Rabbi George Eliyahu Hayak – Algeria - full transcribed interview.
חיאק ג'ורג' אליהו – אלג'יריה - ראיון מלא.
אני נולדתי באלג'יריה, המדינה, כי אלג'יר היא עיר הבירה, בעיר קלמסן שהיתה מזרחה באלג'יריה, לא נכון, במערב אלג'יריה, קרוב למרוקו. העיר שנולדתי בה נקראת קלמסן, שם ידוע אצל הערבים וגם שם ידוע ביהדות כי שם במאה ה-14 שמה היה חכם שגדולתו מוכרת בכל העולם קראו לו רבי אפריים אנקווה, חכם שבא מספרד והגיע אחרי כמה מהומות אחרי שגם אביו נהרג על קידוש השם, הוא הגיע לקלמסן וכמעט ייסד את הקהילה, הוא חידש את הקהילה כי היא היתה במצב לא טוב.
אם כן, קלמסן היתה ידועה בכל מקום בתור העיר של הרב אפריים אנקווה ושם נולדתי באלג'יריה שהיתה אז צרפתית. אלג'יריה נהייתה צרפתית בשנת ,1830 כשצרפת כבשה את אלג'יריה, והיא היתה הריבון באלג'יריה שהרוב כמובן היו ערבים, והיו יהודים שידעו על התקופה לפני שצרפת הגיעה. ההיסטוריה של יהדות אלג'יריה היא ככה - מצד אחד מוסלמים, בעיקר זקנים, ומצד שני הצעירים בזמן שהגיעה צרפת, הקהילה נהייתה יותר צרפתית עד כדי כך שאפשר להגיד שבמלחמת העולם הראשונה, היהודים באלג'יריה היו יותר צרפתיים מהאלג'יראים. הם קיבלו את צרפת, לא רק קיבלו אלא נכנסו בתרבות הצרפתית. זאת אולי הבעיה של אלג'יריה שהיא לא קיימת כל כך לא במרוקו ולא בתוניס. אלא מה, כשצרפת הגיעה לצפון אפריקה בשנת 1830, היא תפסה באלג'יריה ועשתה ממנה איזור צרפתי, בזמן שהגיעה למרוקו מצד אחד או לתוניס מצד אחר, הן היו תחת השגחת צרפת אבל זה לא היה בדיוק צרפת.
אני נולדתי במדינה צרפתית עם הרבה בעיות. בעיות עם הערבים שהיו הרוב, שאחרי כמה עשרות שנים רצו לגרש את צרפת ולהיות עצמאיים. זה מצד צרפת. מצד היהדות היינו, ההורים שלנו, הדורות שהיו לפנינו, היו מעורבים בתרבות הערבית. היו משתמשים בשפה הערבית, ולאט לאט כשהגיעו הצרפתים, הם התחילו לדבר צרפתית ושלחו אותנו לבתי ספר צרפתיים. אני למשל לא מדבר כל כך ערבית, אני מבין קצת, אבל אבא שלי ואמא שלי היו מדברים ערבית. הם הכירו את האלג'יריה הערבית. אבל הם הקדימו הרבה כשהמדינה נהייתה צרפתית אז גם הם דיברו צרפתית ביניהם והיו דו לשוניים.
המצב של היהדות באלג'יריה, אמרתי כבר שהיה חכם אחד שחי במאה ה-15, רבי אפריים אנקווה, אבל אחרי כן, היו קהילות באלג'יריה וגם בקלמסן כמובן. כשהגיעה צרפת, האם זה היה לטובתנו או לא זאת שאלה שעדיין אין לה תשובה. זה היה טוב מבחינה כלכלית, אולי גם מבחינת דרך חיים - היהודים בחרו בצרפת. עד כדי כך שצרפת נתנה להם אזרחות צרפתית, מה שלא נתנו למוסלמים שהיו הרוב במדינה. היהודים קיבלו אזרחות ונכנסו לבתי הספר ולאוניברסיטאות והמצב השתנה לגמרי. הסבא שלי, שהיה מדבר ערבית, היה לו מקצוע פשוט, בניגוד אליי שאני הלכתי לבגרות. זה היה ההבדל, וזה נעשה תודות לצרפת. לא כולם אומרים שאנחנו צריכים להודות לצרפת. למה? כי זה נכון שהצרפתים נתנו ליהודים הרבה אפשרויות לחיות ולהתקדם, אבל מצד שני היתה סכנה.
