Isarel Hen- Yemen - Full Transcribed Interview

 

ישראל חן - תימן – ראיון מלא.

מראיין: נטלי דהרי

תאריך הריאיון: 3 בספטמבר, 2018.

תיזמון:  1:36 שעות

 

הערות לקורא:

1.     פה ושם ישנם מילים ומושגים לא ברורים. במקומות אלה מופיעה הערה בסוגריים (לא ברור).

2.     הסימן (*) מורה על הפסקה קצרה בצילום.

3.     התמלול להלן מובא כמו שנשמע בהקלטה, ללא תיקון שגיאות בהגייה ודקדוק.

 

שמי ישראל חן. נולדתי במוצאי שבת קודש, בחודש כסלו, ח' בכסלו, שנת ברמ"ח לשטרות, ושם האבא מנחם, שם אמא שמעה, ואז היו לי שלושה אחים. אחות שהיא רק מאבא, ואחות מאבא ואמא.

*

עליתי ב-23 בפברואר, 1950, זה היה יום פורים. בבוקר יכולתי לקום לרקוד שושנת יעקב.

*

אנחנו היינו משפחה גרעינית אחת שהיתה מורכבת משלושה בתי אב, וכל בית אב היו איזה ארבע או חמש משפחות. סך הכל היינו משפחה קטנה, עם קשר ביולוגי, זה וזה, כולנו היינו בני דודים, דודים... וגרנו בישוב מעורב, היה רחוב אחד יהודי, כל שאר הכפר ערבים. סך הכל, היחסים ביננו היו נסבלים, לא הציקו לנו מדי, אנחנו לא סבלנו מהם מדי, אבל זה לא היה תמיד תחושה של בטחון.

עכשיו, הרחוב של היהודים שהוא היה ממש צפוף אחד על יד השני, שם גרה המשפחה. כולם, כל דיירי הכפר היהודים, שם גרנו. כך שהקשר ביננו היה קשר משפחתי, ההכרות היא הכרות אישית, מלידה, וגם הנישואים, לרוב... לרוב, היו בתוך המשפחה, אבל היו כאלה גם שנישאו עם נשים בחוץ מהסביבה.

מראיינת: איך קוראים למקום שבו גרתם?

מלכד.כפר.מלכד.  

*

אז היינו שלושה, שתי אחיות ואני, כי חלק הלכו לעולמם. לאחר מכן אימי נישאה בשנית, ונולדו לה עוד שישה ילדים. סך הכל היינו, אב ובעלה היו לו שני ילדים, מאישה קודמת, סך הכל היינו שלושה-עשר אחים ואחיות.

*

אנחנו היינו הקהילה בכפר הזה. והישוב שבו היו יהודים, היה מרחק הליכה של לפחות שעתיים-שלוש, כלומר אנחנו היינו מבודדים יחסית, לא היו לנו יהודים ממש שכנים, היו בקרבת מקום, וגם הם היה קשר איתנו קשר משפחתי לא ביולוגי קרוב, אבל קשר משפחתי, והיינו הולכים אליהם, הם היו באים אלינו, ברגל.

מראיינת: מה המרחק היה ביינכם לבינם?

בערך שעתיים הליכה, שלוש שעות. תלוי. כל אחד והקצב שלו. לא רחוק.

*

בית הכנסת היה בבית של זוג מבוגרים, בני דודים שלי, היה בקומה שניה, שנבנה במיוחד כבית כנסת, אבל המגורים של המשפחה של הדוד והדודה, היו מאחור. בית כנסת קטן, רק למשפחה, אבל היה מניין. כל שבת וכל יום וכל חג, לא היתה בעיה. היינו אפילו הרבה יותר ממניין. והיה דור צעיר ממשיך שלמד, ידע את המלאכה.

*

למדתי בחדר, עם בן-דוד, כמובן מה שלמדנו בהתחלה זה פרשת השבוע, לקרוא לתרגם, קצת לספר את הפשט שיש בפרשה, למדנו מבני הדודים, היה לנו מורה בן-דוד שהוא היה יותר מבוגר מאיתנו בשלוש ארבע שנים, אבל היתה לו מרות, אנחנו קיבלנו אותה, והיה מלמד, והיינו ממושמעים, ספר אחד על השולחן, כולנו היינו מסתכלים בו בכל הצדדים, והוא היה קורא ראשון, אנחנו היינו חוזרים אחריו, ואם צריך אפילו פעמיים שלוש. היינו משננים היטב היטב את פרשת השבוע, עד ש"גרסת דינקותא" מאז מלווה אותי עד עצם היום הזה. הרבה מאד פסוקים אני יודע אותם בעל פה בזכות הלימוד הזה שהיה בקטנותי.

