Lilly Amakya-Cohen – Syria - Full Transcribed Interview

 

לילי עמקיה-כהן - סוריה – תמלול ראיון מלא.

מראיין: בת-אל אוחנה

תאריך הריאיון: 21 במאי, 2018.

תיזמון:  1:36 שעות

 

הערות לקורא:

1.     פה ושם ישנם מילים ומושגים לא ברורים. במקומות אלה מופיעה הערה בסוגריים (לא ברור).

2.     הסימן (*) מורה על הפסקה קצרה בצילום.

3.     התמלול להלן מובא כמו שנשמע בהקלטה, ללא תיקון שגיאות בהגייה ודקדוק.

 

שמי לילי לבית עמקיה. נולדתי בחאלב שבסוריה, היא בצפון הארץ קרובה לגבול התורכי. קהילה דתית בדרך כלל, רובה גרה באזור אחד קוראים לה ג'אמלייה, שזה שדרה אחד ארוכה שעוברת באמצע חשמלית. גרנו בבית שתי קומות, שסבא שלי ועוד משפחה יהודית בנו את זה, ואנחנו גרנו למעלה הם גרו למטה, היה איזה מרתף גם כן שגרו בו משפחה קטנה. בואי ניקח אותך לסוריה של שנות החמישים, שישים.

השלטון הוא של חאפז אל-אסד, האבא של באשאר של היום, היהודים הם היו מיעוט, שהיו לו הרבה הגבלות, היה מיעוט ארמני והיה מיעוט יהודי. המיעוט היהודי היה מאד מאד מוגבל, זה אומר שאי אפשר להתנייד, אי אפשר לנסוע מעיר לעיר בלי אשרה, אי אפשר לעבוד במקומות ממשלתיים, אי אפשר ללמוד בבתי ספר כלליים, אז כולם היו סוחרים. אנחנו למדנו בבתי ספר פרטיים, בדרך כלל אצל הנוצרים. היה תלמוד תורה אחד שלמדו בו בנים, בעיקר, וקצת בנות, עד כיתה שש או משהו כזה, אבל אני התחלתי ללמוד ישר בבית ספר הנוצרי שקראו לו סאנט קתרין ברובע הנוצרי. היה קשה להיות יהודי בסוריה. אתה לא היית אזרח כמו כל האזרחים. לא יכולת לדבר, לא יכולת להגיד, וכל פעם שהיה מתח עם ישראל שהוא גבר כמו מלחמת ששת הימים כמו כל מיני דברים, היו מתנכלים ליהודים.

בשביל האווירה כזאת, היה בית-כנסת אחד, לידו מקווה, והיה קצב אחד שהיה מביא בשר כשר לכולם, כולם ידעו על כולם, הרב היה דומיננטי מאד בחיי הקהילה, רובם נשמעו לו, רובם יישרו קו זה עם זה, הנשים בדרך כלל לא עבדו, רק הגברים. החיים התנהלו בצל כל המגבלות האלה, אבל היו חיים רגילים כי ככה נולדנו לתוך זה.

אקח אותך למשפחה שלי... אני בת בכורה. אבא שלי היה לו בית-מסחר לבדים, הוא היה קונה את הסחורה שלו בדמשק, מביא אותה לבית-המסחר שלו והיו הסוחרים קונים ממנו. גדלתי כבת בכורה במשפחה שכולם מבוגרים, סבא סבתא, דוד שהוא לא נשוי, והיה חגיגה גדולה בבית. ממש לא זוכרת ימים קשים בשבילי כילדה שגדלה בפינוק כזה. החיים הלכו ונעשו יותר קשים ככל שהמשטר הגדיל את ההגבלות על המסחר והנסיעות והעיתויים, אתה .. יש עיתוי למסחר, זה הזמן ללכת לעשות קניות ולחזור, וכשלא נותנים לך אשרת נסיעה זה ממש רציני. זה מסבך את החיים, ואין לך מקור הכנסה אחר חוץ מהעבודה שלך. גם מערכת הבריאות זה לא כמו פה קופת חולים. אתה משלם כל חודש או משהו כזה. שמה אתה עצמאי, קורא משהו אתה צריך ללכת לרופא פרטי, אתה צריך ללכת לבית-חולים באופן פרטי, הכל דורש המון המון משאבים. וכשהחיים נהיים קשים מבחינה כלכלית, כל האוירה משתנה.

נולדו לי אחיות. ואת יודעת, בנות במשפחה חאלבית זה לא כזה.... (צוחקת). לאבא שלי קראו אבו-אל-בנאת. ואני זוכרת בתור ילדה בת שמונה כשאח שלי נולד, כאילו, אבא שלי הלך עם אמא שלי לבית חולים, וכשהוא חזר, עלה במדרגות כזה, והשכנה לא התאפקה, פתחה את הדלת ואומרת לו נו? אומר לה בן. וואי כל העולם השתנה. הנסיך יורש העצר הגיע.. הבית התמרק, כל הכלים היפים יצאו, השמחה גדולה, כולם נערכו לברית, שכחו שאני הבכורה שמסתובבת שם. כלום. הגיע יורש העצר (צוחקת). זה המנטליות. אנשים בדרך כלל נפגשו בהתחלת השבוע, מפגשים חברתים, התלבשו יפה, נפגשו ביחד, הגברים עבדו.

החגים היו מאד מאד מסורתיים. הקהילה החאלבית בכלל היא מאד הלכתית. מאד, כאילו, מקפידים כלה כחמורה ממש. סביב החגים היתה תכונה מאד רצינית. פסח עובדים עליו איזה שלושה חודשים. גם כל הדברים מכינים בבית, ברמה של רסק עגבניות, וגבינה, הכל נעשה בבית, היין במיוחד, כי אין לך מאיפה מלקנות יין. כל זה מאד מאד חווייתי בתור ילדים שמביאים את הענבים ומתחילים לדרוך אותם.

*

הכל התנהל סביב החגים, כי החגים דרשו השקעה מאד מאד רצינית, מכיוון שאי אפשר לקנות שום דבר מבחוץ. את החלב מביאים בשביל לעשות גבינות, את היין במיוחד, וכל מיני סוגים של יין, כאילו, את שוטפת את הענבים, את שמה יריעות על הגג, פורשת אותו, זה חצי יבש, זה לבן, וזה ממש מתוק, ואוספים אותו, ודורכים אותו, וטוחנים, ושמים בכלים מיוחדים לתסיסה, לפרמנטציה כזאתי, שיהיה מוכן. והיינות... חוץ מבזמן של העגבניות, אז מייבשים עגבניות, או טוחנים אותם בשביל לעשות רסק עגבניות, הריבות אותו דבר, הכל הוכן בבית. גם לפי העונות וגם לפי הכנה לחגים. אותו דבר, לצערי, עושים כפרות שמה עם תרנגולות... לי הציק דבר אחד, שאותנו הבנות שיתפו עם תרנגולת אחד, והבנים, לבד, כל אחד קיבל תרנגול משלו (צוחקת).

הקהילה מאד מגוננת, כאילו, אנשים היו עוזרים אחד לשני, היתה קופת צדקה שנוהלה כל מי שהיה נופל או קשה לו, או לא מצליח להתאושש, אז הקהילה היא שמרימה אותו. סבא שלי היה אחראי על חלק מהקופת צדקה הזאתי. בגזברות של הקהילה היו מגיעים אליו המון אנשים שהיו עם קשיים, היה עוזר להם. וזה לא רק מחייב אותך, אלא אם את סוטה טיפה מהדרך, העונש הוא מאד קשה. הוא נידוי. ואז את לא רוצה להיות מנודה שמה מהקהילה. את חייבת להיות במיינסטרים כזה. אני זוכרת בתור ילדות שלמדנו בבית-ספר נוצרי, יום ראשון סגור הבית-ספר. ואז הבנות היו הולכות לבריכה, החברות. פעם אחד רצינו ללכת איתם, ואז הרב קרא לכל האבות של הבנות שאלה שהעזו לצאת לבריכה מעורבת ביום ראשון, אמר להם אין מצב, כאילו, אין מצב. אתם מרשים לבנות.... אנחנו פשוט... אתם מחוץ לעניין... זה קשה. אז אנחנו יותר לא ... זה לא קרה.

השכלה היה דבר מאד מאד חשוב. הבנות למדו וגם הבנים למדו בבתי-ספר.... אני היום מעריכה מאד את העובדה שההורים שלי עוד אפשרו לי לנסוע עד דמשק בשביל ללמוד רוקחות. רוב הבנות למדו ספרות צרפתית, או ספרות ערבית או דברים מאד הומניים בשביל להעביר זמן באקדמיה עד שיבוא הבחור. ואני בחרתי ברוקחות, ורוקחות היה רק בדמשק. ואני היום מאד מאד מעריכה את ההורים שלי שהם, נגד כל הסיכויים, נתנו לי לנסוע עד שמה וללמוד.

*

בחגים יש נוהל בסוריה במיוחד בראש השנה, שהנשים נשארות בבית, כאילו, כולם הולכים לבית כנסת, וזה ממש תצוגת אופנה שמה, זה יומיים של ראש השנה, הרבה שמלות, גם ההכנה לשמלות האלה... מזמינים תופרת הביתה, עם הרבה בדים ליום אחד שלם, היא גוזרת ומכינה שמלות לבוקר ולערב, וכל אישה מנסה להיות ממש הכי יפה בעולם. וכשחוזרים מהתפילה, אחרי הקידוש וכזה, הגברים עם הזוגות הצעירים שרק עכשיו התחתנו או מאורסים או משהו כזה, הולכים מבית לבית להגיד שנה טובה. ויש מן מגש כזה מוכן, שיש בו סוג של משקה או יין שעשית בבית, או ליקר שעשית, גם ליקרים עושים בבית, של דובדבנים וכאלה, שמים... שומרים אותם, מכינים אותם, וקצת מתוקים, כאילו, כל מיני חצילים קטנים שהם ריבה, או אגוזים שהם ריבה, משהו שלא רואים בארץ, זה משהו מיוחד במינו שעובדים עליו ממש הרבה, ומגש כזה שכל אחד בא, אומר לחיים, ממשיך ללכת. ככה עושים סיבוב אצל כל הקרובים והמשפחה והחברים. זה מעניין. זה נחמד כזה שהדלת פתוחה וכל רגע בא מישהו אחר, פה סיפור, שם סיפור, איחולים ולרוץ הלאה.