איזו סכנה? סכנה ידועה. סכנת התבוללות. לצרפת יש תרבות שיש לה ערך. לכן, כשיהודים באלג'יריה הכירו את התרבות הצרפתית, הם הצטרפו אליה. רצו להיות כמו הצרפתיים. רופאים עורכי דין. אבל לדאבוננו, ככל שהיו עולים במצב האינטלקטואלי, עזבו הרבה מהיהדות שלהם. אז לא עזבו הכל, אבל לאט לאט בכל זאת עזבו. בזמן שבמרוקו ותוניס שצרפת היתה גם שם, שמה היהודים שמרו הרבה יותר על המסורת שלהם. למה? כי צרפת לא ביקשה מהם שום דבר. אבל באלג'יריה, הצרפתים אמרו ליהודים "אנחנו נותנים לכם אזרחות, אתם צריכים להיחשב כאזרחים ולעשות כמו הצרפתים - ללכת ללמוד בבתי ספר, באוניברסיטאות". היהודים ברובם לא אמרו לא. היו שאמרו שמצד אחד זאת סכנה גדולה כי זאת היתה התחלה של התבוללות שהלכה וגדלה. מצד שני, אחרים אמרו שהצרפתים נתנו לנו לחיות ולהיות מודרניים. זאת שאלה שהיתה באלג'יריה יותר מאשר היתה במרוקו ובתוניס.
כי במרוקו למשל היו 300,000 בזמן שבאלג'יריה היו כי רק 10,000. במרוקו, היהדות היתה חיה לפי הכללים והחוקים של הקהילות, בזמן שהקהילות האלג'יראיות היו צריכות להתחשב בתרבות הצרפתית. זה היה גם בתוניס, היהדות התוניסאית היתה די עצמאית, כמו במרוקו. באלג'יריה היינו עצמאיים אבל רק כדי לטפל בחיים הבסיסיים של היהודים - לבנות בתי כנסת, ללמד קצת יהדות פעמיים בשבוע, זה מה שנשאר, במקום שבמרוקו ובתוניסיה עדיין תפסו החיים היהודיים הרבה יותר.
אף על פי כן, אני, והרבה אנשים כמוני, מודה לרבנים שהיו במצב כזה שצרפת הביאה הרבה, כולם אמרו "צרפתים צרפתים צרפתים" אבל עשו כל מה שיכלו כדי לשמור על המסורת. וזה לא היה קשה. למשל באלג'יריה, לא היה אף פעם בית ספר יהודי, היו רק בתי ספר אזרחיים, עם בעיות של יהודי דתי, שומר מצוות שלא הולך לבית ספר בשבת, לא כותב. בשבת, כל האלג'יראים כמעט היו הולכים, בתקופה שלי, לבית ספר בשבת. גם אבא שלי שהיה שומר מצוות, היה מתפלל והיה גם מביא אותי לתפילה במשך השבוע, בבוקר, בערב, היה דתי שומר מצוות. אבל כשהגעתי לגיל הלימודים, הוא לא הלך עד הסוף ואמר "אני לא שולח את הבן שלי לבית ספר שפועל בשבת". זה היה משהו מיוחד לאלג'יריה בגלל התרבות הצרפתית. זה לא אומר שהצרפתים רצו שנתבולל, עשו מה שחשבו, זאת התרבות שלהם, חשבו שאם נותנים ליהודים אפשרות להתקדם, היהודים הבינו את זה. אבל זה לא היה בלי הפסד ליהדות.
כשאני נולדתי המצב היה די קשה. היו קהילות שחיו באלג'יריה כל מיני עיירות, אבל בשנות ה-50', קצת אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה, ראו האנשים שעמדו בראש הקהילה שההתבוללות הולכת וגדלה. אם כן, מה עשו? אנחנו היינו לומדים תורה כמה שעות בשבוע, והם הקימו בית ספר לרבנים. זאת כדי שיהיו באלג'יריה רבנים אלג'יראים. למה צריך רבנים? הרי יש ישיבות, אבל לא היו ישיבות. ולא רק שלא היו ישיבות, הרבנים שהיו אמורים לצאת מבית הספר הזה, היו צריכים גם להכיר את המצב ולעשות שהיהודים שהיו מתבוללים והיו מקבלים את התרבות הצרפתית, יחזרו ליהדות שלהם. אבא שלי שלח אותי בשנת 1949, לבית הספר החדש הזה (בית ספר לרבנים). זה היה מן ניסיון להפחית את סכנת ההתבוללות שהיו באלג'יריה. אם כן, אני שם את הדגש על בית הספר לרבנים שלמדתי שם 6 שנים.
הפלא, מי עמד בראש בית הספר לרבנים? רב אחד שהיה גם סוחר באלג'יר הבירה, הוא היה בא מאירופה, אשכנזי לגמרי. אבל הוא היה פה, ראו שהוא בעל תואר, ובעזרתו הקימו את בית הספר לרבנים. הוא לא היה מדבר צרפתית כמו שצריך, אבל היה לו תואר, היה יודע, גם אם הצרפתית לא היתה מושלמת. החידוש בזמן שלנו, בשנות ה-50' או קצת לפני, היה הנסיון להקים בית ספר לרבנים ממנו ייצאו רבנים שיכלו להיות רבנים בקהילות, אבל גם להיות בקשר עם הדור החדש שהיה דובר צרפתית, והיה מקבל תרבות צרפתית והרבנים היו צריכים לקבל גם כן כל מה שצריך כדי לבחון אותם. למדתי תורה, אבא שלי היה רוצה שאני אלמד תורה, אבל התנאים לא היו כמו בזמננו - ישיבות ובתי ספר יהודיים, גם בצרפת, גם בתפוצות, יש היום, יש מזמן, בתי ספר יהודיים שלומדים לימודי חול וגם לומדים תורה. אבל זה לא היה אצלנו. אני למדתי תורה, אבא שלי היה רוצה שאני אלמד יותר, ולכן הוא מסר אותי בידי רב אחד שנתן לי קצת יותר תורה מאשר היינו יכולים לתת לכולם. והגעתי אחרי כן כתלמיד בבית הספר לרבנים.
