראיין: אז איך למדת ... את מדברת עברית טוב, אז איך למדת עברית?
וואללה... ככה... מאנשים.
מראיין: מאנשים....
כן. רציתי ללכת ללמוד, רשמתי ללמוד, אבל לא היה מישהו שישמור על הילדים. חמתי אומר אני לא יכולה לשמור על הילדים שלך. את לא צריכה להיות פרופסור ורופא. אז זה לא... למדתי פה שם מילה שם מילה שם... ולמדתי עברית.
מראיין: ובעלך מצא עבודה בראשון באמת?
כן. היה לו עבודה, והיו רוצים אותו, כל קבלן וקבלן אחד אחרי השני היה בא לקחת אותו. היה לו עבודה טובה.
(טכנאי או צלם מבקש להקליט שוב את השאלה כי המצלמה זזה ממקומה)
מראיין: ובעלך מצא עבודה פה בארץ אחרי שעברתם?
בטח. כן. מלא עבודות היה. אז היו בונים ובונים היה כל שדה, והתחילו לבנות. היה שנה שהיו בונים בתים, בניינים, והיה עובד יפה מאד.
מראיין: הוא ידע עברית לפני שעליתם?
לא. כלום לא ידע.
אף אחד לא יודע עברית, לא ידענו.
מראיין: וכשעשיתם .... למשל בשבתות, ובחגים והדברים האלה שהייתם עושים קידוש נגיד... זה הוא ידע? הוא הכיר את זה?
כי היה סידור. היה לנו סידור הבאנו מפרס.
מראיין: וזה היה כתוב ב....
בעברית. כן. מה שהוא קרא מהתחלה ש... בשיראז היה קורא את זה קורא בישראל גם.
*
מראיין: אוקיי, אז הילדים פרדי בן שבע, אילנה בת חמש, ו...
שנה וחצי... שלמה שנה וחצי... קראמאס (לא ברור)
מראיין: אז מה... איך החיים נראים את עולה חדשה את לא יודעת עברית, את שמה אותם בגנים את נשארת איתם בבית? מה אתם עושים ברגע... ?
הילד שלחתי אותו בבית-ספר, רשמו אותו לבית-ספר, והילדה בגן, רשמו, כי היה גיל חמש רשמו, והילד היה בבית איתי. כן.
מראיין: וכשהם הלכו לבית-ספר, כשפרדי הלך לבית-ספר...
לבית-ספר לא ידעתי לשבת איה ללמד אותו. הוא למד מה שהוא למד.
מראיין: ואיך נראה לך היה לו בבית-ספר, מבחינת החברים, ה.... ?
בסדר, הוא היה מסתדר עם החברים היה לו חברים היה המון חברים. כן. היה משחק עם הילדים של מרוקאים והכל... לא לא הם למדו באמת עברית מהר, ובסדר.
מראיין: יש דברים שהוא למד בבית-ספר שהיית אומרת זה מוזר לי, אנחנו לא עושים ככה בבית? היו דברים שהיו ישראלים, כן, היו דברים ישראלים שאת הסתכלת על הישראלים ואמרת אני לא רוצה לעשות ככה? אצלנו בשיראז לא היינו עושים ככה, יש דברים כאלה שאת יכולה.... ?
היה אבל אנחנו עשינו מה שהמנהג שלנו שהיה בפרס, התחלנו עם זה בישראל.
מראיין: מה זה, איזה מנהג?
נגיד מאכלים שלנו, בקידוש שלנו, שבת שלנו, אותו דבר... לאט לאט לאט נהייה כמעט ישראלי וזה לא...
מראיין: למשל בשיראז לא היה לכם חשמל, נכון?
ברגע האחרון היה לנו בזמן אחרון.
מראיין: למשל, הייתם שומרים ש.... כשהגיע חשמל, איך הייתם עושים... שומרים שבת? איך הייתה נראית השבת?
(היא לא ממש יודעת איך לענות) לא.... לא היה...
מראיין: הייתם... הייתם למשל, סתם, הייתם מדליקים את האורות בשבת?
לפני זה שהיה לנו מנורות ידית וזה היו שמים עד שמתכבה וזה. אבל אחר כך שהיה חשמל אני חושבת שהיו מכבים. לא היו אומרים ששומרים שבת... לא היה משמעותי. לא. היו עושים את זה...