בפסח ליל הסדר הוא משפחה רק. שכל המשפחה סביב השולחן וקוראים את ההגדה, אני לצערי שלא ידעתי עברית, רק הבנים הבינו מה שהם קראו, אני זוכרת שיום אחד ממש התעצבנתי ורציתי ללכת מהשולחן כי מה שאני יושבת ולא מבינה שום דבר מה שאומרים, ואז הדוד שלי דחף לי הגדה שיש בה תרגום בצרפתית. אמר לי אנחנו נקרא ואת תקראי את התרגום ואת תביני, ובזה נגמר הסיפור.

בפורים לא עושים כמו שעושים בארץ. אין נשף מסכות או משהו כזה, אלא יש סעודה מאד גדולה ויפה לכל המשפחה, יש "מעות פורים" שמחכים להם, כל אחד מקבל. בפסח עושים מצות שהם נראים כמו יריעות עגולות כאלה והם קשות כמו צנים, וכל השנים המוסלמים מחכים לפסח רק בשביל לקבל מתנה מהיהודים...היינו אורזים כמה מצות לכל שכן ושכן, ונותנים לו לכבוד חג הפסח.

בט"ו בשבט זה היה חגיגה. זה היה שלג בחוץ, וכל המשפחה מתקבצת עם כל מיני פירות, הרי.... מזג האויר בסוריה דומה מאד לארץ, פחות או יותר, רק חאלב היא קצת יותר קרה היא קרובה לגבול תורכיה, ואז מזג האויר קצת יותר קר אבל יש בה פירות דומות למה שיש בארץ. כל אחד היה מקבל מהילדים שקית רקומה על שמו, והסבא באיזה שהוא שלב שם לו מכל הממתקים האלה שיש על השולחן, בתוך השקית, ואז מתחיל אחרי כל הסעודה והחגיגה של הברכות ועשרת הדיברות בערבית היו קוראים, יושבים ומתחיל מסחר, תן לי שקדים קח אגוזים, תן לי זה ... כל אחד מה שהוא אוהב מחליף עם הילד השני. האמת היא, כשנולדו לי הילדים הגדולים, אני כן עשיתי להם שקיות. ואחר-כך עם הזמן דעך העניין.

אני למדתי בבית ספר הנוצרי, עשיתי מבחן בצרפתית, וכשהיגע המבחן של הכיתה ז' הם לא הרשו לי לעשות. זה מבחנים שמגיעים מהשגרירות הצרפתית, זה למדנו במקביל ערבית וצרפתית ביחד, לא דיברנו את השפה הצרפתית אף פעם, רק למדנו. ככה שאני קוראת כותבת יותר ממה שאני יודעת לדבר.

*

וכשלמדתי בתיכון, היו ... היתה מלחמת ששת הימים, זה היה ממש בסוף יסודי, נראה לי, והחיים נעשו מאד קשים. בעצם אני אחזור לבית הספר היסודי... אני פשוט.... למדו בשבת בבית ספר יסודי, ואנחנו לא הלכנו בשבת, כי ככה היה לנו שישי-שבת-ראשון חופשי. אבל הייתי מחויבת לקחת את השיעורים מהחברים ולהכין אותם, להיות מתמצאת בחומר בלי שום דיליי.

בהתחלה, כשהייתי ילדה קטנה, אז הייתי נכנסת איתם לתפילות עד שסבא שלי גילה שאני נעמדת על השולחן כשהוא עושה קידוש ומצטלבת, וחטף את ה.... (צוחקת) הזה, למחרת ראיתי אותו בבית ספר אומר להם הילדה לא נכנסת יותר לשיעורי זה, היא יכולה לעמוד בתפילה חמש דקות אבל היא לא מקיימת את התפילות שלכם. אין מצב. הם קיבלו מהיהודים הרבה מאד כסף בשביל ללמד את הבנות, אז הם מאד היו ממושמעים, אז היינו חוגגים, אני וכמה חברות מוסלמיות, היו מוציאים אותנו מהשעה של הברית החדשה שהיו לומדים. כל הבנות קינאו בנו.... הנוצריות... (צוחקת) שיש לנו שעה חופשית.

המשטר מאד קפדני בבית ספר הנוצרי, כאילו ילדה לא יכלה לשבת, נגיד, בחצר משולבת רגליים, זה לא מתאים, יש נימוסים. את צריכה לשבת בתשעים-תשעים כזה. ו... כן... העונשים לא היו פשוטים, כי למדנו עד ארבע והיתה הפסקת צהרים, ואם היית עושה משהו לא ראוי מבחינת התנהגות אישית, אז היית צריכה לשבת בצהרים ולכתוב עונש... אני... כן... לא חטפתי הרבה עונשים, הייתי ילדה טובה, והייתי בין התלמידות הטובות בבית-ספר.

אבל שהתבגרתי והייתי כבר בתיכון, ואת הרגשת את המאורעות מסביב, אז כל הזמן היו הנזירות, כל פעם שיש בלגן וסוגרים אך הבית ספר ולוקחים אותי מחביאים אותי בכנסיה עד שאחד ההורים בא לאסוף אותי. בדרך כלל נשים יוצאות כשיש בלגן בחוץ, כי גברים זה בעיה. הם עוצרים אותם, הם מתנכלים להם, מרביצים להם, אבל אישה שהולכת לא כל כך מתנכלים לה. אז היא היתה באה לוקחת אותי מהבית ספר...

*

זה היה בממשק בין ה... המשטר לפני חאפז אל-אסד, למשטר של חאפז אל-אסד, היו טנקים ברחובות, והיו מהומות, למרות שחאפז אל-אסד לקח את השלטון בלי לשפוך דמים כי הוא היה מפקד חיל האוויר, הוא היה במטוסים, כבש את השלטון וזהו. אבל בינתיים היו הרבה מהומות סביב החילופי שלטון.

מראיינת: ממי הוא כבש את השלטון?

אל-אטאסי קראו לו. ואז בשמן הזה שיש בלגן תמיד היהודים חוטפים, תמיד. אז עדיף לא לצאת לרחובות לבד או משהו כזה. אבל ככה, את יכולת להסתובב, במיוחד בחורות יכלו להסתובב ברחובות באופן ... כל בחורה, גם מוסלמית. אף אחד לא היה יכול להתעסק איתה, כי יש מה שנקרא "אחלאייה"... זה משטרת המוסר שהיו מסתובבים בג'יפים, אם יש קורים כל מיני דברים הם תופסים אותם ואת רואה אותם, אלה שעושים בעיות למחרת הם מגולחי ראש, ישנו לילה גילחו אותם כזה, ישנו לילה בבית סוהר, על זה שהם התנכלו לבנות. זה היה חלק שהיה מרגיע, כאילו, יכולת להתנהל בסוריה בחאלב בלי לפחד. בחאלב בעיקר. בדמשק המצב הוא לא כזה.

*

אני זוכרת שפעם אחד היתה ישראל נדמה לי פוצצה את ציר הנפט שעבר מעיראק לחוף הים, ולהבות עלו בשמיים וזה, ואז החברים שלי אמרו לי תקשיבי, אין לה מה לעשות פה. תברחי. אל תישארי כאן. תיכף יתחילו. גם בבית ספר כשהיו רוצים להוציא אותך לעודד... לעודד את הממשל את השלטון להגיד בעד המנהיג, אז היו יוצאים כולם, בתי ספר פרטיים ונוצרים במיוחד, לא היו ששים לצאת, אז היו מגיעים אלה עם הכיסוי ראש, והיו עם אלות נותנים לך לצאת להגיד בשבחו של השלטון או משהו, ללכת לרחובות. כמו שראית בכיכר התחריר משהו כזה, ככה הם מסתובבים. שזה פחד אלוהים. ואני זוכרת אני וכמה חברות היינו בורחים, בורחים לפני רגע בהוראת ההנהלה, הביתה. ממש להתחבא. לא להיות בסביבה. זהו.

הבגרות היא בגרות כללית, כאילו את מקבלת לפני... את מתכוננת למבחן זה לא כמו בארץ יש לך יחידות פה יחידות שמה, או הומני או מדעי. ואני הלכתי למסלול מדעי שיש בו לימודים הומנייים יותר מקוצרים, אבל המשקל הכבד הוא על הלימודים המדעיים, ואת מקבלת לפני המבחנים איפה את הולכת להיבחן, וזה סיוט אחד גדול. כי את יכולה להגיע לבתי-ספר שכוח-אל שאת לא מכירה אף אחד מסביב. את פשוט כותבת את השם שלך סוגרת אותו ונבחנת, וכל פעם במקום אחר. ואז את מחכה חודש, ואז השמות של האלה שעברו את הבגרות יוצאים בעיתונים. אז את שומעת ברחוב שמות (נז'יחין ווה נז'יחאט, משהו בערבית, לא ברור) בבגרויות. וזה היה חשוב לי לקבל ממוצע כזה שאני אוכל להתקבל למקצועות רפואה. עכשיו, מצד אחד לא התקבלתי לרפואה, התקבלתי לרפואת שיניים ורוקחות. היה לי ממוצע כזה שקיבל אותי לכל דבר שאני רוצה חוץ מרפאה. גם רפואה בסוריה זה שבע שנים וזה ארוך, ולא כל כך חשבתי שההורים שלי ירשו לי כל כך הרבה שנים להיות... אז היה קומפרימייזינג כזה. אז הלכתי לרוקחות. וזה הצריך ממני להגיע לדמשק, גרתי אצל סבתא שלי.