אם כן, כפי שאמרתי, קלמסן היתה העיר של הרב אפריים אנקווה מבחינה היסטורית, אבל גם אני כשלמדתי תורה, קצת אחרי הבר-מצווה, למדתי אצל רב אחד שבא גם הוא מאירופה, קראו לו ישראל הדס לבל, והוא גם כן הביא איתו רוח חדשה. אבל הוא היה בקהילה שהיתה לה מסורת והוא שבא מאירופה, לימד אותנו גם את המסורת שלנו. הוא למד ולימד אותנו. זאת אומרת שהוא חשב שיש ערך שהערכים הבסיסיים של יהודי אלג'יריה יישארו גם בשירים ובמנהגים. הוא עשה את זה ואני הייתי התלמיד שלו. גם כשהגעתי לעיר אלג'יר כדי ללמוד בבית הספר לרבנים, הרב שהיה עומד בראש בית הספר הזה היה הרב פינגרוט שגם הוא, כבר דיברתי עליו, בא ממרכז אירופה. אבל חוץ מזה באלג'יריה אשכנזים? לא ידעו מה זה אשכנזי.
כשחייתי באלג'יריה הכרתי את הרב הדס לבל שלימד אותנו בתלמוד תורה, ואחרי כן הכרתי את הרב פינגרוט שהיה עומד בראש בית הספר לרבנים באלג'יר.
מראיינת: אתה רוצה לדבר קצת על המשפחה שלך?
המשפחה שלי... זכיתי להגיע בלימודים עד הבגרות, ואחרי הבגרות למדתי בבית הספר לרבנים. אבל לפני כן, היתה התקדמות, אבל האבא שלי בקושי למד, למד יסודי בצרפתית, אבל אחרי יסודי למד גם שלוש שנים בתיכון אבל לא הגיע עד הבגרות. היתה לו עבודה, היה עושה כל מה שצריך לבהמות. אלה היו עבודות של יהודים. עבודת יד, קוראים לזה רצע, היה עושה רצועות לבהמות. האחים שלי אותו דבר, אחד הלך למסחר, ואחר למד להיות צורף. אני הייתי הקטן, זכיתי ללמוד קצת יותר עד הבגרות וללמוד בבית הספר לרבנים, ללמוד גם תרבות כללית וגם, כמובן, לימודי קודש כדי להגיע לתואר רב.
מראיינת: כמה אחים הייתם?
היינו שלושה בנים, דיברתי עליהם כבר, והיו שתי בנות, היתה לי אחות שהיתה תופרת, והשנייה היתה בבית, הן לא התקדמו כל כך בלימודים.
מראיינת: ואיך היתה השכונה בה גרתם? שכונה של יהודים?
קלמסן, כבר אמרתי, היתה עיר קטנה. 60,000 באותה תקופה. רובם, לפחות 90%, היו ערבים. הלא ערבים היו צרפתים לא יהודים, הרבה יותר ממה שהיו יהודים. איפה שנולדתי היה שכן שהיה ערבי, היינו בקשר די טוב איתו. אחרי זה, זה השתנה.
נישואי תערובת עם ערבים לא היה אף פעם. נישואי תערובת גם עם הצרפתים כמעט לא היה. זאת אומרת שהמסורתיות של יהדות אלג'יריה הייתה מספיקה כדי לפחות שלא יהיו נישואי תערובת. מסורת היא מסורת וגם שאנחנו חיינו בינינו, לא הייתה התבוללות. מתי התחילה המכה, אני קורא לזה ככה, כשהבנים החדשים האלה, הלכו ללמוד בצרפת כדי להיות רופא או להיות עורך דין. זה היה התחלת המצב שהיהודים רצו להיות צרפתים כמו הצרפתיים והתבוללות התחזקה, כשהבנים רצו ללכת ללמוד בפריז או במונפלייה, שם הסכנה הייתה גדולה.
מראיינת: סיפרת שאחרי אלג'יריה הלכתם לצרפת. אתה רוצה לספר מה גרם לכם ללכת לצרפת?