ניסינו למרוד שלא יכפו עלינו כל כך הרבה זמן בתפילה בקריאה בלימוד, רצינו גם לשחק, היינו משחקים כדורגל שהיה עשוי מבדים. היינו מגלגלים כדור מבד, קושרים אותו וככה היו רצים אחריו משחקים, ויום אחד לא הגענו בזמן לתפילת מנחה, ובערב אמרו לנו טוב אתם תצטרכו להתפלל, אבל מתחת למטחנה. מטחנה זה אבן ריחיים שהיו גורסים בה את הגרעינים לקמח. וזה מקום קטן, צפוף, קשה. הכניסו כמה... היינו שלושה שהכניסו אותנו היינו שם שלוש שעות, כדי שנלמד לבוא בזמן. זה אנקדוטה אחת. גם היו במקרים שבהם היינו טועים, עוד ביום חמישי, אנחנו למדנו ראשון, שני, שלישי, רביעי, עד מתי... אז בחמישי זה כבר יום הדין. מי שלא קרא, מה שנקרא על בוריו, כמו שצריך, כמו פנינים, אז הוא קיבל שוט על הגב, על ה... בלי שום רחמים, כי הוא פישל, הוא לא מתאמץ, הוא לא זוכר, הוא כאילו מזלזל בלימוד. ואף אחד לא רצה ביום חמישי לקבל מכות והפלקות בשוט, אז היינו לומדים. היינו לומדים ברצינות כי הדרישה גם לא היתה גבוהה. בסך הכל לקרוא את הפרשה והתרגום. התרגום היה יותר קשה, אונקלוס, הוא יותר קשה. אז התרגום נתנו יותר למיוחסים, לאלה שהם טובים. אבל לעמך כולנו קראנו את הפסוק הפשט... מהספר. וככה שבוע שבוע, זה רוטינה, בראשית ברא אלוקים עד זאת הברכה. בלי דילוגים, בלי ויתורים, כמו שעון.

מראיינת: באיזה גיל זה היה? עד איזה גיל למדתם?

עד שעלינו. עד גיל 13, אלא שהשתנה התפקיד. אבל בגיל יותר מבוגר אני הייתי מורה, אני לימדתי את הקטנים. היו לי ארבעה תלמידים בני דודים שהם עד היום. אותה רוטינה, לקחו ספר, אני השגחתי שהם ילמדו טוב, כשהתחשק לי לתת להם פליק, כי נתנו לי, אז נתתי להם. זה לא היה.... לא היתה מה שנקרא תגובה... זה בסדר. היה מקובל.

מראיינת: חוץ המזה גם למדתם לכתוב בערבית?

לא לכתוב, רק לקרוא. וגם הגיל שבו אני למדתי עוד לא עברנו.... נביאים כן, ותהילים, ומשלי וכל התנ"ך, אבל לא מעבר. כלומר משנה התחלנו מעט מאד, בעיקר פרקי אבות, כי פרקי אבות קוראים אותם מפסח עד שבועות. יש שישה פרקים, שישה שבועות. אז פרקי אבות קצת למדנו, קצת ידענו, אפילו רק משמיעה, גם משמיעה. אבל  משנה, תלמוד, הגדה, עין יעקב, זה כבר לא היה ביכולת שלנו. גם לא היה מורה שייכנס לעומקה של תורה, שילמד, ויהיה לו את היכולת להעביר... אז בעצם כשעליתי ארצה ידעתי את הפסוק, את הפשט. ידעתי ככה מה שנקרא ידע כללי של גנרל מפה ומשם, ליקוטים שממעתי, שהם... משמיעה לא לימוד מסודר. אבל לקרוא ידענו. גם לדבר עברית, כלומר דיברנו בלשון קודש.

מראיינת: אהה, דיברתם בתימן בלשון קודש?

בלשון קודש, לא רצינו לדבר שהגויים שישמעו ידעו.... (מדגים כמה מילים) זה כמו שבארץ, רק בהיפוך. כן, ככה דיברנו איתם.