מראיין: מה קורה הלאה? את מדברת עם האחיות ומבקשת מהם לבוא לראשון?
האחיות שלי לא היה טלפון, לא הייתי מתקשר, לא היה טלפונים לא היה שום דבר. אם הם רוצים לבקר או הייתי רוצה לבקר, הייתי נוסעת לשמה, או שהם באים לבקר, היו נוסעים לפה לבקר וזהו. לא היה לנו מכתבים לשלוח או משהו. לא לא. ככה.
מראיין: עכשיו, מעניין אותי שהייתם אה... בשנים הראשונות שהייתם בארץ, הייתם מזכירים את שיראז, הייתם מדברים על שיראז הייתם אומרים ... מה זכרתם, מה ... בשנים הראשונות, מה זכרתם משיראז?
באמת איך שאני ירדתי מהמטוס כאילו נתנו לי משהו... כאילו הרגשתי לא כל כך טוב. הרגשתי משהו קשה לי בזה, ונזכרתי שהייתי מדברת חופשית ומדברת עם המוסלמים, והייתי קולנוע, ופה... ו... מאיפה שהייתי הולכת הייתי שפה שלי. אבל פה קשה. היה לי קשה מאד. אבל זהו, לאט לאט, התרגלנו, והיה לנו משפחה פרסי על ידנו, שיראזי על ידנו, לאט לאט, אחד מילה מפה מילה משם למדנו וזה.
מראיין: אני רוצה לחזור לשיראז לתקופה שגידלת שמה את הילדים....
שיראז. כן. כן.
מראיין: היית פוגשת מוסלמים שמה ? היה לך שמה... היית פוגשת אותם או שהיית נשארת בתוך השכונה היהודית ו... היה לך חברות מוסלמיות?
לא לא לא. מוסלמים לא. לא מוסלמים לא היה לי חבר...
מראיין: מהבחינה הזאת, כשהגעת לארץ...
כן?
מראיינת: אז אהה... את אומרת... ראית פה את המוסלמים, אין אין, לא...... כלומר יכולת להקביל בין מי שראית שם למה שראית פה? כלומר...
לא כל כך. לא. רק הדיבור שלא יכולתי השפה שהיה לי קשה לדבר עברית, היה קצת קשה, והייתי מסבירה ביד בפה לא יודעת איך זה הייתי זה...
מראיין: ואז שהילדים גדלו, אתם.... דיברתם איתם פרסית כי לא דיברתם עברית...
הם מדברים פרסית והילדים ביקשו שלא לדבר, וכל ילדים יוצאים למטה לשחק, כל הזמן היו אומרים "פרסי מידוני, פרסי מידוני" היו אומרים להם. אז הם באים ולא לדבר, אבל עד שלמדו עברית... ואני עוד לא הייתי יודעת עברית טוב, הם היו לומדים יותר טוב מאיתנו הילדים, אבל בכל זאת פרסי ועברית ביחד עד שלמדנו.
מראיין: הם לא רצו שתדברו איתם בפרסית?
לא. לא.
מראיין: למה? הם הסבירו למה?
בגלל שהמרוקאים ואלו היו מפריעים לנו. פרסי מידוני פרסי מידוני. אז א...
מראיין: אבל מה... האמא המרוקאית לא היתה מדברת במרוקאית עם ה....
לא אנחנו לא היינו אומרים שום דבר. פרסים יש להם חינוך... אחרת.
מראיין: מה זאת אומרת?
הפרסים לא כל דבר מוצאים בכל פה משהו לא טוב, מוציאים מהפה. מחפשים וחושבים ומדברים אבל המרוקאים ואלו היו מדברים... לא אכפת להם.
מראיין: כשהיית נפגשת עם האחים האחיות, מתי ... זה היה קורה באמצע השבוע היית נוסעת או שזה...
לא. אולי איזה חגים או משהו הייתי נוסעת לשמה נפגשת איתם....
מראיין: איפה האחים והאחיות שלך גרו בארץ... ?
ציון היה גר בבת ים, ואחיות והורים שלי גרים בקריית מלאכי, ואיך שאני עליתי לראשון, אחי עזיז התחיל לעבוד באסף הרופא, והוא חיפש דירה על ידי. וכל פעם שהיה מחפש דירה היה בא יושן אצלי, ועד שמצא דירה ברחוב הזה וקנה דירה, והוא היה איתי... ויותר משפחה היו באים והולכים. ההורים שלי היו באים לאחי אז אני הייתי הולכת לפגוש אותם. ואחי ציון היה גר לבד שם.