אנשים לא מכירים כל כך את יהדות אלג'יריה, כי זה נכון שזאת לא היתה יהדות כל כך מרובה. קצת יותר מ-100 אלף יהודים במיוחד באלג'יר, קונסטנטין, אוראן, והיו עוד כמה עיירות. זאת היתה יהדות קטנה יחסית ליהדות מרוקו 300,000 יהודים וגם יחסית לתוניס שהיו שמה אולי כ-100,000 יהודים אבל במדינה יותר צרה. היהודים לא היו הרוב, אבל.... איזה שאלה שאלת עכשיו?
מראיינת: שאלתי מה גרם לכם לעבור מאלג'יריה לצרפת?
את מתכוונת איך הגענו לצרפת?
מראיינת: מה גרם לכם לעבור לצרפת?
היינו צריכים, גם אני, שהלכתי ללמוד בבית הספר לרבנים באלג'יר הבירה כדי להיות רב בקהילה אלג'יראית ולא חשבנו אף פעם להיות בצרפת, גם כשהיינו צרפתים, וקל היה לנו להתיישב בפריז או במקומות אחרים. הכל השתנה כשהערבים ביקשו את העצמאות שלהם. אם כן, בשנת 1962, כל יהדות אלג'יריה עברה לצרפת, כי היינו צרפתים. לא כמו המרוקאים והתוניסאים. כשצרפת החליטה לעזוב את אלג'יריה ולתת אותה לאלג'יראים, היא קיבלה אותנו, נתנה לנו כמה פיצויים כדי שנוכל להתיישב בצרפת. זה משהו מיוחד שהיה ליהודי אלג'ריה יותר מיהדויות אחרות בצפון אפריקה.
אם כן, בשנת 1962, כמעט כולם, אני בשנת 1961, המצב היה גרוע ליהודים. גם המוסלמים היו מתקוממים ועושים הרבה דברים נגד צרפת, היינו במצב לא קל, אפשר להגיד אפילו קשה מאד. ברחנו, אפשר להגיד ככה, ברחנו בשנת 1962. צרפת קיבלה אותנו, רק מספר קטן של יהודים מאלג'יריה הגיעו לארץ. היהודים המתבוללים, במקום לעלות ארצה, עלו לצרפת. צריך להבין שזה לא אותו דבר, כפי שאמרתי, לגבי המרוקאים כשהיו במצב קשה, לא מבחינת ביטחון אלא מבחינה כלכלית, בחרו בישראל כי לא היה להם לאן ללכת. בצרפת הם לא היו מקבלים מה שאנחנו היהודים האלג'יראים קיבלנו כצרפתים. אבל הם עלו ברובם לארץ, הקימו קהילות, מה שהיהודים מאלג'יריה לא יכלו להקים בארץ. התוניסאים קצת יותר, כי המצב אצלם היה אותו דבר.
האלג'יראים לא באו לארץ, רק מספר קטן, ואחרי כן, הדור השני התחיל גם כן להכיר, ועכשיו, ברוך השם, יש מספר לא מבוטל של צרפתים. אבל זה מספר קטן, והיה קשה להם להתארגן כארגון יוצאי צרפת. מה שלמרוקאים לא היתה בעניין זה שום בעיה. זאת בעיה מיוחדת. וגם פה עכשיו, בארץ, אני מתפלל בבית כנסת מרוקאי-אלג'יראי, אבל בתי כנסת אלג'יראים קשה מאד למצוא, אולי יש אחד בנתניה. למה? כי 100,000 יהודים שמתפזרים בכל העולם, אלה שמגיעים לארץ, מתפזרים בכל מקום, זה לא היה מספיק חזק, כדי לבנות קהילה חזקה עם המסורת האלג'יראית. אבל זה לא אומר שאיבדנו את הכל, אנחנו מנסים גם כן לשמור על המסורת הזאת.
מראיינת: איך שומרים על המסורת?
למשל, כמו שאמרתי, אני מתפלל עם מרוקאים. מה שאני יכול בניגונים לשמור. יש גם ארגון בנתניה שקוראים לו "מוריאל" (מורשת יהדות אלג'יריה) שעומד בראשה מישהו מהמשפחה שלי, והוא עושה הכל אם אין יכולות כלכליות להקים בתי ספר, בתי כנסת, לפחות שהתרבות המקורית של אלג'יריה לא תישכח. יש מקום כזה במיוחד בנתניה, כי יהודי אלג'יריה שעלו יש הרבה מהם שהגיעו לנתניה במקום להגיע לירושלים. הים....
מראיינת: מה עשיתם בצרפת וכמה זמן הייתם שם?