*

השבת, לשמחתי, היתה קדושה מאד מאד כי היינו בפינה כלומר בקצה של הכפר, ובעצם היינו מבודדים. לא היה לנו תערובת עם הגויים בכפר, ממש כאילו היה מושבה קטנה שלנו, רחוב. והייתה תכונה מאד מאד מיוחדת לשבת, גם כשהיה עוני, ולא מי יודע אפו, בישלו, היה אבל הכל במסורה, לא בשפע. האווירה היתה אווירה מצוינת. דור הזקנים הוא היה דור חכם. הוא ידע. הוא היה גם אוטוריטה מאד חזקה. קודם כל על הבנים שלהם, שהם כבר היו גדולים, שנשואים עם ילדים, הסבא שלי, קראו לו יחיה איברהים, הוא ידוע בתימן כאיש פוסק, ואיש הלכה, איש מלומד מאד. והיו עוד כאלה במשפחה שיידעו, וידעו יפה. הם היו אוטוריטה. אין בלי טעם, אף אחד לא יכול אפילו להזיז משהו בלי... הם היו מכניסים את השבת ביראה, בקדושה, מה אגיד לך, בשלוות נפש. ואנחנו, הקטנטנים, היינו יושבים כל אחד באמצע, היינו כולנו גוש אחד, והילדים באמצע, והמבוגרים מסביב. בית הכנסת היה פשוט לחלוטין. היה לנו היכל קודש עם שלושה ספרי תורה, וסידורים, וכל אחד שקם להתפלל, כמובן לא אנחנו, היינו צעירים, אבל דור לפנינו כבר ידע להתפלל, והוזמן להתפלל, והתפילה היתה מאד מאד ביראה, ברעדה, בקדושה. חלק מהטקסטים.... המילה "טקסטים"... חלק מה... התפילות שקראנו ידענו אותם כבר בעל פה. למשל כל המזמורים של ערב שבת, ידענו אותם בעל-פה. אז היינו שותפים מלאים. אבל היה נעים. "לכו נרננה לה', נריעה לצור ישענו, נקדמה פניו בתודה, בזמירות נריע לו"... והיינו עושים את זה ככה בנחת, כולם ביחד, מאד מרשים, עד היום... התימנים זה מתפללים ככה עד היום.

*

בסיום התפילה בערב שבת, אם היה אורח, היו מזמינים אותו, כל אחד היה מתחרה... לא חשוב כמה השולחן, אם הוא עשיר, מה שיש היה מספיק. היו מזמינים את האורח אליהם הביתה, בבוקר היינו מתחילים מוקדם את התפילה של שבת בבוקר, והילדים היו שותפים מלאים בפרשת השבוע, הם היו מתרגמים הם היו מתחרים גם שישי היה תמיד אצלנו במשפחה, היה של ילדים. היה התור ביניהם... ביננו... שכל אחד קרא את השישי, ושמונה תשע כבר גמרנו את התפילה, היינו בבית, ואז ישבו כולם, כל המשפחה הגרעינית, אחרי שגמרו לאכול ולשתות, ישבו ללמוד.

במלכד למדו ב"עין-יעקב". זה בעצם אגדות של התלמוד. ואני זוכר, היות ואני כבר הייתי יתום, בגיל הזה, כי התייתמתי בגיל שלוש, וכיתום לא היה לי עם מי לשבת, אולי עם הדוד שהייתי אצלו, כי הוא היה אפוטרופוס שלי, הוא היה חרש. אז יכול היה אולי רק רחש שפתיים נעות לנחש מה אני אומר, גם לא היה לו יכולות לשבת וללמוד. אז הייתי מסתובב בין הבתים של בני הדודים ושומע אותם קוראים, עין יעקב, ואני זוכר שהייתי מתאווה לשבת וללמוד לשבת ולקרוא, כל הזמן זה הציק לי למה אני מקופח. למה אני לא יכול? עכשיו לא הייתי לבד, היה עוד אחד שנים בני-דודים, אבל לי זה חרה. וזה היה אצלי מן פתיל דולק, אפילו עד היום, כשאני נזכר בזה, אני נזכר בחסך, זה פשוט היה חסך. כשחסר לי בשבת לשבת ולקרוא, והיה לו מנגינה מיוחדת לעין יעקב, היו קוראים את זה בפאתוס. אחר-כך, ברוך השם, השלמתי את החסר.

זהו, בערב שבת, מוצאי שבת מנחה וערבית, כבר היה אחרי שאנחנו שחקנו קצת, ברחנו טיפה, השתוללנו קצת, אבל אנחנו דאגנו מהר לבוא בזמן לבית הכנסת, כי אם לא, אז התגובה תבוא מייד לא נעימה. תגובה מאד קשה. ואני זוכר שפעם אחת איחרנו, היינו שלושה בני דודים, לא הגענו בזמן לתפילת מנחה, בסדר, חיכו לנו, גמרנו את תפילת ערבית, מוצאי שבת, לקחו אותנו תחת האבן ריחיים שטוחנים בה את הגרעינים לקמח, קשרו אותנו בחבלים רגל אל רגל, ושמה ישבנו. ואנחנו בוכים מבקשים תסלחו לנו וזה, לא עזר כלום. עד שלא הרגישו הם עצמם שזה כבר יותר מידי. אז הם שחררו אותנו ואז למדנו את הלקח. מה עדיף על מה.