מראיין: אז הפסח הראשון שלך בארץ ישראל איפה עשיתם, את זוכרת?
הראשון?
מראיין: כן
בישראל?
מראיין: כן.
בקריית מלאכי.
מראיין: בקריית מלאכי בצריף?
כן בצריף, בצריף פגשתי אותם.
מראיין: ואיך זה היה, את זוכרת משהו מהפסח הזה?
היה צריף, היה כן... ואמא שלי היתה מבשלת על הפתילייה כזה, היה תרמוס כזה קטן, לא היה גז, ולא היה זה, היה מבשל את הזה, ואבא שלי היה משחק, היה יושב על הכיסא והיה משחק, ושהייתי הולכת מאד היו שומחים לראות אותי עם הילדים שלי. והיה חוויה באמת. ומול גרה אחותי הייתי רואה אותה, ואחריו אחי היה, ואחרי זה אחותי השנייה הייתי רואה את כולם. כמה ימים הייתי נשארת עם הילדים והייתי חוזרת בחזרה עם אוטובוס. נוסעת באוטובוס חוזרת באוטובוס.
מראיין: והייתם מדברים כשהייתם נפגשים....
פרסית. פרסית.
מראיין: לא. פרסית זה...
שיראזית. שיראזית היינו מדברים.
מראיין: הייתם... הייתם אה... מספרים סיפורים אחד לשני מה קורה לכם? מה קורה לכם בחיים בתקופה הזאתי? כי זאת תקופה... רק עליתם לארץ....
טוב. לא היה הרבה זמן וזה. הייתי מספרת על ה... שככה, והיה... ו...
מראיין: את זוכרת איזה סיפור מיוחד איך כל אחד התאקלם בארץ? כלומר איך כל אחד מצא את המקום שלו, את העבודה שלו? יש איזה סיפור מיוחד שאת רוצה לספר לנו? את יכולה לחשוב על זה כמה רגעים...
כן... (חושבת) לא יודעת.
מראיין: אז אני אשאל אותך משהו אחר....
(מישהי שנוכחת בראיון, אולי קרובת משפחה, מנסה לעזור לשמחה): הפלה... הפלה... תספרי על ההפלה.
מה?
(מישהי שנוכחת בראיון, אולי קרובת משפחה, מנסה לעזור לשמחה): הפלה. שעשית הפלה.
לא שומעת....
מראיין: (נחלץ לעזרתה של שמחה): אז רגע, בארץ, אחרי שעליתם, נולדו לך עוד שני ילדים סיפרת לי...
כן. נכון.
מראיין: מה השמות שלהם?
עליזה ואבי.
מראיין: ובני כמה הם... כלומר....
עליזה אה...
מראיין: כמה שני אחרי שעלית לארץ עליזה.. ?
כמעט שנה.
מראיין: שנה?
שנה אחרי זה עליזה נכנסתי להריון לעליזה, ואחרי חמש שנים אבי.
מראיין: והם כבר... ואיתם גם דיברת פרסית בבית?
דיברתי איתה פרסית, והיא למדה גם פרסי, כי הייתי הולכת לקנות להם בזה, החנות של פרסי, אז בעל החנות אמר תראי, תדברי איתם פרסי שהם ילמדו פרסי, הם ילמדו בגן עברית, וזה אל צריך ללמד אותם עברית. לא הייתי יודעת גם כל כך טוב עברית. אז הייתי מדברת איתם פרסי. אבל בכל זאת הם עכשיו שכחו את הפרסית... כן.
מראיין: עוד משהו שרציתי לשאול אותך... סבא שלי ג'לל, שאחיך הגדול....
הוא שלישי...
מראיין: כן. אח גדול ממך בכמה שנים?
(מנסה לחשב בעל פה) זה.... שלוש...
מראיין: עשרים שנה?
(מנסה לחשב בעל פה) שלוש, שש, ושלוש, תשע, עשר... אה...
מראיין: עשרים. נכון, משהו כזה....
(ממשיכה לנסות לחשב) שלוש שנים כל הבדל, שלוש בין ציון ושש, תשע, שתיים-עשרה! שתים-עשרה שנים אני חושבת.
מראיין: הוא, ג'לל היה מספר לי על....