התחלתי להיות רב בקהילה באלג'יריה, ובשנת 1961 עברתי לגור בעיר ניס, כי הרב בניס ידע והכיר אותי כרב, והוא, לפני שכולם עזבו כמה חודשים לפני כן, ביקש ממני שאני אעבור לניס להיות שם רב מיוחד לנוער. מה זה רב לנוער? לא קיים דבר כזה בארץ. רב, אבל מיוחד לנוער. אם כן, הייתי בניס 6 שנים, ואחרי שש שנים בניס, עברתי להיות רב ראשי בעוד קהילה גדולה בטולוז, בדרום מזרח צרפת. הייתי שם רב ראשי 30 שנה, לפני שעליתי ארצה. הייתי בצרפת, אבל לא לחשוב שהייתי מרוחק מארץ ישראל. ההיפך הוא הנכון, כי הבנים שלי, אחרי שעברו את הבגרות, מיד עברו לארץ ישראל. אני הייתי במשרה שלי בניס או בטולוז, הם מיד לאחר הבגרות, הם באו להמשיך את הלימודים בארץ. כולם הגיעו לירושלים, לשמחתי, וגם אני, יש לי את כל הבנים, הם סביבי, רבע שעה אני יכול להגיע אליהם, הילד שגר פה, וגם הבן השני שהוא עיתונאי, אולי שמעתם על עיתון שקוראים לו "המודיע", הוא הראש שמה. גם הוא לא גר רחוק, כולם גרים מסביבי.
אני הייתי האחרון במשפחה שעשיתי עלייה, אבל היה החשק להגיע לארץ, זה היה קיים במשפחה. כשהבנים שלי היו בצרפת הם למדו בישיבה. ישיבה ציונית. אולי לא ידוע לכם, שישיבה זה לא בדיוק ציוני. יש הרבה יותר ישיבות לא ציוניות. ישיבה ציונית באירופה, בצרפת, זה משהו יוצא מן הכלל. אם כן, הם למדו אצל הרב בוצ'קו, אולי שמעתם, הבן שלו גם כן רב פה, למדו במונטרו, זה לא בצרפת, זה בשוויצריה. למדו, אבל הלימוד בתורה הוביל אותם מיד לארץ ישראל. אחרי הלימודים, כל שנתיים, היה אחד מארבעת הבנים שלי הגיע ארצה. ואני חיכיתי עד שאסיים את המשרה שלי, בגיל 68, חזרתי אל הבנים שלי שהקדימו אותי בהגעתם לארץ.
כשהגעתי לאוראן, אני נולדתי בקלמסן, אוראן וקלמסן נמצאות במערב אלג'יריה. אלג'יריה זה קרוב למרוקו מצד מערב, במזרח זה קרוב לתוניסיה, ובאמצע יש אלג'יריה. אלג'יריה היתה מחולקת לשלושה איזורים: אזור קונסטנטין (קרוב לתוניסיה), אזור אוראן (קרוב למרוקו) ואזור אלג'יר באמצע. כשהגעתי לאוראן כדי להיות רב לנוער, הכרתי את אשתי שם, שהיתה בת רב אחד שהיה תומך בי. הייתי בא אליהם כאורח... אולי אתם רוצים לשמוע סיפור?
הרב שלי שלימד אותי בבית הספר לרבנים, הגיע פעם לאוראן כשלא הייתי עוד נשוי. אבל הייתי מוזמן לרב שהיה חותני לאחר מכן. כשסיימנו את הארוחה, יצאתי איתו כדי לכבד אותו, והוא אמר לי, הרב שלי שלימד אותי באלג'יר, שהיה סגנו של הרב האשכנזי שדיברתי עליו, הרב זביב, הוא אמר לי: "חייאק, אתה עיוור? אתה לא רואה שיש לך כלה בהזמנה מולך? וזה נתן לי כוח להתקדם, ללכת אל הרב שקיבל אותי, הרב קורשייה, ונהייתי חתנו. בן אחד נולד באוראן, אחרי כן עזבנו, כמו שסיפרתי, והגענו לצרפת. שלושת הבנים נולדו בניס ובטולוז. אחד נולד באוראן, והוא עזב את אוראן כשהיה בן שנה, זה היה בתקופה הקשה שהיינו כולנו עובדים. אם כן, הגענו לניס, שם הייתי בטוח למצוא משרה, פרנסה. הייתי רב לנוער באוראן, והמשכתי במשרה הזאת, רב לנוער, בניס. תחת השגחת הרב הראשי של ניס, שהיה בן למשפחה ידועה באלג'יריה, משפחת נאורי, אולי שמעתם עליה.
הבנים השלימו את הלימודים בארץ, ארבעתם למדו במיוחד בארץ. אחד, זה האבא של הקטן, הוא למד הנדסאות. מהנדס. אחד הוא עיתונאי, מכירים אותו, הוא עורך ראשי של... איך קוראים לעיתון... "המודיע". יש "המודיע" בעברית, אבל הוא היה אחראי על "המודיע" בצרפתית, שעכשיו לא קוראים לו "המודיע" אלא קוראים לו... נו.... טוב לא זוכר, שינו את השם לפני כמה זמן. אם כן, הוא עיתונאי. השלישי עובד בבית חולים, לא כרופא אלא כהנדסאי או מהנדס... יש לי איחד מהנדס אחד הנדסאי. אומרים שיש הבדל בין זה לזה. והקטן, הוא עכשיו בארץ מנהל סוכנות נסיעות. ברוך השם. ויש לנו כמובן נכדים וגם נינים.