עכשיו אני אקח אותך לדמשק, זה קהילה לגמרי שונה. פחות דתית, כולם, רובם, תשעים אחוז גרים ב"חארט אל-יהוד" שזה שכונה של יהודים שעזבו את הבתים שלהם, המדינה אכלסה שמה את הפליטים הפלשתינים. אז את מתארת לעצמך את המתח שיש בסביבה כזאתי. חארט אל-יהוד היא סמטאות קטנות, מזכירה את העיר העתיקה, אבל המבנים עשויים כולם כמעט מבוץ או ממלט, לא מאבנים. ולסבתא שלי היה בית מאד מאד גדול, שיש בו שתי חצרות והמון דיירים היא השכירה את זה להמון דיירים. משפחות היו גרים בשני חדרים.... (המראיינת משתעלת ומבקשת מלילי לחזור על מה שאמרה) ... סבתא שלי היה לה בית מאד גדול, שאת נכנסת לחצר אחד שבאמצע יש בריכה קטנה, מטבח אחד משותף, ושירותים משותפים, ויש כמה דיירים מסביב, וממנו את מגיעה לעוד חצר שהיא אותו דבר, ואת עולה במדרגות ושמה הבית שלה. היה לה גג מלא, היתה אוהבת המון צמחים, והיה לה בית מלא עצי פרי וגפן. שמה גרתי אצלה כשלמדתי. אבל הליכה לאוניברסיטה משם זה היה אתגר. כי כשהייתי חוזרת מהמעבדה הבלילה, רוב הזמן היה חושך בסמטאות, היית צריכה לגעת בקירות בשביל להגיע, והיה ליד הבית שלה "חאמארה" זה מן חנות כזאת שמכרה משקאות חריפים. הייתי יודעת שהגעתי כשאני שומעת "אווו" כזה כל הגברים שהם משהקים מהשתייה (צוחקת)... הייתי מגיעה בפחד אלוהים כי לבוא מבית כזה רגיל וחם, והיתה הסעה לוקחת אותי לבית-ספר ומחזירה אותי מבית-ספר, פתאום אני פה לבדי מתמודדת עם ה... ולא היה אופציה אחרת ללכת לגור במקום אחר או משהו.

מראיינת: בת כמה היית?

שמונה-עשרה.

מראיינת: מדובר בשנת... ?

שבעים ואחד. שבעים ושתיים. באוניברסיטה קיבלו כל אחד שיש לו את הציונים המתאימים. לא בדקו אם את יהודייה לא יהודייה, אבל הקמפוס... לקמפוס הגיעו מכל ארצות ערב. כי היה ידוע שהאוניברסיטה בדמשק היתה אוניברסיטה טובה. אז הגיעו ממרוקו מכל מיני מקומות, וגם מהארץ אנשים שהיה להם אפשרות, ערבים, שהיה להם אפשרות לצאת ולבוא, הם למדו שם. אבל הפוליטיקה היתה שמה מאד נוכחת, וגם השלטון היה מאד נוכח. לא פעם הלכתי לאוניברסיטה והרגשתי שמישהו מלווה אותי. ממש. תמיד היה מישהו אחריי. בהתחלה זה הצחיק אותי, אבל הוא היה מתמיד ממש, כאילו, את לא יכולה לחשוב שזה לא ליווי. אין פה מקום לטעות, אותו בן-אדם, אותו מסלול כל פעם, בסדר. חשבתי אולי זה ירחיק ממני כל מיני מבישים (לא ברור) רעים כאלה מסביב מזיקים מסביב. זה לא נעים. לא נעים. כל פעם שאת רוצה לנסוע לבקר את ההורים, את צריכה ללכת לנקודת "מוחבאראט" שנקראת, היא יושבת במרכז השכונה בחארט אל-יהוד, רוב הזמן הם מתבטלים ומסתובבים בשכונה, כולם מזהים אותם, הם לוקחים דברים מהחנויות והם לא משלמים, והם ... אבל צריך מאד מאד להיזהר מהם. כאילו אפשר לתפור לך דברים שלא היו ולא נבראו, ואת לא היית רוצה דבר כזה.

אחד האירועים שמאד השפיעו עליי חזק שהיתה בחורה אחד שהלכה בסמטאות שמה ומישהו ממש הטריד אותה, והיה סטודנט לרפואה שחזר מאוחר, יהודי, וראה אותה, והוא מאד נאבק עם הערבי וכעס עליו. ולמחרת כשהוא חזר מהאוניברסיטה קפץ עליו מהגג ודקר אותו בגב והרג אותו. ואת רואה שאת לא יכולה אפילו לתבוע דין ממישהו. היה רצח שם. הוא נרצח. (בוכה). זהו. זה היה ... אלה היו חיים שם.

אני זוכרת שפעם אחד סוריה ביקשה מירדן להציב טנקים בגבול ישראל ולהילחם מתוך ירדן. וירדן סירבה. ואיך אני יודעת כל הסיפור הזה? הרי אנחנו מוגבלים, הספרים באוניברסיטה הם בערבית, התקשורת.... אני לוקחת אותך לתקשורת של שנות ה-70 שהיא תקשורת מאד מוגבלת. ואז אני רואה שכל הסטודנטים הירדנים נעלמו. הם אספו אותם מהאוניברסיטה, וזרקו אותם מעבר לגבול, כי הם מסוכסכים עם הירדנים. היה סטודנט מרוקאי שהוא פעם אחד הראה לי את הספר האדום של מאו צה-טונג. הוא בא לספר לי מה כתוב שמה. הוא למחרת חזר חבול מכל הכיוונים, למה? כי הוא נחשף לקומוניזם.

*

באחד הפעמים שחזרתי, רציתי לנסוע לחופשה כמו כולם, יוצאים לחופשה מהאוניברסיטה, אז יש אוטובוס מהיר שהיא יוצא פעם או פעמיים ביום רק. אז את רואה כל הסטודנטים שבאו מחאלב עולים כזה בשמחה, כבר הביתה... לא מגיעים הביתה כל כך מהר. כל כמה חודשים. ואני צריכה ללכת לנקודת המוחאברה ולבקש אשרה, ואני נכנסת הם מסתכלים עליי מודדים אותי לאורך ולרוחב, ואני מבקשת רשות לדבר ושואלת אפשר לקבל אשרה אני סטודנטית אני רוצה להגיע לעיר שלי לחאלב? ואז אני מקבלת צרחה מה את לא רואה שאנחנו עסוקים ? ברגע שנתפנה אלייך אנחנו נטפל בך. תעמדי בצד בפינה ואל תזוזי עד שנסיים. ואת רואה שהם שניהם יושבים משחקים שש-בש, זה העיסוק שלהם. ואני מחכה מחכה, מה יש לי ברירה? מה אני יכולה לעשות? חסר לי להגיד מילה לא במקום לא אקבל בכלל יציאה. ואז הם מסיימים נו טוב מה את צריכה? אבל כבר מזמן האוטובוס הלך ואין לי מה לנסוע, ואני צריכה לבוא אליהם אבל האוטובוס שלי הלך כבר. אז תבואי מחר, יש עוד מחר, תבואי מחר, אותה התעללות אותו דבר.

אבא שלי, בעברו הרחוק, כשהוא היה עדיין רווק, התעסק עם לעזור לצעירים לעבור את הגבול לארץ.  אז היו מגיעים כל מיני משאיות שהביאו פרי מיפו במיוחד תפוזים וכאלה דברים, והוא היה היו מורידים את הסחורה, ובלילה איכשהוא באיזה שהיא נקודת מקום היו מעלים בחורים ובחורות שהגיעו לארץ בדרך כלל הגיעו לקיבוצים וכל מיני מקומות. והוא נתפס. והוא היה שנה בכלא. ואני חושבת... אני זוכרת שמספרים שהוא פשוט היה בבידוד ולא היה לו מה לעשות אז הוא לקחת את הז'קט שלו ופרם אותו חתיכות חתיכות, הוא פרם אותו תפר תפר. כשסבא שלי בא לבקר אותו הוא ראה את זה וחשב שהוא השתגע. והוא הלך ואסף המון כסף שוחד על מנת לשחרר אותו.  וזה נשאר להם בזיכרון. אז כל פעם שהיו קבוצה של אנשים שברחו, היו באים אליו אומרים לו תקשיב, אנחנו צריכים ראיון קצר, כמה שאלות כמה תשובות. ואני זוכרת יום אחד בשבת, הוא כזה שתקן, לא אמר כלום, לא הדאיג, ממש היה הכל רגיל. ופתאום הוא אמר לאמא שלי תקשיבי, הם באו ואמרו לי שהם רוצים לשאול אותי כמה שאלות. עכשיו זה כבר סימן מאד אד רע. והוא הלך עם החליפה של שבת. בפעם הבאה שראינו אותו זה היה אחרי חצי שנה. לא ידענו איפה הוא, לא ידענו מה עושים לו, לא ידענו מה אשמה שלו.

מראיינת: בת כמה היית?

אני חושבת משהו כמו חמש-עשרה. אמא שלי כיתתה את הרגליים, ממקום למקום, מהמוחבאראט לזה, היא פשוט היתה מוכנה לעשות הכל רק בשביל שיגידו לה מה הוא עשה. מה האשמה שלו. איפה הוא נמצא. מה התחזית, מה עושים? וכל הקהילה נרתמה לסיפור הזה ואנחנו לא ידענו עד שאיך שהוא סיפרו לה שהוא בתדמור. תדמור הוא אחד מבתי הכלא הידועים לשמצה, נמצא במדבר שמה, במיוחד כלואים פוליטיים או משהו כזה, מישהו שעשה ממש דברים רעים שמים אותו שם. זה בין סוריה לעיראק, יש מדבר מאד גדול סורי, ויש שמה בית-סוהר. ואיך שהוא עם הזמן קיבלנו אישור לראות אותו. והוא לא היה בתדמור, הוא ממש באיזה כלא באחד הכפרים מסביב. אבא שלי היה גדול ממדים וזה, כשראינו אותו הוא היה מגולח ראש, רזה, מחזיק ככה את המכנסיים, יצא לכמה דקות לראות אותנו, היו שתי דלתות ברזל שהפרידו ביננו, בעיקר עמדנו כל הילדים ובכינו והוא בכה מהצד השני, וכולם מסביב עומדים הסוהרים, לא יכולנו להחליף מילה איתו. וחזרנו הביתה בלי לדעת מה הלאה מה קורה איתו. ואז אח שלי פשוט, הקטן, שיחק למטה והיה לנו דלת ברזל מאד גדולה, נסגרה על האצבעות  שלו ונחתכו. פשוט נחתכו. ואז לקחו אותו באמבולנס לבית-חולים, בית חולים שהרופא שמה הי חבר של אבא שלי. ואמא שלי רצה לשמה וסיפרה לו שאבא שלי בכלא ואנחנו לא יודעים.... אמר לה... זה ההזדמנות שלנו....

המראיינת: הוא היה מוסלמי הרופא?