שתים-עשרה שנה!
מראיין: שתים-עשרה. אז הוא היה כבר יותר גדול ממך.
בטח. כן. כן.
מראיין: הוא היה מספר לי אממ.. שבשיראז... פעם אחת שאלתי אותו איך אתם מבלים אז הוא היה מספר לי שיוצאים היינו יוצאים לנהרות, והיינו יוצאים... את יכולה לספר לי קצת, אני רוצה לשמוע מה היתה החוויה שלך בתור ילדה מה... בתור גם אמא עם ילדים, אתה יודע, איך הייתם מבלים את החגים שם, כן?
החגים... א...
מראיין: (היא מנסה לענות אבל הוא ממשיך לעצור אותה) מה הייתם לוקחים... הוא סיפר לי שהייתם ... קצת... אולי זה יעלה לך זיכרונות קצת, שהייתם יוצאים לפארקים....
פארקים, כן...
מראיין: הייתם אוכלים אוכל מיוחד או משהו....
היו הולכים מטיילים ברגל באמת היה זה של אה... מלך... תמונות של מלך, ושם היה פארק יפה וזה היה מטיילים עם הילדים, ובדרך כלל כל שבת אחרי צהרים במקום לטייל וזה, היינו הולכים להורים.... לבקר את ההורים בחוץ לארץ בשיראז. ולפעמים היה בחגים שהיה יוצאים לטייל בפארקים ופה שם, לא... ובאמת היו אלה שכל שבת אחרי צהרים או בבוקר היו הולכים לפארק, עם האוכל ועם הזה ויושבים. אבל לא כולם. היו עשירים הטובים, מצב טוב, היו הולכים, אלה שמצב לא טוב לא... לא היו הולכים לפארקים וזה... אני הייתי לוקחת את הילדים שלי אחרי הצהרים בשבת להורים שלי. במצאי שבת הייתי חוזרת הביתה. כן. בשיראז.
מראיין: מה היה במרחק.... זה היה מרחק גדול?
כן. אוטובוס אחד... אז היה על ידי, אחר כך שקנו דירה האחים שלי, אז כולם נסעו אוטובוס אחד היה בתוך העיר, ואני הייתי נשארת פה. הייתי נוסעת לשמה ברגל הייתי הולכת, ברגל הייתי באה עם הילדים.
מראיין: רציתי לשאול אה... מה את זוכרת על האחים הגדולים שלך בשיראז שאני יודע שהיו שם מתגייסים לצבא, נכון? ילדים שמגיעים לגיל שמונה-עשרה היו מגייסים אותם לצבא, נכון? את זוכרת משהו מזה? את זוכרת את האחים (לא ברור) שלך?
האמת היא זכרת את אחי ג'לל שהיה בצבא, ואחותי הגדולה היתה לוקחת אוכל בשבילו, כי לא היה אוכל, אוכל מוסלמי, אז כל שבת וכל נגיד כל יום היו לוקחת אוכל והולכת לשמה. פעם אחד לקח אותי איתה ללכת שחזרתי עם כאבי ראש ושכבתי והקאתי כי הייתי קטנה והייתי הולכת איתה, שמש, ולא היינו נוסעם באוטובוסים או משהו. ברגל עד שמגיעים למחנות בצבא וזה היה קשה.
מראיין: אני יודע שהיו באיראן לוקחים ילדים שמגיעים לבני שמונה-עשרה היו לוקחים אותם לצבא.
לא לפני שמונה-עשרה. בגיל שמונה-עשרה.
מראיין: בגיל שמונה-עשרה.... את זוכרת משהו מהחוויות של האחים הגדולים שלך שהיו הולכים לשם... ?
לא. לא.
מראיין: טוב, אז נעבור למשהו אחר.
לא. לא זוכרת משהו.
מראיין: אז אתם הייתם תשעה אחים...
כן.
מראיין: את התחתנת בגיל שתים-עשרה, אמרת?
כן.
מראיין: מה עם האחיות שלך? באיזה גיל הם היו?
האחיות שלי... אחות יותר גדולה ממני היא לא התחתנה. אני התחתנתי לפניה.
מראיין: והאחים?