אבל השבתות והחגים היו בהחלט נקודות זמן מאד מאד מיוחדות, קדושות. היה בהן, מה שנקרא, יראת שמיים, וגם תוכן.

מראיינת: היה גם נגיד לבוש מיוחד ליום שבת?

כן, בטח. היה לנו סאל. סאל זה נהר. לא היה לנו מים בבתים. אז בערב שבת היו הרבה שנהגו לרדת לסאל, זה מרחק הליכה של פחות משעה, ושמה היו תמיד בריכות, כשיש הרבה מים היו בריכות שהיה אפשר להיכנס ולשחות, ולטבול. ובערב שבת לרוב, אנחנו היינו עושים זה ביום שבת, כלומר גומרים את התפילה, אוכלים, ואחר-כך הולכים לעשות את הטבילה בנחל, וגם מבלים קצת, יחד, הורים וילדים. ויום אחד אני זוכר, שהגענו לשם והייתה אישה ערבייה בתוך הבריכה, בריכה גדולה, מאגר. והיא עמדה לטבוע, ואחד מהבני דודים שלי קפץ למים, משה אותה והציל אותה. אני זוכר את המראה הזה, כמה היתה בו נחישות, אפילו לסכן את עצמו, וזה כמובן דברים שאתה רואה כמה האדם, כשיש בו נשמה יתרה, כשיש בו הרגשת שליחות להציל נפש, לא חשוב מי הוא, אפילו שהיא גויה, אבל הוא סיכן את עצמו והוציא אותה, משה אותה.

*

יש הבדל בין מבוגרים וילדים. היחסים בין המבוגרים היו קורקטיים, פחות או יותר. היחסים בין הילדים היו יחסים יותר של מתח. הם ניסו להציק לנו, ואנחנו לא נשארנו אדישים. הצקנו להם יותר, כי המוטו היה שהגוי, אם הוא מציק לך, היינו אומרים (ציטוט בערבית) תהרוג אותו, תכה אותו, תציק לו אבל תצחק שאתה... שהוא אשם, הוא פגע בך. כי הם היו איומים, הם היו קשים, זורקים עלינו אבנים, מכים אותנו, ואנחנו היינו צריכים להחזיר, אז היה לנו מוטו. להכות אותם היטב ולצחוק. כאילו אנחנו הסובלים. היינו רוגמים אותם באבנים, הם היו רוגמים אותנו, אבל, מעניין, אחרי כל תקרית כזאת שהיתה לא מי יודע מה קלה, היינו מסדרים מחדש. ילדים. לא משנה מי מאיזה גזע וזה, ילדים. גם לא היתה ברירה. אי אפשר להישאר במלחמות. אבל ביננו הילדים היו עליות וירידות, גם שובבות כל שהיא, אבל לא נתנו להם להציק לנו יתר על המידה. עכשיו, זה כפר קטן, אנחנו היינו בסך הכל כעשרה ילדים, כל הגילאים. והם לא היו יותר מזה. והם היו מפוזרים, היו גרים בכל הכפר. אנחנו היינו גוש אחד, מרוכזים. אז היה לנו יותר כוח. וגברנו הרבה פעמים, אחר-כך יישרנו הדורים.

*

לנו היתה זכות של אבות שקנו אדמות. במרחק הליכה של חצי שעה מהכפר מהבתים. בתוך עמק, איפה שהסאל, איפה שהנחל. יש שמה אדמות פוריות, וגם מושקות על ידי ערוגות, היינו חופרים ערוגות ומזרימים את המים, קראו להם "די זג וובסאח". די זג וובסאח היו שם דבר בתימן. עד צנעה ידעו שלמשפחת חממה, זה אנחנו, יש להם את הגת המובחר ביותר. די זג וובסאח. והם היו באים וקונים במיוחד. יום בהיר אחד, בא גוי, שייח, בעל עמדה, בעל אמצעים, ואמר להם תראו, אחד האבות שלכם מכר לי את האדמה. אמרו לו לא ייתכן. אתם רוצים לראות קושן (לא ברור), אני אראה לכם. אבל תשלמו עליו, ואז אני...