הוא היה מוסלמי. הוא הרים טלפון ואמר להם הוא לא מוכן לנתח אותו כי הוא קטין עד שאבא שלו לא יהיה פה. וזה הפעם הבאה שראינו אותו. הוא הגיע לחמש דקות, באו להיכנס איתו לחדר ניתוח, הסוהרים, אמר להם הוא לא מרשה. הוא הכניס אותו, ותישאל אותו תוך כדי, שתפר לאח שלי את האצבעות. לא שזה עזר לנו המון האינפורמציה שהוא נתן, אבל פתאום יום אחד הוא דפק בדלת והופיע שם. ככה. בלי שום כלום. בלי שרוכים בנעלים, בלי חגורה במכנסיים, החזיק את המכנסיים שלו ככה, הוא חצי בן-אדם, הוא הגיע ואומר לא הבנתי מה הם רוצים ממני. אני מרגל? מאיפה אני אביא להם אינפורמציה? איזה ריגול יש לי? מסתבר שהוא היה שני צעדים מהבית, יש מרתף שמה שהיו... החזיקו אותו שם למטה, לבד, והיו שמים אותו בתוך טייר (tire) של מכונית הראש והרגליים, אחד מגלגל מהצד הזה, אחד מגלגל מהצד הזה, ונותנים לו מכות. והוא סיפר שפעם אחד כל המפרקים שלו כאבו לו כי נתנו למים לצאת בתוך האיפה שהוא נמצא עד שזה הגיע לכאן (מצביעה על צווארה) וכשהוא לא ידע מה להגיד להם אז הם ניקזו את המים ונתנו לו סמרטוטים לנגב שם את המקום. וכל מיני דברים שהוא ממש לא רצה לספר. ככה היום אני חושבת כשאנחנו החלטנו לברוח, לא חשבנו עליו. (פורצת בבכי) כי כל פעם שילד בורח, ההורים מצווה לבוא לשלטון ולהגיד לו הבן שלי נעלם. ואז הוא יודע מה מחכה לו. חקירה נוקבת. לכן אבא שלי נזהר מאד, ואמר לאמא שלי תקשיבי אני לא רוצה לדעת שום דבר, לא עם מי, לא נתיב בריחה, לא כלום. לא רוצה לדעת. אני יודע שאני אחטוף ואני לא אוכל לשמור את זה בסוד. לא אוכל לשרוד את זה.

*

החיים פתאום נהיו ממש ממש קשים. ההתנהלות, המסחר... המסחר היה כל פעם שהוא היה צריך אשרה וכל פעם שמגיע לשם, וכל בתי הסוהר האלה... פעם הבאה אבא שלי היה מגיע לשוק הבדים בדמשק, זה שוק מאד גדול וידוע. יש להם שווקים בדמשק שהם מאד ספציפיים. יש בדים, יש תכשיטים, יש נעליים, כל שוק הוא לבד. הוא היה מגיע לשם וכל הסוחרים היו ממש ממש מאד מכבדים אותו, איך שהוא מגיע היו ישר מזמינים לו קפה, והיה ממש אציל. קראו לו הברון. הוא לא הרבה לדבר. אני הייתי כמו טווס כשהסתובבתי איתו בשווקים האלה. לי קראו לי ברונט, ברון קטן כזה, מאד מאד כיבדו אותו.

מראיינת: היית מגיעה איתו לדמשק?

כן, היו חופשות שבקיץ שהייתי מגיעה לסבתא שלי לנפוש שמה לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, ואז הוא היה מגיע, מביא אותי לשם, זה נסיעה ארוכה. בזמן שהוא הולך לעשות את המסחר, אז הוא היה מביא אותי ואוסף אותי אחר-כך בפעם הבאה. אז כל המעמד הזה הלך ופחת עם כל המאורעות מסביב. עדיין לא הצליח להביא סחורה בזמן, עדיין לא הצליח לקחת כסף מהאנשים שמכר להם. הם לא מיהרו לתת לו. הם ממש התעללו בו, כמו שסיפרתי לך, זה בלי הכסף מהעבודה זה היו חיים מאד מאד קשים.

ואז התחלנו ... התחילה תכונה בכל הקהילה, הצעירים רצו לברוח. רצו להגיע לארץ, לא יודעת. אולי היו כאלה שלא רצו לארץ, אולי רצו למקום אחר, אינני יודעת. אבל לא היתה לנו הרבה אינפורמציה, לא על הארץ, לא ידענו איך זה נראה. ידענו שזה מקום שיש בו יהודים, סוף סוף אפשר להיות בין יהודים. והתחילו כל מיני ניסיונות. היו כאלה שהצליחו, היו כאלה שמאד דרמטיים וכשלו.... אני זוכרת את הארבע בחורות שיצאו עם מבריח מדמשק, והוא ממש הרג אותם, הביא אותם בשקים, שחט אותם הביא אותם בשקים ושם אותם ליד הבתים שלהם. אחרי שהוא גנב אותם את כל התכשיטים שלהם ואת כל מה שלקחו איתם.

ואת יודעת, ההורים היו קשובים, הבינו שיש תכונה כזאת שכל הצעירים כבר מאסו בחיים האלה. ואז אמא שלי, באיזה שהוא שלב, אמרה אנחנו נעשה את זה בשלבים. אני אמצא לכם את המבריח. אתם אל תחפשו. היו כמה ניסיונות שאני פשוט הרגשתי שזה לא מתאים לי. היה בחור אחד צעיר שהוא היה בן בית אצלנו במשפחה, שהוא אמר שהוא ייקח אותי כמו חברה שלו, ויגיע ללבנון... והוא אמר נישן לילה בחומס, וכאלה דברים. אמרתי לא. ממש לא מתאים לי. אני זוכרת שאמרתי לאבא שלי כשהוא בא לבקר אותי, תקשיב, אני לא מרגישה בנוח לנסוע איתו. הוא היתה לו הקלה, חיבק אותי ורק בכה. קשה לראות את אבא שלי בוכה. ממש קשה.

ואז אמא שלי... יש משתלה מאד גדולה ליד הבית והיה ארמני אחד שהיה בעל המשתלה. בכלל הארמנים היו בעלי המקצועות שהם טיפלו בנו. למשל כשהשכנים... שילדי השכנים כיסחו אותנו באבנים, היה זקן (לא ברור) ארמני הוא התפרנס אצלנו ממש יפה, זה שהתקין לנו את החימום לחורף, ופירק אותו לקראת הקיץ, זה היה ארמני, הרופא שלי אמא שלי בבית חולים, הספר, החייט... הארמנים היתה קהילה שהיא גם היתה קהילה מאד סגורה, וגם היו בעלי מקצועות מאד מוצלחים. זה היה ... אם היהודים עסקו במסחר, הארמנים עסקו במלאכת יד. המון במשלוח יד כזה, כאילו של ... היו רופאים, היו ספרים, היו חייטים. אנחנו היהודים מאד נעזרו בהם, כי המילה שלהם מילה, והתוצרת שלהם היא מאד איכותית, ושמחנו עליהם. ואז אמא שלי ידעה שהארמנים ברגע שהילדים שלהם מגיעים לגיל שמונה-עשרה, בשביל שלא ישרת בצבא, הם היו מבריחים אותם ללבנון ומשמה לארה"ב ואז חוזרים אחרי כמה שנים. אצל היהודים לא היו מגייסים, אבל היו לוקחים "באדל אסקרייה". היה סכום מסוים שאת צריכה לשלם כי את לא הולכת לצבא, עבור כל גבר שהוא בן 18, או כל ילד שמגיע לגיל 18 את צריכה לשלם עבורו "באדל אסקרייה" כזה.

אז היא אמרה לו יש לך מישהו שיכול להעביר לי את הבנות לדודה שלהם בלבנון? והוא אמר לה שהוא מכיר.  והוא יבדוק. והוא באמת תיווך בינה ולבין אחד... עכשיו הצרפתים בנו, כשהיה השלטון הצרפתי, הם בנו פארק מאד גדול במרכזה של חאלב. שממנו את יכולה להגיע לכל שכונה. את יוצאת מהג'מילייה, אנחנו גרנו בג'מילייה, את יכולה באיזה שער מסוים להגיע ללאזיזייה, שזה הרובע הנוצרי. וממנו את יכולה להגיע לרובע הארמני. זה פארק מדהים ביופיו והוא ממש המרכז של הלב ליבה של העיר, וממנו את יכולה להגיע לאן שאת רוצה. והוא אמר לה שברובע הארמני שמה יש מישהו שיש לו מונית שהוא מסיע נוסעים לביירות. הוא קשור לאיזה משרד נסיעות שמה. הוא ידבר איתו ויקשר ביננו.

והוא באמת הסכים, והוא לקח את שתי אחיותיי, היותר קטנה ממני והרביעית במספר – שולה וז'סטין יצאו איתו תמורת הרבה מאד כסף. זה היה ניסיון ראשון. אמא שלי ציידה אותם באיזה שהוא סימן, הסימן הזה שהם מגיעים הם יתנו אותו למבריח. אם הוא יהיה שלם סימן שהדרך עברה בשלום, ואם היו קשיים בדרך, שהם ישברו אותו או יפגעו בו על מנת שהיא תדע מה היה. כי אין דרך... אין טלפון בבית, גם את... אפילו אם היה טלפון את לא יכולה להתקשר, כאילו, תמיד אמא שלי כשרצתה ליצור קשר עם אמא שלה בדמשק, היא היתה צריכה ללכת לשכנים הערבים בשביל להתקשר לשכן ערבי שהוא יקרא לאמא שלה שהיא תדבר איתה. לא היו טלפונים אצל היהודים, חוץ מהרופא של הקהילה.

מראיינת: שהוא היה יהודי?

אצל רופא או אצל משפחה אחת או שתיים לא יותר. אז הם באמת יצאו, אני הייתי בדמשק ולא ידעתי. לא ידעתי שה הולכים. וכשהגעתי לחופשה, אני באה צמאה לבית, לחיבוק, לחום אחרי כמעט כמה חודשים שלא הייתי בבית. איזה בית עצוב. אבא שלי ואמא שלי עצורים, חנוקים כאלה. אני אומרת אמא מה קרה? היא עושה לי ככה (מסמנת שקט) שקט... ואומרת לי שולה וז'סטין יצאו הבוקר. אני במקום שאני אבין אותה או זה אומרת לה איך את מעיזה לשלוח אותם לפניי....! אגואיזם. בקיצור, היא אומרת שהם נסעו בבוקר, ואנחנו מחכים שהוא יחזור. שעות הכי ארוכות בחיים היו. אותו יום, עד החשכה, עד שירדה החשיכה והוא נקש בדלת והביא את הסימן, הסימן היה בסדר, הוא אמר שהדרך היתה טובה, המתווך, לא הנהג עצמו.