אני אמרתי שלא שאלו ולא זה ו... הוא, האמא של בעלי, אנחנו היינו שלוש בנות בבית. אחי, אחותי כוכבה היתה קטנה, אחותי הגדולה יותר גדול ממני בשלוש שנים, אבל הם לא ביקשו אותה. למה הם ידעו שיש לה קצת יותר פה, יותר זה, לא רצו. רצו אני שאין לי ... ולקחו אותי וזה, ו...
מראיין: אז מתי היא התחתנה?
ביקשו אותי לא ביקשו אותה. וכשהתחתנתי היא באמת היא כעסה, היא לא רצה, וגם אני לא הייתי מסכימה אבל לא שאלו אותי, אני לא רציתי להתחתן. לא שאני אמרתי אני רוצה להתחתן. הם חיתנו אותי. אבל אחותי היתה כועסת ובוכה, וזה. אני זוכרת את זה... לא יודעת, אני... היה לי... לא יודעת...
מראיין: והיא התחתנה בסוף בשיראז?
היא התחתנה בשיראז, אחריי אני היה לי ילד וילדה כשהיא התחתנה. כן.
מראיין: והאחים שלך, הם לקחו נשים יהודיות מהשכונה? מתוך...
כן. כן. כן. אחי עזיז לקח את בת-דודה, אני זוכרת איזה ערב שהיו הרבה אנשים וישבו אמרו חתונה אבל לא.. הייתי קטנה אחי עזיז. ואחי ג'לל, זכרונו לברכה, גם שלקח את ה... אני זוכרת. קצת. באותו לילה של החתונה היה לה צריך מחרת היה לה מבחן לפורא זכרו לברכה. ולא ידעה איך לעבור את המבחן הזה. היום בלילה יש חתונה מחר היה לה מבחנים של כיתה ו'. ואני זוכרת את זה טוב. והיא לא יודע איך ללמוד וזה, באמת הייתי אצלה, והייתי חברה איתה, וכל הזמן.... והיא היתה בבית ספר כשנאי הלכתי רשמתי אותה בבית ספר, והיא עזרה לי, רשמה לאותו בית-ספר למדנו. עם פורא. היא היתה בכיתה ג' או ד', אני בכיתה א' נכנסתי. אני זוכרת כן. וציון בא לפה בישראל התחתן. כי ציון היה כותבת מכתבים, שולחת מכתבים, אני הייתי בכיתה ב'. והייתי קוראת את המכתבים האלה והייתי בוכה לא יכולתי, והייתי רושמת וכותבת מכתבים בחזרה ושולחת... בכיתה ב'.
מראיין: את זוכרת מה ציון היה כותב?
כן. היו כותב על שאמא קשה לי, והתמונות שלכם אני שמה מתחת לשולחן. כל לילה וכל בוקר אני מסתכלת על זה, ואני בוכה, ואני בקיבוץ, פעם אחד אני הלכתי לשתות מים ובא בן אדם שהיה עובד במראמים (לא ברור) אמר אסור אל תשתה אל תשתה, ואני לא הייתי מבינה. ונתנו לי סטירה שאני לא אשתה. ובסוף שמעתי שהמים הזה היה מים לא טובים ולא הייתי צריך לשתות, ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. היה כותב במכתבים שהיה יוצאת עם אשתו, היתה כותבת כמו סיפור שסיפור שכותבים בספר. זה בחורה.... ובת ובחור וזה, כל הסיפורים שלו היה רושם. שאיפה היינו, איפה הכרנו, היא היתה בקיבוץ, ולא היה אף אחד, אני הכרתי אותה. כן, זה אני זוכרת. הוא התחתן בישראל, ציון.
מראיין: ומה היית כותבת לו בחזרה?
הייתי מה שההורים שלי היו אומרים אני הייתי כותבת.
מראיין: מה?
כן. שתהיה בסדר, בעזרת השם, אנחנו נבוא איתך, תשמור על עצמך, ותמונה שלחו, ואבא שלי שלח לו היה זמנים שפיטרו החליפו את המלכים והמלך נתן מי שבחר בו נתן יעני להיפטר מהצבא. והיה נותן דף שהוא פיטר מהצבא. ואבא שלי עשה את זה ושלח לאחי שיחזור מישראל לפרס. אבל הוא כבר ענה לו אבא אני לא יבוא לפרס למה כל מקום אני הולכת אומרים ג'ודאקי ג'ודקי אני לא רוצה. אני פה ישראל טוב לי. ואבא שלי לקח את זה, נתן איזה מאה לירות... מאה.... טומאן, ולקח את זה ושלח לו, והוא בכל זאת הוא ראה את זה צילמנו את זה שלחנו את זה בישראל, והוא לא רצה לבוא. וכתבתי מכתב, אני מה שהורים שלי היו אומרים אני הייתי כותבת ושולחת.