זה היה כמובן עילה. זה לא היה אמיתי. והמבוגרים שביננו, הזקנים, אמרו ייקוב הדין את ההר.... מה הוא יבוא ככה לעשוק אותנו? אנחנו ניתן לו לעשוק אותנו? אמרו לו אנחנו לא נותנים אפילו קש. זה אדמה שלנו ולא יעזור. נכנסה בו טומאה, אמר ככה אתם? בסדר. הלך לשלטונות הגיש תלונה. כעבור זמן הכי קצר, כבר היה "אסקרי". אסקרי זה כמו שוטר. הוא היה בא ומתריע מרחוק הוא מגיע בחצוצרה, ובא עם רובה, ונכנס עושה בלגן, וכמה שמרצים אותו הוא נעשה יותר קשוח, היה לפעמים זורק את האוכל דרך החלון, היה מתנהג בברוטליות נוראה. להקשות. ואבותינו, בני דודנו הגדולים, הדודים לא הסכימו. והיינו מגיעים עד כדי תגרה נוראית בתוך האדמה, הם ואנחנו. הגויים ואנחנו. יום בהיר אחר לקחו את הדוד שלי, זה שאני גר אצלו, שהוא האפוטרופוס שלי, הוא חרש.

לקחו אותו לבית סוהר באיב. איב זאת עיר מחוז, לא רחוק מעדן, והמרחק מאיתנו אליה זה יומיים הליכה. ויום אחד לקחתי על עצמי את המשימה לבקר אותו. אני ילד בן שמונה. קמתי, והלכתי לבד. עד שהגעתי אליו ובצהרים ככה בשעות אחת-עשרה, שתים-עשרה, היו מוציאים את כל האסירים, והם אזוקים בשרשראות ברזל כבדות, והם היו הולכים והשרשראות היו ככה נוקשות... מה אני אגיד לך, סימפוניה שלמה, כדי שגם הגויים האחרים יראו, את האסירים. וראיתי אותו, את הדוד שלי, בתוך ה... לא היה אכפת לי. נכנסתי. התחברתי אליו, והלכתי איתו קצת. ואחר כך הוא השתחרר, ולא הרפו מאיתנו בדרישה הזאת שהאדמה שלנו היא שלהם, ושיש להם על זה קושא (לא ברור). לא עזר. היינו ממש במלחמות אימה, אימים, עד שלבסוף, תודה לאל, התחלנו כבר להתארגן לעלייה לארץ. מכרנו את האדמות האלה בנזיד עדשים, ממש בסכומים מצחיקים, ונטשנו את הכפר כמו שהוא. הכל בכל כל. יצאנו ממש ריקים, חוץ מכמה ככרות לחם שאפו לדרך.

*

מראיין: האם תוכל להסביר מה זה גת?

גת זה גידול של עלים ירוקים, שהם בתימן נוהגים ללעיסה בזמן הצהרים, זה יכול להתחיל ב-12 ועד חצות הלילה, וכל פעם הפה מתמלא, ומתחלף, מכניסים עוד ועוד עלים, וזה היה לא רק היהודים, אלא גם הערבים, ואפילו הערבים עלו עלינו בזה, הם היו משוגעים לזה. והתברר אחר-כך שבאנו לפה לארץ שזה לא רק מנהג תימני אלא גם במצרים, גם כל מיני מדינות שהגת היה אצלם, מה שנקרא, חלק בלתי נפרד מהווייה התרבותית שלהם. אם זה מפגש של גברים שיושבים בדיואן, דיואן זה מקום אולם כזה קטן מיוחד מרופד בכל מיני כריות, כל מיני שטיחים יפים, עם נרגילות, והגת היה המניע. היו קוטפים מהשדה, זה היה עלים כאלה יפים, רכים, וכל אחד היה בא עם החבילה שלו, וגם שיתף אחרים, נותן לאחרים, זה היה גם מה שנקרא מעמד של כבוד ושל שיחה ושל ריקוד, ובתימן היהודים היה גם מעמד גם של שתיה קטנה. כאילו מוסיפים לזה ככה תבלין. אבל זה היה חלק אינטגרלי של התרבות של החיים בתימן.

*

כן היינו יושבים ומדברים ולועסים, והשאר היו גם שומעים מוזיקה. היו מנקדים, היו רוקדים, היו שרים, בעיקר הגויים. היהודים בזמן הזה היו לומדים, לומדים תורה. הגת היה מאפשר להם ריכוז מאד גבוה, ובזמן הזה היה מנוצל לקריאה ולחידוד ולהתנסחויות גם, מי יודע יותר, אבל הכל בשם שמיים. לא היה בזה ככה מה שנקרא הפגנתיות או טינה. לא. אבל זה היה זמן מאד מאד מיוחד ללימוד. לפעמים הילדים היו מצטרפים, היו קוראים לפני ההורים, מי שידע כבר לקרוא בן-יעקב אז הוא קרא הגדה, קרא בן-יעקב, אבל מי שלא קרא פרשת השבוע, הקפידו שהילדים יחזרו עוד פעם על פרשת השבוע במעמד הזה, וגם לילדים היה נעים, כי הם זכו לתשומת לב, והם זכו גם לאיזה כיבוד של סוכריה או משהו, וגם למבוגרים היה נחמד.