*

לא ידעתי איך הם ברחו. אני יכולה לספר אחר-כך בגלל שאני ברחתי אחר-כך. אבל מה שהם עברו אני לא יודעת. הוא לא בא, המתווך בא. בעל המשתלה, חובאן קראו לו. הוא בא, ונתן סימן לאמא שלי וקיבל כמובן את כל הבוחטה של הכסף, הרבה מאד כסף, וזה להזכיר לך שהמצב הכלכלי לא היה כבר משהו, כאילו, זה כבר חלק מהתחלת הנפילה.

אחרי תקופה קיבלו מכתב דרך ארה"ב שהן כבר בארץ. אחרי תקופה ארוכה, ידעו רק שהן הגיעו ללבנון. מעבר לזה כבר נותק הקשר, לא יודעים כלום. אמא שלי אמרה לי תקשיבי, כמובן שלקחו את אבא שלי, כמובן שהחטיפו לו, והוא עשה בחוכמה אז שאמר לה אל תגלי לי. אי לא רוצה לדעת מי בא, מי הלך, איך זה נעשה. הבינו שהוא לא יודע, שחררו אותו. אני לא צריכה לספר לך גבר כזה גם הקשיים וגם הזה וגם מתבגר, ופיזית נהיה כבר קשה. ואני חזרתי לאוניברסיטה, והחיים כבר לא נראו אותו דבר. ממש. לא יודעת איך אפשר לבתר אברים ככה. במשפחה.

אבל אמא שלי היתה אישה מאד אמיצה, מאד אמיצה. ואמרה תקשיבי, משפחה שלמה לא יכולה לצאת, אנחנו שמונה ילדים. אתם תצאו עוד שתיים, ואחר-כך אנחנו עם הארבע זה הרבה יותר קל. אבל אבא שלי היה כל הזמן פסימי. כל הזמן. כאילו היתה לו הרגשה שהוא לא יגיע. לא יוכל להגיע. ואז יצאתי אני ואחותי. הגעתי לחופשה, אמרה אמא שזה הזמן, הלכתי לפגוש אותו, עברתי את הפארק, הלכתי לרובע הארמני, פעם ראשונה אני רואה אותו, הוא מצלם אותי, לוקח את התמונה, שם אותה בתעודת זהות של הבת שלו שהיא בגילי, עכשיו אני מבינה מה אחותי עברה, וגם כי... לביירות את צריכה רק תעודת זהות, אין צורך בארץ ערבית, אין צורך בפספורט או משהו.

מראיינת: ולארמנים נתנו לעבור?

כן, ארמנים היו ... רק היהודים היו במגבלות. הארמנים היו חופשיים.

וקבענו למחרת בבוקר לבוא לתחנת מוניות, לתחנת מוניות, איפה שכל האנשים מסתובבים. ולעלות לאוטו רגיל. אני חוזרת הביתה, ואת יודעת, זה מלחמת בתוכך... את רוצה, לא מפחדת, והתחושה שלי יש לי ... יש לי כזה רוגע שאני לא יודעת מאיפה ביטחון שאני כן אגיע. הפעם אני כן אגיע. אבל מה אני משאירה מאחוריי... הניתוק הזה. אני זוכרת שלא יכולתי לישון, קמתי בוקר, אבא שלי היה נוהג לקום בנץ, ללכת לתילה, לחזור הביתה, לעשות סנדויצ'ים לכולם, וכבר לא היה. הוא הגיע, התיישב באותו מקום, כאילו הוא סוחב את כל העולם, כל העולם על הכתפיים שלו. ישבנו, ולא דיברנו. אף מילה. אף מילה. וזה עד עכשיו מלווה אותי (בוכה). רק הסתכלנו אחד על השני, רק חיבקתי אותו, שמתי את הראש על הזה כזה, כמו שנהגתי לעשות מהילדות. והוא באיזה שהוא שלב קם והלך. ירד כזה במדרגות בצעדים כאלה כבדים, אני מוצאת את עצמי רצה למרפסת ללוות אותו ברחוב כזה במבט עד שהוא כבר נעלם לי מהעיניים.

ואחר-כך, מה לקחת? אין מה לקחת, אי אפשר לקחת כלום. אני צריכה לקחת רק מחברת, כאילו אני הולכת למפגש לימוד או משהו כזה, לא יודעת אם לבשתי כמה דברים עליי, אני חושבת לבשתי כמה דברים במיוחד פנימיים. אמא שלי התעקשה שאני אקח את כל התכשיטים שלי שצברתי במשך שנותיי, מתנה לבגרות, מתנה לילדות, מתנה ל... כל שלב שאת עברת בחיים קיבלת איזה תכשיט... אני ואחותי, אני הייתי בת 18 או 19, והיא היתה בת 15, מבוהלת עד מוות. הלכנו עברנו את הפארק, ירדנו... לא עברנו את הפארק, הלכנו ישר לתחנת המוניות. פגשנו אותו, הוא נתן לנו את התעודת זהות, ישבנו לידו קדימה, ומאחורה היו שתי נזירות ועוד מישהו. וכשהתיישבנו שם, אני רואה... והוא עומד שמה... היה חסר לו נוסע או שניים, והוא צעק כמו שצועקים הרוכלים, עוד מקום אחד לביירות עוד מקום אחד לביירות, ואני והיא יושבים קדימה, עוברים בחורים שיצאו בדיוק מבית הכנסת ומטיילים להם בסביבה. ואני כמעט התעלפתי, אמרתי די, הלך עלינו. עכשיו הם מספרים שמה. אפילו ידעתי מי הם. זה היה הכי מפחיד אותי, הכי הפחיד אותי, לא משהו אחר. כאילו מה את יושבת במונית שנוסעת לביירות, וצועקים ביירות ביירות, והוא מסתכל עלייך בתוך הזה... ואני בשוק טוטאלי. לא אמרתי כלום אבל. אני לא יודעת להסביר את התחושה, אבל יש מצבים שאת עוברת בחיים, ואחר-כך את חושבת עליהם ואומרת אני לא יודעת מה היה לי. את פתאום משהו לוחץ עלייך כזה, ולא נותן לך לפעול אחרת.

ואז התחלנו לנסוע. מחאלב לביירות זה דרך ארוכה. זה לא כמו מדמשק לביירות או מחומס לביירות. זה הרבה יותר זמן. ובדרך יש כל מיני נקודות בידוק. אין לי מושג מה בדקו. היו כאלה שאמרו בדקו סמים, אם מבריחים סמים, אם מבריחים בשר, אם מבריחים כל מיני דברים... כל פעם פתחו בגז' פתחו זה והסתכלו, הסתכלו בנוסעים, כל פעם. עכשיו הגענו לאיזה שהיא נקודה, והיתה רכבת שעוברת גם, היתה רכבת שעוברת ללבנון. ופתאום נתקעה על המסילה. והנהג המבריח שהיה איתנו הוא חטף עצבים, פחד פחד מוות, הוא עזב אותנו במכונית, והלך הסתובב סיגריה אחרי סיגריה הוא מחכה שהדברים יזוזו, והשתרע תור כזה ארוך ואת יודעת, בזמן הזה אין מה לעשות, אז הם מתחילים... הוא לקח את התעודות זהות של כולם, אמר שהוא ייכנס הם מכירים אותו שמה בתחנה, הם יבדקו תחנת המעבר, הם יבדקו את התעודות והוא יחזור, ככה שלא יראו אותנו. והוא חוזר, ותקוע הכל, הכל תקוע. והוא נותן לנו את התעודת זהות, ואז חייל אחד מגיע, מכניס ראש, בחור צעיר 18 כזה, בגיל שלנו. ושואל אותי... לוקח את התעודת זהות מסתכל מסתכל, שואל אותי איך קוראים לך? ואני שכחתי את השם. זה היה שם ארמני כזה מסובך. ופתאום פרצתי בכזה צחוק, לא נורמלי, כאילו, לא מבינה מאיפה זה בא לי. הוא חשב שאני מפלרטטת איתו, או משהו כזה. הוא טוב, סגר הזה, אמר טוב בסדר. אחרי שעברנו, הרכבת עברה והמסילה עברה, הוא שם לי מבטים, המבריח, הקפיא אותי, כמעט הרג אותי, כאילו, איך את מעיזה לעשות דבר כזה. שעות לימדנו אותך איך קוראים לך.... אחותי בכל נקודה כזאתי שחייל הכניס ראש וזה, התעלפה. כל הזמן הנזירות נתנו לה לימון (מצוחקת) היתה שקטה. כל הזמן נתנו לה לימון על מנת שהיא תתאושש.

הגענו ממש לפני חצות. גשם זלעפות ירד שם, ביירות... אחותי פותחת את העיניים רואה מכוניות בויטרינה. אני זוכרת את הקטע הזה אנחנו לא מכירים, לא יודעים, סוריה היא מאד קשוחה. לבנון היתה פריז של העולם הערבי. אז היו מכוניות בויטרינות, מכוניות.... תראי יש מכונית בויטרינה, איזה מכונית מי חושב על מה שרואים, אני מבינה שאין כבר אפשרות לצעוד אחורה אפילו לא צעד אחד. אנחנו זהו, השארנו הורים, השארנו אבא שמחר ייקחו אותו לחקירה, לך תדע אם אתה תראה אותם. אני לא הצלחתי להתאושש. הוא עצר ליד הבית של הדודה. דודה שלי לא היתה בחיים אבל בעלה וגיסה היו גרים שמה איפה שהיו גרים כל היהודים בוואדי אבו-ז'מיל קוראים לו. ממש במרכזה של ביירות.

מראיינת: מה היה הקשר המשפחתי ביניכם?

דודה שלי, זה בעלה. אחות של אבא שלי. היתה גרה בביירות. פעם היה חופשי ישראל שהיתה נקראת פלשתינה, ביירות, סוריה, היתה "לחיג'אזיט" (לא ברור) עוברת הרכבת. הדודות שלי התחתנו, באו חתנים מפלשתינה, לקחו אותם לפה לישראל, התחתנו איתם, היה חופשי פה. אז גם הדודה הזאתי התחתנה לביירות, איזה מישהו מביירות, יהודי מביירות. אבל היא נפטרה ממחלה קשה, ונשאר בעלה, הבת שלה וגיסה. ואותנו הביאו לשם. הביא אותנו המבריח. הוא ביקש את הסימן, נתנו לו, עלינו... תראי... אנשים זרים לנו. לא מכירים אותם. בחיים לא דיברנו איתם, לא יודעים מה הם, גברים מבוגרים... ואנחנו שתי בנות מבוהלות מפוחדות, אמרו שזה המשפחה שלנו. מה עושים? כאילו... ומה יש כבר? את מתחילה להתגלגל מיד ליד. היינו שמה, אני חושבת שזה לקח לנו שבוע....