מראיין: אז הוא נסע לישראל, ציון נסע לישראל, לפני שהוא התגייס. הוא לא רצה להתגייס והוא אמר עדיף לי ישראל.
כן. כן.
מראיין: אבל אחרי זה הוא רצה להישאר שמה....
בישראל הוא התארס.
מראיין: ... כי הוא סיפר שהיו רדיפות נגד היהודים ו....
כן. כן. הוא לא רצה להיות פה.
מראיין: היו כאלה? את זוכרת שהיו כאלה?
תראי, היה חלק המוסלמים שהיו בסדר איתנו, באמת טובים. וחלק היו לא. לא רצו להסתכל עלינו, כאילו ש... אנחנו היינו משהו לא טובים. כן, חלק היו טובים חלק לא. בטח אני, כן, זוכרת... ג'ודאקי ג'ודאקי לא.... כן
מראיין: ג'ודאקי זה בפרסית ?
ג'ודאקי בפרסית כן. יהודי מלוכלך. ככה היו אומרים לנו. והוא אומר אני לא רוצה לשמוע את זה עוד הפעם, ואני לא אבוא לא אחזור בפרס. והתחתן פה בארץ וברוך השם.
מראיין: טוב, בואי נחזור לישראל. היום, אז יש לך חמישה ילדים...
כן.
מראיין: כולם חיים בישראל?
כן.
מראיין: כמה נכדים?
נכדים.... (מנסה להיזכר) שש-עשרה. שש-עשרה. כן. ונינים שלוש.
מראיין: יש סיפור שאת רוצה, שאת חושבת על הנכדים? יש סיפור שאת רוצה שהם ידעו, שאת רוצה לספר לכם?
הנכדים?
מראיין: כן. משהו סתם שעולה לך עכשיו בראש... סיפור שאת רוצה שיזכרו אותו.
לא זוכרת... אה...
מראיין: זה בסדר, יש לנו עוד זמן.
נכד הראשון שנולד באמת היה לי מאד שמחה בלב, והייתי מקבלת אותו כמו מלך, והייתי מחכה על יד הדלת שיביא את התינוק הזה, וטיפלתי והייתי מתלהבת וזה. והבן שהתחתן לא רציתי את הכלה, והתחתן בסוף...
מראיין: למה כי היא לא היתה פרסיה?
לא.
מראיין: ואת רצית פרסייה?
היא היתה תמניה ואני רציתי פרסייה. ושזהו הילד אחרי צבא בגלל שנפצע וזה, אחרי צבא הוא נפצע, תאונה היה לו, הילד הגדול. והוא היה באמת ילד יפה, ילד מלאך, וילד טוב, ואחרי צבא שבועיים אחרי צבא הוא קיבל תאונת דרכים, יד אחד נפצע וזה, באותו הזמן, וזהו. והוא היה מאד מאד עצוב ובוכה, לא היה מכיר אלוהים, לא היה זה, מאד היה קשה. יום אחד ראיתי שהוא שמח וטוב, אין לו כלום, מה קרה? השתנה לגמרי הילד. וכל היום היה בוכה וזה, והייתי אומרת אמא יחזור את היד אל תבכה יהיה בסדר. ולא אם אבא שלך יחזור לחיים גם היד שלי יחזור בחיים. אבל יום אחד ראיתי שהוא שמח, לא ידעתי מה קרה. ואיזה שנה שנתיים שלוש שנים עבר והוא עוד פעם שמעתי ראיתי בעיתון שמישהו היה לה תאונה והלך לבית חולים ועשה את הניתוח, והיד הקים לגמרי. וחתיכה עיתון הזה לקחתי מאיפה שהייתי עובדת, נתתי לבן, ואמרתי תראה הבן-אדם הזה עשה ניתוח ו.... עבר. אז הוא קרא את זה וראה איזה רופא, הלך ישר, הילד לבד, הלך ומצא את הרופא, ושילם לרופא, והחליט לעשות ניתוח. ועשה ניתוח, היה מהבוקר עד שעה עשר בלילה היה ניתוח. קשה מאד היה.