מראיינת: כמה נכדים?
ארבע-עשר. זה לא הרבה. במשפחות הדתיות שאני מכיר, משפחות רבנים, אנו ארבע או חמש במשפחה, וגם יש אחד שלא זכה שיהיו לו הרבה בנים, יש לו בת, אבל אני אגיד משהו על הבת הזאת, היא קיבלה לפני כחודשיים, היא קיבלה פרס מסוג מיוחד. איזה פרס? הנכדה שלי, מהבן השני שלי, היא קיבלה פרס מתוך 70 בנות מכל הארץ, היא קיבלה פרס הצטיינות. לא רק בגלל הצטיינות בלימודים, אלא הצטיינות גם באישיות. והיא היתה לפני כחודש, איך קוראים לאולם הגדול הזה בעיר.. בנייני האומה, היא קיבלה את הפרס. אבל היא בת יחידה במשפחה שלו כי לאמא שלה היה קשה ללדת.
מראיינת: אשמח גם לשמוע על העלייה שלכם.
העלייה שלנו, זה דבר פשוט מאד בשבילי, כי הבנים שלי, אמרתי, כולם מצאו עבודה, למדו, הלכו גם כן לצבא, הבכור לא הלך, אבל האחרים הלכו לצבא. הבנים מצליחים, פחות או יותר, מצליחים בלימודים, ויש להם מה לעשות, והם עובדים, לא רק שיש להם תפקיד בחיים, הם גם פעילים בבתי כנסת או במקומות אחרים... הם פעילים. דתיים כמובן, דתיים ציוניים, במלוא המובן, אין יוצא מן הכלל במשפחה שלנו.
אני עליתי בשנת 1999. לא ביקשתי משרת רבנות כי אתם רואים איך אני מגמגם בעברית, אני עמדתי להיות רב, משרה כזאת של רבנים, ברוך השם באתי עם הפנסיה שלי מצרפת, ולא ביקשתי שום משרה. לימדתי קצת בבית הכנסת בו אני מתפלל, יש לי גם תלמידים שבאים ללמוד, אבל אין שום דבר. לא קיבלתי מהמדינה אפילו שקל אחד מזמן שהייתי פה. אני חי מהכסף שאני מקבל מצרפת, אחרי ארבעים שנה של... כי הרבנים בצרפת הם, איך אומרים, כמו פקידים של המדינה. קיבלתי משכורת.
מראיינת: איך החיים פה?
אמרתי, החיים פה, כשארבעת הילדים האלה שאני דיברתי עליהם, הם, כולם, בשבת, אם הם לא באים לבקר אותנו פה, זה אולי בגלל שהם בחופש, אבל במיוחד אחר הצהרים, הם מקבלים אותנו, אנחנו מקבלים אותם. עכשיו, כי הזדקנו, הם מקבלים אותנו הרבה יותר מאשר אנחנו מקבלים אותם. ברוך השם, זה מצוין. אם אני רוצה לראות אותם כולם, אחרי רבע שעה הם כולם יכולים להיות אצלי. אין בעיה, כולם בירושלים. זכו. כי לא קל לכולם להתיישב בירושלים, אבל באותה תקופה הם יכלו.
אני מודה לבחורים שלי, וגם לאבא שלי, גם כשהייתי לומד בבית ספר בשבת, אף משפחה לא יכלה, גם לא משפחות הרבנים, לא יכלו לעמוד נגד זה. רק רב אחד שלימד אותי, בא ממרכז אירופה, הרב הדס לבל, רק הבן שלו לא היה הולך לבית הספר בשבת. אחד בכל העיר. אבל זה לא אומר שלא היינו קשורים במסורת. המסורת בבית הכנסת ובבית היתה מסורת די עשירה.
(מוציא ספר) זה הספר של הרב אפרים אנקווה של המאה ה-14 שהוא מייסד קהילת צרפת, הוא כתב ספר מאד מעניין שמראה את ההבדלים שישנם בין שני עמודי המחשבה העברית היהודית, הרמב"ם והרמב"ן, כל הספר הזה הוא בין הרמב"ם והרמב"ן. הוא כותב לטובת הרמב"ם, אבל מדבר גם בכבוד על הרמב"ן. הוא כתב שיר שבקלמסן היינו שרים אותו. (שר מתוך הספר).