*

במשך השבוע הזה, הוא ניסה, הדוד שלי, היה לו סוכנות של תרופות, הוא היה עובד עם שווייץ. ואני הייתי שנה ראשונה רוקחות, ומאד התעניינתי. אבל לא היה אפשר לצאת מהבית, כאילו, היית צריכה להישאר שמה, כי היה מצב שכאלה שהגיעו לביירות, והרגישו מאד חופשי, והלכו לחוף הים והגיע ג'יפ, אסף אותם, והחזיר אותם לסוריה והיו בכלא. אז היה לו נהג. והיה מידי פעם נותן לנו לרדת בשקט כזה לתוך האוטו לשבת אחורה והיה מסתובב איתנו ברחובות ביירות, מראה לנו, ביירות מאד יפה, מאד חגיגית, אנשים הסתובבו שמה, לא כל כך חופשית כי היתה תחילת מלחמת האזרחים, כאילו, אבל כאילו חיים עם הדבר הזה... את פתאום באמצע כזה אופוריה את שומעת יריות... והוא אומר לך תשבי תשבי למטה, נחכה קצת. מה קורה? מישהו יורה על מישהו מחסל חשבונות הכל בסדר. עוד מעט אנחנו יתפנה המקום ונמשיך ללכת, אז זה מצב שאנחנו לא רגילים אליו. כזה הפקרות לא רגילים.

יצא לי אפילו לראות סרט קולנוע שם, ולשבת בבית קפה על הראש הזה, כמו הטיילת של תל-אביב כזה, על חוף הים, באמצע החורף, הם מאד אוהבים להסתובב בחוץ, מאד אוהבים בתי מלון וחיים טובים הלבנונים.

עבר שבוע, ואז אמר זהו. עכשיו הגיע הזמן להמשיך ללכת. והוא הוציא אותי למרפסת, אחנו כמובן אין לנו מטען או משהו כזה, קמים והוליכים. ככה, עם מה שיש עלינו. (צוחקת). קניתי כמה דברים שמה, קנו לי... לא קניתי, אבל נאלצתי  להשאיר אותם. מוציא אותי למרפסת אומר לי את רואה את הרכב למטה? אתן יורדות, נכנסות מהדלת, יושבות שמה והוא ימשיך הלאה שיהיה לכם נסיעה טובה. את יורדת עוד גבר זר שם. יושבת אחורה, לוקח אותך לחוף הים, עוצר שמה בטיילת, הוא אומר את רואה את הבחור את הבחור הזה שהמתהלך שם? את הולכת, עושה לו אנגז'ה, כאילו מכניסה יד ככה, כאילו חבר שלך, ואחותך איתך, והוא כבר ימשיך את הדרך. עוד גבר זר.... עוד פחד אלוהים. אבל אני ממשיכה ללכת, יורדים שמה, ואנחנו מטיילים בטיילת, והוא לא מחליף מילה, ואז הוא יורד במדרגות לאיזה מתחת למזח, ויש איזה חדר גדול כזה של דייגים. יש שמה רק מיטות מברזל, וכבר מתחיל להיות חושך, ואז אני נכנסת לשם ואני רואה המון חברה צעירים שהגיעו בדרך כזו או אחרת מהעיר שלי, ושהיו בבית הכנסת. הם לא היה להם איפה להיות. הביאו אותם לבית כנסת, שמה היו, וגם....

מראיינת: כל זה בביירות?

בביירות. חלק מבית כנסת, חלק היתה להם משפחה באמת, ובאו עם כל מיני עוגיות וכאלה דברים צידה לדרך, ואמרו הדודה אמרה שאנחנו טסים לפריז. אני מסתכלת החוצה ואני אומרת לה... אין פה שדה תעופה, נראה לי שאנחנו הולכים לשחות פה, אף אחד מאיתנו לא יודע לשחות, כן, בחיים שלנו לא ראינו ים, כשהחברה יצאו לטיול שנתי מהבית ספר לחוף הים אנחנו היהודים היינו נשארים בבית כי אין אשרת יציאה... למרות שהנזירות מאד רצו לעזור לנו לקבל אשרה, שהם ישמרו עלינו, ויחזירו אותנו. לא עזר כלום, היהודים היו הולכים הביתה, הם היו יוצאים לחוויה נפלאה בחוף הים, וזה... לא ראינו חוף ים אף פעם. ינואר, חורף נורא, גלים, חושך, אפילו מפחדים מהים. מה ? מה פתאום? טוב...

מגיעים שני גברים חסונים, מתחילים לחלק הוראות. מוציאים קופסא של כדורים, תיקחו. עכשיו, אני לא יכולה אני אלרגית אני זה, אומר לה תסתמי את הפה ותיקחי. ואז אני הבנתי שזה נגד בחילות, אמרתי לה כדאי לך כדאי לך תיקחי. עכשיו כולם לקחו את הכדורים, ואז הם התחילו את ואת ואת, בואי איתנו. ואחותי ביניהם. אני אומרת לה תחכי לי, לאן את בורחת? והוא מתעקש, זהו. עכשיו אני לוקח את הזה, עוד שעתיים אחנו כאן נבוא לקחת אותכם. מעלים אותם לסירה, ויוצאים ללב ים. ומשאירים בחור צעיר בגיל שלנו עם רובה, שהוא ישמור על השקט. כי עוד מעט הדייגים יוצאים לדוג, וצריך להיות שקטים מאד, לא לפתוח פה, אין שירותים שמה, אין כלום, את כל היום כבר הסתובבת, את יושבת שמה בשקט, והוא עם הרובה שלו, פעם ראשונה אנחנו רואים דבר כזה.... עוברות השעות, לא שעתיים, לא שלוש, לא ארבע. פתאום השחר מתחיל להפציע ואף אחד. ואז הוא מתחיל להיות מאד מאד מאד עצבני, הבחור, ואז הוא אומר לי בואי לפה, הוא נותן לי פנס, בואי איתי. הוא שוכב על הבטן עם פנס ונותן לי גם, ואנחנו מסתכלים על המים, ורואים את הסירה מתנדנדת, ואז הוא אומר לי תחזיקי את הפנס, הוא נכנס עד כאן עם המים, מושך את הסירה לחוף, ויש בה את הגברים – אחד מנוטרל לגמרי, כמו גוש כזה מלח. והשני מרים אותו, עוזר לו לקום, והם סיפרו שהגלים היו מאד חזקים, ושהמנוע נדם, ושהאונייה נכנסה לתוך המים הטריטוריאליים, משכה אותם, לקחה את המשלוח, וקירבה אותם קצת לפה, והיום כבר לא יהיה עוד משלוח. אז מה יעשו איתנו? לא יכולים להישאר שם.

ירדו אותנו לשתי מכוניות, ולקחו אותנו להרים, לפחמדון. ובהרים בדרך כלל יש בתים של עשירים, של אנשים שגרים בביירות ש.... ביירות היא מאד כמו תל-אביב, היא לחה וחמה, ובקיץ הם בורחים להרים כולם. מי שיש לו בית בביירות יש לו גם בית בפחמדון. רק האנשים העשירים כמובן. לקחו אותנו לאחד הווילות שמה, הביאו לנו אוכל, סגרו אותנו שמה, אמרו שהם לא יכולים להסתכן שמישהו ישמע את הסיפור, או יידע שאנחנו במצב של בריחה, כבר ראינו מה הולך להיות... הזהירו אותנו לא לפתוח את הפה, לא לדבר עם אף אחד ולא כלום, ואמרו לנו בגינה יש עגבניות, פטרוזיליה, אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים. ואז היינו שמה כמה ימים.

*

ראש השנה נוצרית, כל האוניות עומדות בנמל, מכבות אורות חושך, ואז ב-12 בלילה כל האורות דולקים ומוזיקה בוקעת מכולם, וריקודים, זה היה בשבילנו מחזה מרהיב שלא ראינו בחיים (צוחקת), היה שווה להיתקע שבוע שם, ואז הם באו ולקחו אותנו באותה דרך. חזרנו לאותו מזח, עלינו לסירה, והתחלנו להפליג בתוך הלב-ים בחושך, אני זוכרת ששני הגברים היו עצבניים מאד, הם ביקשו לזרוק כל מה שמיותר. היה לי מעיל שתפרתי, אבא שלי לקח אותי לתפור אותו אצל החייט, מאד ידוע, אני מתבגרת, צריך מעיל יפה... ואמר לי לזרוק. הכל לזרוק. הסירה לא יציבה, לזרוק הכל.

הגענו ללב-ים, ואז פתאום נגלית לעיננו אוניה, חבלים יורדים מהאונייה, ואנחנו מצווים לעלות אחד אחרי השנייה, לתוך האונייה הזאתי. את מצייתת, לא חושבת, לא דואגת, לא בוכה, לא עושה כלום, רק מצייתת. לאורך כל הדרך.

יורדים לזה חיילים במדים, מדברים שפה שאנחנו לא מכירים, הבנים מכירים מלימוד תורה, אנחנו לא מכירים, לא מבינים כלום, לא יכולים לתקשר, והם לוקחים אותנו ביד, מורידים אותנו למטה, יש שמה מקום כזה שהתמונה שלי לא ראיתי דבור אחרי שחזרתי, כאילו, לא ראיתי עדיין. יש מיטות כאלה, קומות, בשני הצדדים של האונייה, והם אומרים לנו בבקשה תתכבדו, יש שולחן כזה שיש בו פרוסות לחם, ריבה וחמאה. בחיים לא ראיתי לחם פרוס, לא ראיתי לחם כזה, אנחנו אוכלים פיתות. לחם כזה וריבה וחמאה... אף אחד לא נגע בכלום. אמרו טוב, אתם יכולים ללכת לישון יש לנו חתיכת נסיעה. זה לא כזה קרוב. זה ארבע חמש שעות נסיעה. אתם יכולים ללכת לישון. מי הולך לישון?...