מראיינת: והיה איזה שהוא מפגש של נשים?

כן, בתחזנה הזאת היו נשים, אבל לא כולן רצו בזה. בעיקר הנשים המבוגרות יותר, ישבו, ולא היה צריך הפרדה ולא צריך היה לבנות עוד אולם, ישבו כל אחת ליד בעלה. לא היתה שום בעיה. שום בעיה. והשתתפה בשאיפות של המדע, יחד עם בעלה, בלי שום בעיה. היה להם כבוד, בעיקר המבוגרות שביניהן. הצעירות גם לא כל-כך רצו את הלעיסה. אבל המבוגרות כן.

*

אמא שלי, ישבה עם בעלה השני, כי אז כבר הייתי יותר גדול. וראיתי אותם. אבל אבא שלי יכול להיות שכן אבל לא ראיתי. אבל זה היה נהוג. שאישה יושבת ליד בעלה אם היא רוצה, ולא היתה הדרה. לא. זה היה משפחה.

*

כמובן שלא היה חיזורים, ולא ראינו... כלומר אנחנו הילדים לא זיהינו את זה, אבל ידענו שיש היא מיועדת לו, והוא לה, כלומר ידענו את השידוכים. ומוצאי שבת שלפני החתונה, היה מתחיל השעשוע, ריקודים, ושירה, ותחזנה, צלמוניה שלמה עד חצות, למחרת גם כן, עד החתונה. עכשיו, לרוב החתונה היתה ביום חמישי, אבל לא בהכרח. ואם היא נישאת פעם ראשונה, בתולה, אז את החופה עושים בערב. ואם זה נישואים שניים אז עושים בבוקר, לפנות בוקר, הנץ. ואנחנו שותפים כולם. היו באים על הרגליים, זה נקרא "זאפאח" מוליכים את החתן והכלה עד למקום שבו הרב מחכה לקידושים, וזה היתה שמחה גדולה, ומשותפת של המשפחה כי כולם היו משפחה, היה נעים, האוירה טובה, והיו סעודות. סעודות חתן וכלה, היו עושים שבעה ימי משתה, וברכות, שבע ברכות, היה... לא היו הרבה חתונות. רצינו שיהיו אבל לא היו הרבה, אבל שהיתה כבר חתונה, אז ניצלו אותה עד הסוף שיהיה שמח ונעים ועשיר קצת יותר, גייסו קצת משאבים. לרוב היו שוחטים בעל-חיים, עגל או פרה או זה, כדי שהאנשים... יהיה חג, תהיה חתונה יפה, נעימה.

מראיינת: אתה יכול קצת לספר לי איך נראה הזאפאח?

לרוב יש זמר או זמרת, אצל הכלה היו הנשים מלוות אותה, ויש להן פח, פחים, ונרות, ואגרטלים על הראש, מן קערות אבל מקליעה. כמו שעושות את זה היום נשים בענבל. ומוליכות אותה בשירה, בסיפור... השירה של הנשים בעיקר הסיפור. סיפור של מוסר, סיפור איך היא תתנהג, איך תתייחס לבעלה, ממש מדריכות אותה כאילו כדרך אורחא ככה תוך כדי השמחה והליווי, הם גם אומרות לה לפקוח עיניים, לשים לב, לא להיות פתייה, ולא ... לשמור עליו, ולטפל בו, ולכבד אותו, והיא לא צריכה לוותר גם על כבודה. היו מנחות אותה בשירה. עד היום שרים שירים כאלה. ואת החתן היו הגברים. הגברים בריקוד וככה, מה שנקרא, דינמי. וזה לא היו עושים מרחקים גדולים, אבל מרחק סביר, עד שהם מגיעים למקום שבו נערכת החופה.

אחרי החופה היו מתאספים, הנשים באולם נפרד, פה היתה הפרדה, והגברים באולם אחר, אולם שני על-יד, והם רקדו, שרו, אותו דבר הגברים עם הגת, תחזנה, ועם הנרגילות ועם השתיה, וזה היה לילה עשיר, מלא וגדוש. עם החתן. והנשים עם הכלה.