בשיר כמו ששרתי עכשיו יש חוקים. מה זה החוקים? שמים את הדגש במקום מסויים. הספר מורה נבוכים זה הספר של הרמב"ם. שמעתם על הרמב"ם מיימוניד? בשירה קוטעים את המילים למשל (מדגים). אם כן, מורה נבוכים זה של הרמב"ם, הוא כותב בשיר הזה למה הוא בא להגן על מיימוניד, על הרמב"ם כלפי רמב"ן – רבי משה בן-נחמן, שאני מוקיר אותו גם כן. את שניהם. אבל הספר הזה, ספר של הרב מקלמסן, כתב לכבוד הרמב"ם, לספר הזה קוראים "שער כבוד השם". למה? כי כשמדברים על הקדוש ברוך הוא, על השם, יש אפשרות גם לקבל את השם כמשהו רוחני, אבל אם אנחנו אומרים את זה ככה זה לא קל להבין. כשאנחנו קוראים בתורה, הקדוש ברוך הוא רואה, שומע, אומר... אם כן, הבעייה הזאת של שימוש בפעלים קונקרטיים בזמן שהקדוש ברוך הוא הינו רוחני, זה הבעיה של הספר הזה, של הרב מקלמסן, שהלך בצידו של הרמב"ם, שידוע שהוא יותר רציונאלי מהרמב"ן שהיה נוטה יותר לסודי. להבנת הסודות. אם כן, זהו "שער כבוד השם". (מוציא עוד ספר) יש לי פה "מלכי ישורון" זה קצת על כל החכמים שהיו פעם באלג'יריה.
אבל אני בעצמי מדבר יותר על קלמסן, אבל לא רק, כי אחרי כן הייתי באוראן, למדתי באלג'יר, הייתי רב באוראן, נולדתי בקלמסן. יש עוד אזור אחד באלג'יריה שלא דיברתי עליו הרבה כי זה לא האזור שלי, זה אזור קונסטנטין. שמה באזור קונסטנטין, קרוב לתוניסיה, היהודים התבוללו פחות מהמקומות האחרים. הרבנים שלהם היו יותר חזקים, אולי, היו בפנים של המדינה, זה קורה ככה שהעיירות שהיו על חוף הים התבוללו קצת יותר מהקהילות שהיו בפנים של המדינה.
אם אני אומר פסח, זה משהו. היינו שרים את ההגדה אבל בנוסח שהיה מקובל אצל כל המשפחות בקהילה שלי וגם בקהילות באזור שלנו. הרב האשכנזי שדיברתי עליו, שלימד אותי, הרב הדס לבל, כשהוא הגיע לקלמסן, הוא רצה ללמד אותנו לקרוא בהגדה כדי שנוכל להשתתף. הוא בעצמו למד את המנגינות של קלמסן, רב ממרכז אירופה, שרצה לשמור על המסורת של ההגדה וגם עכשיו, כשאני עם כל הבנים שלי סביבי בפסח, אנחנו שרים באותה מנגינה, לא מוכרת לכולם אבל זאת ההגדה של קלמסן. זאת קהילה בעיר היו שרים שירים מסורתיים, הרבה מהם מיוחדים לקהילה הזאת. כמובן, כל השירים האלה באים ממסורת ערבית, צריך להגיד את האמת. אנחנו לא יודעים איך משה רבנו שר, אבל מה שאנחנו שרנו לקוח מהמנגינות הערביות. אבל בצפון אפריקה היתה מצד אחד תוניס, ותוניס נוטה למזרח, המנגינות היו הרבה יותר מזרחיות. גם בתפילה. בזמן שבאוראן ובקלמסן, ששם נולדתי, המנגינות היו ערביות אבל אנדלוסיות. אנדלוסיה זה בספרד. זה משהו אחר. הם גם ערבים, מה ששרו באנדלוסיה, מה ששרו בתוניס ומצרים זה שתי מסורות שונות. אנחנו שרנו רק את אלה של קונסטנטין, הם שרו כמו המצרים, או כמו התוניסאים, אבל באלג'יר, באוראן ובקלמסן, שרנו את השירים שהיו שרים אצל הערבים במרוקו כמעט אותו דבר.
חוץ מזה מה להגיד? אני יכול להגיד שגם בקלמסן היינו הולכים ומתבוללים בגלל התרבות הצרפתית, החיים בבית הכנסת זה היה משהו מיוחד. למשל סליחות. מה זה סליחות? לקום בשלוש בלילה, ללכת לבית הכנסת כדי להגיד את הסליחות, זה היה משהו נפלא בקלמסן. בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים, בשלוש בבוקר, היה בית הכנסת הגדול והמפואר מלא אנשים. כולם רצו לשיר את הסליחות במנגינות שהיו מיוחדות לאזור.
יש לי הרבה מה להגיד על המנהגים. למשל היתה בקהילה שלי בקלמסן, היתה חברא קדישא. חברא קדישא זה קשור למוות. גם זה מהחיים, כן?. בקלמסן היתה חברא קדישא, אנשים מסורים שלא מקבלים משכורת בכלל, זאת התנדבות, היו הרבה והיו עושים כל מה שצריך כדי לכבד את הנפטר בקבורה או בטקס. זה היה משהו נפלא. כלתי, האבא שלה היה גם מקלמסן, היה חייט. מה זה קשור לחיים היהודיים? הוא היה תופר את התכריכים לכל האנשים שהיו מתים בקלמסן. וזה היה מנהג מיוחד. זאת אומרת, היו באים כל האנשים בבית הכנסת, ותחת השגחתו של החייט הזה, שהוא ממשפחתי, היו עושים את התכריכים, גוזרים את התכריכים מיוחד לכל מי שמת. עם שירים, עם תפילות, זה היה מיוחד. אחדות הקהילה היתה מאד חזקה.