הגענו לחיפה, אני חשבתי שזה ראש הנקרה עד זמן מסוים הבנתי שזה חיפה. התמונה הראשונה שראיתי זה עם שחר כזה עם דמדומי שחר, מקום כזה גדול, עם איש אחד עם בארט כחול, עם צידנית כזאתי של אוכל. לא יודעת, אולי עובד נמל או משהו כזה, זה תמונה שנשארה לי בזיכרון מההגעה שלי לנמל. שמה לוקחים אותנו לאיזה בית, עם חדרים נוחים, שירותים, אמבטיה הכל פה בארץ, ואומרים שאנחנו מביאים לנו אוכל , כיבוד, זה... עוד מעט תפגשו את המשפחות.

ואז מגיעה מכונית עם ארבע חמש גברים כאלה עם תיקים של ג'יימס בונד כזה, יושבים, פותחים, מתחילים תשאול לכולם ביחד, ואחר-כך כל אחד לבד, כל מיני שאלות, איפה גרת, מה עשית, מה ראית בדרך, במיוחד אני שלמדתי באוניברסיטה שמה אז עניין אותם מה ראיתי בדרך, מה... לא ששמתי לב להרבה דברים. אבל מה שידעתי אמרתי, ומשמה אוטובוס לשדה התעופה, אומרים טוב, אתם מגיעים, המשפחות שלכם כבר יודעים, מי שיש לו משפחה, ואתם באתם מטיסה מפריז... הנה הפספורט, חילקו פספורטים, אתם באתם מפריז. וזה סוד שלא מספרים אותו לאף אחד איך שבאתם, אחרת אתם תשרפו את הדרך.

בסוגריים, חיפשתי מישהו שהיה על האונייה המון המון שנים. אמרתי זה בטח צריך להיות בגיל שלי. לא מזמן הייתי באיזה כנס של יהדות דמשק והיה איזה פרופסור לשם, שהוא היה מפקד חיל הים, אחד דרגות, אבל הוא היה אלוף בחיל הים, וביקשתי ממנו שיחבר אותי למישהו שהיה על האונייה באותו זמן, והוא באמת חיבר אותי למפקד האונייה, אלוף משנה קיסרי, אדם מאד מאד נחמד, דיברתי איתו. עניין אותי מאד לשאול אותו איך נראינו, הוא אמר נראיתם מאד מבוהלים, מאד מפוחדים, ומאד יהודים. וצר לי מאד שלא יכולנו לתקשר איתכם. זהו. הגענו לארץ.

מראיינת: זה היה בשנת...?

1973. הגענו לארץ השארנו משפחה. אין לנו בית, אין לנו כלום, אין לנו שום דבר.

מראיינת: היו לך קרובי משפחה בארץ?

היו לי. היו לי דודות שגרו בז'בוטינסקי וארלוזורוב בתל-אביב, שהם המון שנים בארץ, כמו שסיפרתי לך, הגיעו לכאן בתוקף נישואיהם. אני לא רציתי להיות אצל אף אחד, רציתי להמשיך את הלימודים, חבל לי על השנה. הביאו אותי להר-הצופים, לבניין גולדשמידט שמה, נרשמתי, גרתי במעונות רזניק. לצערי, מיד היתה חוויה מאד קשה... יום כיפור.

עוד לא הספקתי ללמוד את השפה, למדתי מחודש פברואר, כשהתחיל אולפן, עד חודש יוני, זה כל הארסנל שלי בעברית. למדתי עברית, היסטוריה יהודית, ואנגלית. במשך השלושה ארבעה חודשים האלה. ובינתיים, התחילה המלחמה, ולא הבנתי כי מלחמת ששת הימים חוויתי כשהייתי בצד השני, שלא רצינו לרדת למקלט כי היו שמה גם מוסלמים במקלט. העדפנו להישאר בבית, לקחת את הרהיטים לשים אותם בדלת שאף אחד לא יתקרב, כי ברגע שהתחילה מלחת ששת הימים, כל ההמון יצא לרחובות, הוא שרף את השגרירויות, קודם האמריקאית, והצרפתית, והגיע לבית-כנסת והתחיל לעשות מהומות שמה, השלטונות עצרו אותו... אבל הם התפזרו ברחובות, והם דפקו לנו על הדלתות בבניין שהם רצו להיכנס. בינתיים השכנים שלנו מתחתינו, הם ברחו מזמן לחו"ל, ושמה היתה משפחה מוסלמית שגרה מתחתנו. אמא שלי כל כך עזרה להם, אבל זה לא מנע מהם להביא אויבים מה... איך רואים להם... המשמר האזרחי, ולהגיד אתם הראשונים, אתם יודעים, אתם הראשונים! עכשיו, זה מצד אחד הציל אותנו כי רצו להצית את הבניין, אבל בגלל שיש משפחה מוסלמית שמה, אז לא הציתו את הבניין. אבל אנחנו לא הסכמנו לרדת למקלט, כאילו, נשארנו בתוך הבית. והמטוסים הישראלים היו מגיעים, עושים גיחה תת-קולית, מורידם את כל החלונות, כל הזכוכיות, וחוזרים בחזרה, כאילו, הגיעו עד שם.

עכשיו איך חווים מלחמה בצד שני... וזה כל כך שונה. זה שונה. שמה לא היה אכפת לך. לא יודעת למה. לא היה אכפת לך מה קורה. אצלם. כי היו מגיעים הרבה הרבה לוויות אחרי ששת הימים, היו מגיעים כאלה שהיו השתבשו קצת... אני זוכרת את אבא שלי מספר על אחד שהיה  כל הזמן מתחבא לו מתחת לבדים, והיה אומר הנה הם באו, הם באו... וגם דמיינו לעצמם שיש חיילות, טייסות שירדו עם שיער בלונדיני עד כאן, נחתו למטה, ומשה דיין הפחיד אותם מוות. קראו לו אל-עוואר.

*

את מחכה. את רק מחכה בששת הימים שהכל יעבור ואת מתפללת שהיהודים ינצחו וישראל זה... כי בתקשורת אומרים לך שהגיעו לתל-אביב, והגיעו לחיפה, והגיעו לכאן ולכאן. אין לך, חוץ מה-BBC בשקט, שהיו כאלה שהקשיבו ואמרו תירגעו חברה זה לא נכון. איך חווים עכשיו מלחמה בצד הזה. את לא יודעת עבר עליי לראות טנקים... (בוכה) עולים מהר הצופים, אוספים את כל הקמפוס, כל הקמפוס התרוקן, לא היו כבר חיילים, כולם יצאו. היה נורא. זה היה כואב, לא אותו דבר. אבל את יודעת גם, שיש לו אפקט גם שם. זה הולך ונעשה יותר קשה שם. ככה היה בששת הימים, אז מה יהיה עכשיו במלחמת יום כיפור. לך תדע.

שנה ראשונה מכינה, לאוניברסיטה, התקבלתי כמובן לבית ספר לרוקחות, לא יודעת מתוקף מה, כשאמרו לי שאני צריכה לעבור פסיכומטרי, הלכתי לבן-דודה שלי שהוא למד רפואה, ביקשתי ממנו את כל הספרים של הכימיה ביולוגיה וזה לחזור על החומר. לא ידעתי מה זה פסיכומטרי. אני מגיעה לשמה, אומרים לי תעשי משולש מרובע ושאלות ... עשו לי הנחה עשו לי בצרפתית כי לא היה בערבית. בסדר. עשיתי את המבחן, התקבלתי לבית ספר לרוקחות. אני חושבת על המעמד הזה שהלכתי לראיון עם המנהל אגף, והוא שאל אותי, תגידי לי את לא יודעת עברית, אף אחד מהמשפחה שלך לא רוקח. שכחתי שהדוד שלי רוקח בכלל שהוא למד ביירות, אבא של הבחור הזה שלומד רפואה... למה לך? מה תעשי? ולא ידעתי עברית, והמילה היחידה שידעתי להגיד "מה אכפת לך". כשיצאתי החוצה, עוד חיכו כמה בנות להתקבל ואני אומרת מה זה "מה אכפת לך"... אומרת מסבירה לי, ואני אומרת זהו אין סיכוי כבר. הולכת הביתה. אבוד.

אבל לא. התקבלתי. אבל התקבלתי מהתחלה. בסוריה לומדים חמש שנים, פה לומדים ארבע, אז זה לא היה כזה... התחלתי שנה ראשונה בהר-הצופים, עם זה לומדים ביחד, כאילו, לומדים שם בהר-הצופים, ואז התחיל הסיפור של שלוח... בחור אחד שהחליטו שהם תולים אותו, בגלל פעילות עוינת, בגלל אספיונז', כלומר ריגול, לישראל, ועשו כמה דברים שהיו בסוריה, הם איימו מאד על כמה חבר'ה, שזה הגזר דין שלהם.

ואז המדינה פה מצאה לנכון שנצא במסע הסברה למצב, ואולי נוכל להציל אותם. יצאתי אני עוד בחור, היינו בכמה בירות אירופה. הראשונה היתה בשטוקהולם, היה לי ראיון טלוויזיוני, כמובן בלי פנים, בלי שיזהו את הפנים שלי, כי המשפחה שלי היתה עוד שם, אנגליה, גרמניה... באנגליה נפגשנו עם חברי פרלמנט, על הטמז שמה, על הטמז. בגרמניה היתה מסיבת עיתונאים... בבלגיה, הולנד, וכל פעם היינו צריכים לקבל תדריך מחדש... וכשהרגשנו שאנחנו קצת מאוימים, החלטנו שאנחנו לא מגיעים לאיטליה. אנחנו חוזרים לפה. לא רוצים. אני ממש בכיתי, פחדתי נורא. ואז חזרתי, חזרתי לארץ, כבר עשו מבחנים, אבל בגלל שעשו מבחנים לחיילים שחזרו מהמלחמה, אז אני הצטרפתי אליהם במועד ב'. זהו.

שלוש שנים אחרי זה, נודע לי הסיפור של אבא שלי, שאבא שלי מת מדום לב, נפטר. הלך לישון ולא התעורר. ערב שבת.

מראיינת: איך זה נודע לך? איך הגיעה הבשורה?