*

חינה זה ראשי תיבות חלה, נידה, והדלקת נרות. זה חינה. זה כדי ללמד את הכלה את שלשו ההלכות העיקריות שבהן חייבת כשהיא תהיה אשת איש. שלושה דברים האישה חייבת. וזה חינה. חלה, נידה, הדלקת נרות.

מראיינת: היה לבוש לכלה שהוא מאד מיוחד, נכון?

תלוי באיזה מקום למשל... עשירים כן. במקומות שזה שמלה רגילה רק הבגד חדש. אבל לא.... אהה... והרבה תכשיטים. כן תכשיטים היו, אפילו אישה ענייה היה לה כמה תכשיטים.

*

האישה היה לה עוד מכנסיים מתחת לשמלה. והגבר עם השמלה. זה "כמיס". זה בגד שהוא מלמעלה ועד למטה, וזהו. פעמיים בשנה היו קוראים לנו. בחד סוכות ובחג הפסח. ומי שקרע אותו באמצע תפר אותו. אם הוא לא יכול לתפור שילך ככה כמו שזה. אבל לא נתנו יותר. הנשים היה להן מכנסיים עם החלק מהתחתון הוא רקום, רקום מאד מאד מאד יפה, וכל מי שהיא יותר אומנית, אז המכנסים שלה היו יותר יפים. רותי יש לה זוג של אמא שלה מתימן. לא יודע אם היא שמרה אותו אבל מאד יפה.

*

בריתה בתימן לא ראיתי. ברית מילה כן, כי זה חובה, ביום השמיני ימול בשר עורלתו, והיתה שמחה והתרגשות, לא היתה בעיה. המוהל היה הרב המקומי, סכין השחיטה היה לכל, היה לשחוט, היה לימול, היה הכל. גם לעשות חיסונים, אם היה צריך. אז הרב השוחט והזה, והוא היה עושה את המילה. ואם יש להורים יותר אמצעים, יותר משאבים, אז עושים גם סעודה. אבל אם היה להם קשה, אז הקהילה היתה מתגייסת. כל אחד מביא חלק מהארוחה, והיה סעודה אחרי המילה, שירה, ושמחה.

*

כשהאישה היא לא "טהורה", היא לבד. היא בצד. יש פרשה שלימה של הוראות מדויקות מה עושים כשהיא לא כשרה, כשהיא לא (לא ברור) כשהיא יושבת ולא אוכלים מהצלחת שלה, ולא נוגעים בה. יש כללים. הוא לא יכול לגעת בה. אבל היא, אחרי הלידה, יש שלושים יום, שלושים ושלושה ימים לבנים, אם היא יולדת בן, ושישים ושישה יום אם היא יולדת בת. זה היא צריכה לתפוס מרחק. גם מרחק נגיעה.

*

וזה היו מקיימים בתימן, מה אני אגיד לך, בדייקנות מוחלטת. עכשיו, לשם כך התירו להם להתחתן עם ארבע נשים. אז לא היתה להם בעיה, הם היו מתחתנים לרוב עם שתיים או שלוש, אבל בעיקרן יכלו להתחתן עם ארבע, חמש.

*

זה בצניעות, זה היה בהסתר, לא בפרהסיה, ולא בתרועה. בשקט. גם הבעל היה מתנהג בצניעות רבה, אם הוא מגיש לה מים, או היא מגישה לו היא שמה על השולחן, לא יד אל יד. לא עושים. היו יחסים מאד מכובדים. לא...

מראיינת: אתה יכול לספר לי על בר-מצווה?

בר-מצווה אני לא זוכר. לא ראיתי... לפי זה היה טקס יותר של הפגנת ידע וזה. בתימן אין שום בעיה הילד מגיל גובה הכיסא כבר ידע לקרוא וידע לתרגם ומה הוא... מה שילד בר-מצוה יודע היום, ילד בן ארבע כבר ידע לעשות. ידע לקרוא וידע הכל. אז לכן בר-מצווה אצלנו לא היה תחנה שכאילו שינתה עולם. לא. זה המשך ישיר של מה שהוא כבר למד מגיל קטן מאד.

*

מלמדים אותו להניח תפילין, ומלמדים אותו להתעטף בטלית, כלומר הוא הניח תפילין כבר. הוא מניח תפילים כבר מגיל עשר אחד-עשרה. אני כל יום מניח תפילין. אין דבר שהוא לא ידע. הוא יודע הוא ידע כבר מגיל צעיר מאד. גם דינים הוא כבר ידע. הוא ידע את הנושאים הבסיסיים. מה שכן, היה האבא צריך בבר-מצווה הזה, להיפטר מבנו, כי עד כה, כל החובות, וכל הזה, עף... אז היה צריך לעשות טקס ולהגיד "ברוך שפטרני מעונשו של זה". אבל כל השאר הילד ידע. ידע היטב.