ואחרי זה הוא היה בבית חולים וזה, ערב שבת אחד, אני לא יודעת אם זה יפה אני אספר אבל, ערב שבת אחרי שלא בא לקחת אותי לבית חולים לראות את הילד. אז אומר שאני באתי לקחת אותך ולקח אותי. לקחתי אוכל הכל והלכתי ראיתי באיזה צריף הוא עצר אומר אני רוצה להביא את החברה שלו. לא ידעתי שיש לו חברה. ידעתי שהוא השתנה לגמרי ולא ידעתי שיש לו חברה. אז ראיתי איזה בחורה יצאה בערב שבת לפני הקידוש מהבית הזה, בית צריף מה זה... ולקח אותי ובאה לאוטו. ישב ואני שמחתי שיש לו חברה, ברוך השם. אז היא אמרה לי שלום מה נשמע וזה, והיא אמרה לי שתגידי למה את כל כך מפנקת את הבן שלך, יותר מידי את מפנקת אותו. אמרתי תראי את אין לך ילדים עכשיו. שיהיה לך ילדים תדעי למה אני מפנקת את הבן שלי. עכשיו אני לא יכולה להסביר לך. שיהיה לך ילדים. ולא ידעתי שהיא היתה נשוי והתגרש והיה לה ילד. לא ידעתי על זה.
אז באתי הביתה ובאמת... סיפרתי לבעלי ולילדים לפני קידוש וזה, הבת הקטנה ליזה, היתה ילדה קטנה, היא באה ואומר אמא את יודעת יש לה שתי ילדים. אמרתי מה??.... נתתי מכות לעצמי באמת. ואמרתי מה את מדברת שטויות? לא זה לא נכון אני לא מקבלת את זה. עכשיו, לא היה לו שתי ילדים היה ילד אחד והיה מטפל בילד השני, וילדה חשבה ששתי ילדים יש לה. אז מחרת נסעתי לבית חולים ודיברתי עם הבן, אומר כן אמא, יש לה ילד אחד. והיא גרושה. והתרגזתי ובכיתי ואמרתי מה שלא כדאי לך... לא רצה לא רצה לא רצה. בכל זאת זה היה מזל, והתחתנו. אבל פני חתונה, רצינו שייפרדו ולא יתחתנו. הוא אומר שאני לא מתחתן איתה, אני מעבירה את הזמן. אני לא מתחתן. אמרתי לו, לא ככה. תעזוב אותה וזהו. לא אני לא מתחתן איתו. ברגע שאני אתחתן מה שאת רוצה תעשי.
אז הלכו דיברו איתה, אמרו תראי בת-שבע, פרסים לא מתחתנים עם תימנים. פרסים רוצים פרסים ולא מתחתנים. הם גם עולים חדשים והם לא עוד ... זה מנהג שלהם. פרסים פרסים מתחתנים. אז היא כבר ידעה מה שהיא רוצה לעשות, נכנסה להריון ממנו. ואני לא ידעתי מזה. ופתאום שמעתי שהוא רוצה להתחתן. מחלק הזמנות ואני לא יודעת. ואני לא הסכמתי עם זה, לא הסכמתי, לא הסכמתי, עד ערב החתונה. והוא אחרי שבעה חודשים ילד בת. יש לי הרבה סיפורים אבל לא כדאי.... (מצחקקת)
מראיין: יש עוד משהו שאת רוצה לספר?
לא רציתי לא רציתי...
מראיין: אם את לא מרגישה בנוח אנחנו לא....
לא. זה בסדר, זה בסדר, לא...
מראיין: לעריכה...
זה בסדר. אני לא ידעתי אם זה.... אני לא ידעתי אם זה כדאי ש....
מראיין: אז.... יש לנו זמן לעוד משהו אחד קטן. אז אם את רוצה... אה.... כמו שכוכבה אמרה בסוף, אם את רוצה לברך להגיד משהו למשפחה לילדים שהוא מסר או משהו שאת רוצה להגיד להם, אז אנחנו נשמח לשמוע.
אני מברכת אותם, שיהיו ילדים טובים ושיהיו ... שיצליחו בחיים אינשאללה, ושיהיו ילדים טובים להורים שלהם, ובאמת משהו שהורים אומרים שישמעו ולא ילכו בדרך לא טובה, דרך טובה, ואלוהים ייתן להם מזל, וכל טוב שיהיה להם.
***