אנחנו קיבלנו תמיד מכתבים דרך ארה"ב. יש לי משפחה במקסיקו, משפחה מאד גדולה במקסיקו. דרכם. את שלחת להם, והם שלחו... ואת כמובן צריכה להיזהר מאד לא לכתוב פרטים, לא איפה את, לא מה את עושה, לא מה עובר עלייך, אלא ממש דברים שמעודדים אותם שאת בסדר. ביניים בשנים האלה התחוללו הרבה דברים במשפחה שלי. אמא שלי הלשינו עליה, ונכלאה בדמשק, דווקא, בצינוק, עינו אותה מאד, וכשהיא כבר לא יכולה לסבול את העינויים. באחד הביקורים של האח שלי שהוא היה כולו בן 13, אמרה לו שהיא עומדת להגיד... עומדת לספר, שהוא ילך להגיד לו שיברח. אח שלי הלך למבריח, לבית שלו, ואמר לו תקשיב אמא שלי בכלא, והיא מבקשת שאתה תלך מפה. הוא באמת לקח את המשפחה שלו, בן-לילה נעלם, ואני מבינה שהוא הגיע בסוף לארה"ב, ברח מסוריה עם כל המשפחה שלו. והמסכן המתווך, בעל המשתלה, קיבל המון המון עינויים ובסופו של דבר לא יודעת אם הוא שרד את זה. עכשיו, אמא שלי בכלא, אבא שלי לבד עם הילדים, המצב הכלכלי על הפנים, ואין דרך להוציא אותה. הם כבר יודעים, הכל יודעים. יודעים שהיא היתה חלק מכל מבצעי הבריחה שהיו. הם באו אליה, החברים שלנו, אמרו לה אני רואה שהבנות שלך הגיעו בשלום בבקשה לעזור לנו, אז היא רק עזרה להם. לא שעשתה מזה ביזנס או לקחה כסף או משהו כזה.

יש לה בן-דוד שיש לו חנות מאד מאד גדולה של כלבו כזה, כמו של חליפות וזה, ואנשי המוחבארט מאד אהבו את החנות הזאת, תמיד נכנסו התלבשו, יצאו לפני רמאדאן, לפני איד אל-אדחה, ולא עלה להם כסף. ואז היה לו מילה פחות או יותר אצלם. והוא אמר להם, אני אקח אותה אליי עד המשפט שלה. אתם הולכים לשפוט אותה, נכון? אין טעם... היא כבר אמרה הכל. אל תשאירו אותה בכלא וזה. אז הוא לקח אותה אליו, ולאט לאט גם עתר למענה שתגיע לחאלב. הגיעה לשמה, רק אחרי זמן קצר אחרי שהגיעה, אבא שלי נפטר. מצאה את עצמה עם ארבעה ילדים, משפט בדרך, כשהקטנה בת ארבע בסך הכל. מה היא עושה? אין פרנסה, למרות שהקהילה... מה היא תחיה מנדבות כשהיתה ליידי? הליידי של הברון תחיה מנדבות של הקהילה? הלכה לאחד החברים הטובים של אבא שלי, ואמרה לו שהיא לא תחכה פה רגע. אם הוא לא יעזור לה היא תלך ברגל לבד. ואז הוא באמת עזר לה, מצא מישהו שהיה מוכן לעזור לה לעבור את הגבול התורכי. ימים ארוכים עברו שמה עד שעברו את הגבול, לא כמונו, ללבנון, יממה אחת ואת בביירות, וארבע שעות ואת כבר בארץ. היו צריכים לחוות כפרים תורכיים ערבים מעורבים, יריות בגבול, וכל מיני דברים בדרך, הגיעו לאיסטנבול וגם המדינה ידעה שהיא מגיעה, והם חיכו לה. והם באמת עזרו לה מאד, לקחו אותה לרופא, לה ולילדים כי בדרך הם....

מראיינת: הם חיכו בגבול התורכי?

לא, חיכו באיסטנבול. היה מישהו שהביא אותם עד איסטנבול, שמו אותה בבית מלון, לקחו אותם לרופא, לבדוק אותם כי הם היו עקוצים מהשדה, מההליכה ברגל...

מראיינת: כמה זמן נמשך המסע שלהם?

אני לא יודעת במדויק. זה מה שהם סיפרו, לא שאלתי כמה ימים, אבל זה היו להם כמה ימים, כמה ימים לא יום אחד, בטוח. היו צריכים לשבת נשים לחוד, גברים לחוד, הפרידו אותה מהבנים שלה. היו שני בנים, שתי בנות. הבנים היו עם הגברים, והיא היתה עם הנשים בתוך האוהלים שלהם, ואכלו ברצפה עם כל המנהגים שלהם היו צריכים לכבד את הכל... מאד נגע לליבם שהיא אלמנה טרייה. הכפריים, והאנשים בדרך. מאד נגע לליבם. מאד עזרו להם בדרך.

המפגש איתם היה קשה מאד בלי אבא שלי. כשהגיעו לארץ. המדינה הכירה בה כאסירת ציון, זהו בגדול. המסע שלי. מסע עם יעד ועם יעוד (פורצת בבכי). ומהרגע שנחתתי פה, התאהבתי בה. ואני אוהבת אותה כל יום עוד יותר, עם כל הבלגן מסביב. אני רואה את ירושלים נבנית, ואני רואה את המנופים ואני מתרגשת כל יום מחדש.

מראיינת: את זוכרת את היום הראשון שהגעת לירושלים?

אני זוכרת שהייתי אצל דודה שלי, ואמרתי לאחותי שהיתה כבר ותיקה פה, שולה, אני צריכה לנסוע לאוניברסיטה...

מראיינת: ותיקה תקופה של....

חצי שנה. אבל היא כבר היתה מתמצאת. היא מאד בחורה שמחה ועליזה וזה, אבל לא הסתדרה בארץ יש לי דודים במקסיקו, רצו שאני אבוא לשם, ואני אמרתי מה פתאום, לא בא בחשבון, אז היא היתה חסרה לקהילה, האבא, האמא, זה לא אותו דבר בארץ. יש מחיר לחופש. להיות אדם חופשי זה מעלה גדולה אבל גובה המחיר מאד גבוה. לא פשוט להיות חופשי. זה לא פשוט שאת באה מקהילה מאד מגוננת, הדברים ברורים, הכל ברור מוכתב, אין בו מעוף, אבל זה שונה. אז היא קלטה אותי מה שנקרא, אצל הדודות שלי שהם בשבילי היו זרות, אנשים זרים, אני פשוט לא... כששאלתי את אמא שלי איך אנחנו נסתדר אומרת לי מה פתאום, הדודות שלך שם, הכל יהיה בסדר, אבל... ישראלים זה משהו אחר. אז היא... אני התעקשתי, אני איפה יש אוניברסיטה פה לרוקחות. אז היא אמרה בירושלים. אז בואי ניסע לירושלים. היא הביאה אותי לירושלים, ואני בדרך חושבת, כמו שנוסעים מחאלב לדמשק, איפה הצידה לדרך, איפה הסנדויצ'ים, אומרת לי לא צריך, שעה אנחנו פה. אמא'לה. כל כך קרוב. היא לקחה אותי להירשם במנהל הסטודנטים, ונתנו לי מעונות... היו מעונות בשמואל הנביא.

*

אני נכנסתי לשמה והיא רצתה להשאיר אותי שם, אמרתי אני פה נחרדתי, לא הבנתי לאן היא הביאה אותי. אמרתי אני לא נשארת פה. אני מפחדת. זה נראה פרוזדורים, אנשים שיצאו משמה וזה... את מבינה שאני עובדת על האינטואיציה שלי, שום דבר, שום דבר עם שכל לא היה. זה רק אינטואיציות. מהרגע שעזבתי את הבית אני הלכתי עם האינטואיציה שלי. ואז היא אמרה טוב אז בואי נחפש מקום אחר. חזרנו ואז נתנו לי ברזניק. עכשיו, את מכירה את המעונות ברזניק, שמפלס גברים מפלס נשים ככה? לא היה מקום, נתנו לי במפלס של גברים. אני נכנסת לחדר, ואני רוצה ללכת לשירותים, פותחת את הדלת, רואה גברים עם תחתונים מסתובבים שם.... זה היה שוק חיי. כאילו, כל החופש הזה לא.... להעמיס מאד, כאילו היה לא פשוט. אבל מתרגלים. זה היה ה...

מראיינת: באיזה שהוא שלב העבירו אתכם לעין כרם או לאורך כל הלימודים למדתם בהר הצופים?

לא לא. בדרך כלל ברוקחות שנה ראשונה בהר הצופים, ואחר כך את עוברת לעין כרם.... כשעברתי לעין כרם כבר הייתי נשואה... אהה... לא. גרתי במעונות גוואטמלה, מכירה את המעונות שמה? יש כאלה שגרו בהדסה ממש, בעין כרם, אבל הם תמיד יעדיפו זוגות נשואים שהיו שמה לגור. ואותנו שמו בגוואטמלה. לא פשוט ללמוד רוקחות בשפה זרה. מה עוד שאין לך אנגלית כל-כך טובה, שבסוריה כל הספרים היו בערבית. את לא נחשפת לשפה זרה כל-כך, חוץ מהבית ספר שלמדתי צרפתית, אז זה מסייע, לטינית, כי כל הרפואה היא לטינית. זהו.

מראיינת: ספרי כמה מילים על... הקמת משפחה, ילדים חיו בארץ..?

הקמתי משפחה, יש לי חמישה ילדים, כולם בארץ, ברוך השם, חוץ מהטייל הצעיר שהוא עדיין חומד עד נסיעה לחו"ל, ברוך השם כולם למדו באקדמיה, כולם שירתו בצבא בדרגות מאד גבוהות, הגדול שלי סמח"ט במילואים בשריון, השני מ"פ בצנחנים, השלישי אגוזניק, קשה לפיצוח, יש לי בת מקסימה אחת שהיתה מורה חיילת, ונתנאל שהוא היה בגבעתי בזמן צוק איתן. אז אנחנו חווינו הרגשנו את הארץ לאורך כל המלחמות שלה. גם האינתיפאדות, וגם לבנון, הכל.

מראיינת: והחיים בירושלים גם...

והחיים בירושלים. יחד עם זאת, אני מסתכלת אחורה ואני אומרת שברוך השם. הנבואה מתגשמת ואנחנו רק הולכים לטוב בעזרת השם. זהו. יש לי נכדים מקסימים, ממש ממש מקסימים. הנכדה הגדולה שלי כותבת בעיתון, היא בת 15, בסדר. הכל בסדר, ברוך השם.

 

***