המסר – לזכור כל מה שחיינו. יש אומרים שצריך לעזוב אותם. אני לא בעד השיטה הזאת. אם אפשר לשמור או לדבר על המסורת הזאת, זה טוב מאד. היו חיים, אבל אולי תדברו על משפחת זיני שכל כך קשורה לארץ ישראל, אבל קשורה לארץ ישראל זה לא אומר תעזבו את המסורת של צפון אפריקה בכלל. ישנם שאומרים שעכשיו הגענו לארץ, מה זה אוראן, מה זה קלמסן, מה זה תורכי, אבל ההיפך הוא הנכון. יש לשמור על המסורת, להיות משולבים בחיים החדישים בארץ. זאת השיטה שלנו, של הבנים שלי ושל המשפחה. אנחנו בבית שומרים ככל שאפשר על המסורת, אבל אנחנו חיים, הבנים הולכים לצבא, כמובן לבתי ספר דתיים, אבל עם כולם. אי אפשר למצוא בתי ספר של קלמסן או של אלג'יריה, אלא בתי ספר שקושרים אותנו חזק למדינה, אבל בלי לעזוב את השורש מה שחיינו בצפון אפריקה או בקהילות שלנו.
שמי חייק אליהו ג'ורג'. עד עכשיו קוראים לי ג'ורג', כי ג'ורג', צריך להגיד את האמת, זה שם שהיה מוכר במשפחה וגם בכל הסביבה. קראו לי ג'ורג'. אליהו זה השם שנתנו לי בברית המילה והיה השם שהייתי משתמש בו רק כשעליתי לתורה, אבל עכשיו שאני בארץ, כמעט כולם מכירים אותי בתור רבי אליהו חייק.
היינו בקהילה, אבל זה לא כמו היום בזמננו, הולכים לטייל. טיול זה היה משהו... כשהייתי בר-מצווה בגיל 13, ההורים שלי שלחו אותי כמתנה למרוקו. מישהו מהמשפחה היה גר שם. אבל חוץ מזה לא יצאנו כל כך. אחר כך, הדורות הבאים, הבנים שלי, החיים זה "איפה הולכים בשבת, איפה יוצאים" . אצלנו זה היה יותר מכונס במשפחה הרבה יותר.
כשהיהודים עזבו את אלג'יריה, הלכו לצרפת כי אלג'יריה וצרפת היה אותו דבר. המרוקאים אומרים "אנחנו המרוקאים הרבה יותר ציונים מכם... אתם 'עליתם' לצרפת, אנחנו עלינו לארץ מייד". זה צריך להבין, הסברתי לכם את המצב, שמבחינה כלכלית יהדות אלג'יריה עברה מאלג'יריה לצרפת כי אלג'יריה היתה לפני כן צרפתית.
בצפון אפריקה, באלג'יריה, בתקופה הקשה כשהמוסלמים היו מורדים נגד צרפת, האם דיברנו על ארץ ישראל? לא הרבה. זאת אומרת שתנועות הנוער שהגיעו לאלג'יריה, היו תנועות לא דתיות. אולי שמעתם על "דרור" או "גורדוניה". במצב של אלג'יריה של אז, השליחים של הציונות הלא דתית, הם היו חכמים. הם אמרו שצריך ללכת לשם, והגיעו ראשונים. זה היה טוב מבחינת הכיוון לארץ ישראל, אבל היו רבנים שראו את זה שזה לא היה טוב כי היו עובדים בתנועות האלה אבל מתרחקים מן המסורת. עד שבאוראן, בזמן שהייתי, עד שחותני אמר לבנים שלי: אם אתם רוצים להשתתף בתנועת נוער ציונית, אתם צריכים להקים בני עקיבא. וככה התחילה בני עקיבא, ואני בהיותי רב לנוער, כמובן, תמכתי בהם. התנועות הציוניות באלג'יר באו קצת מאוחר. אלה שהגיעו לפני כן היו התנועות הלא דתיות. וגם הרבה יהודים אמרו "זה נפלא, עולים לארץ ישראל" אבל אחרי כן היו כמה רבנים שאמרו, כמו שאמר החותן שלי לבן שלי "אתה רוצה להיות בתנועה ציונית, תקים תנועה ציונית דתית!" וככה התחילו תורה ועבודה ובני עקיבא. זה ההיסטוריה באלג'יריה. אחרי כן בצרפת, היה כבר משהו אחר.
***