*

היתה תקופה ב-1948 של מהפכה בתימן. בו נהרג האימאם יחייה, והחיים בתימן היו קשים כקריעת ים סוף. הערבים, לא המקומיים, לא אלה שגרנו איתם, היו באים ממרחקים קבוצות קבוצות של שודדים, ורוצחים, מה לא. ממש היה מהפכה. ומזלנו שיחסי השכנות שלנו עם הערבים בני הכפר, באו לידי ביטוי. כשראינו קבוצה ש/היתה מגיעה ממרחק לכיוון של אילנו, כולם יהודים וערבים, עלו על הגגות עם אבנים, עם מקלות וזה... אמרו אל תעזו להגיע. והם היו נסוגים. היו תופסים רגליים והולכים. אז היתה מן ערבות הדדית כזאת ביננו ובין הערבים, ואיך שהוא שרדנו את התקופה עד שקם הבן שלו.

בינתיים, העלייה פה התחילה. ב-1949. קול קורא הגיע לתימן. היו שליחים. וההורים שלנו, האבות שלנו, הדודים, כל המנהיגות של המשפחה ידעו. והוחלט שאנחנו עוזבים, עולים לארץ. הצענו את האדמות למכירה, (מושג בערבית, לא ברור), נמכרו בנזיד עדשים, כמו שאמרתי, בסכום מאד מאד זול. כולנו הרמנו את המטלטלים שהיו לנו, זה בדרך כלל כלום. אני הלכתי ריק כמעט. הזקנים והחולים עלו על גמלים או על חמורים, ובוקר יום בהיר אחד קמנו, והתחלנו ללכת. הגענו לפני אב. אב, אמרנו, היא עיר מחוז, אבל היא קרובה אלינו. וזה היה, אני מניח, לא יודע בדיוק תאריך מדויק, אבל אני חשוב שזה היה ספטמבר-אוגוסט. ונשמע שהשערים נסגרו. אין עלייה. ואנחנו באמצע הדרך. בתים כבר אין לנו. מכרנו... נתנו אותם. לא מכרנו. נתנו אותם. במקרה הגענו לישוב קרוב שבו היו יהודים, והבתים של היהודים עדיין היו ריקים. הם כבר עלו. הודיעו לנו בדרך כשהיינו כבר קרובים לאב, שהשערים נסגרו אין עליה. כל מי שבדרך ימצא לו מקום, או שיחזור לאן שהוא בא.

אנחנו גרנו קרוב לכפר, זה נקרא בית-חושפה. היו שמה יהודים, והם יצאו חודש לפנינו לפני שהגענו. כל הבתים שגרו בהם עדיין היו ריקים. תפסנו אותם. וגרנו בהם עד אדר, כמעט, שבט-אדר. כלומר באב, חודש אב, עד שבט-אדר, היינו מקורקעים. לא יכולנו להמשיך. ובכל זאת היו לנו קצת מצלצלים שמכרנו את האדמות, אמנם לא הרבה, אבל כאלה שהיה לה גם תוספת, אז בתקופה הזאת של כמה חודשים עשו חגיגות, היו שוחטים כבשים, היו אוכלים ושותים, כי החיים ארעיים, אין אמנם בתים, אבל זה חיים לא... שאין בהם בסיסי. אתה אורח. אבל בכל זאת עשו חיים והקהילה המשיכה לתפקד כקהילה, כמשפחה, בית-כנסת, היה הכל שם. מקווה, הכל היה.

לפני פורים, אמרו לנו השערים נפתחו. עוד פעם קמנו, כמה שעות כבר היינו באב, זה היה ערב שבת, נשארנו שבת עשינו באב, וביום ראשון באו משאיות, שתיים או שלוש משאיות, עלינו עליהם, ואנחנו נוסעים לעדן. בדרך, התנכלו לנו עד אין סוף. בעיקר חוליות של עבריינים, של נוכלים, של רשעים, של לא נתנו מנוח. כל פעם היו עוצרים אותנו, מורידים אותנו מהמשאיות, כופר. וצריך היה לשלם להם, אחרת היה מצב מאד לא נעים. ככה פשוט נישלו אותנו מא' עד ת'. עד שהגענו לחאשד ריקים. כלום. אפילו כמה, כאילו מה זה אולי פחות, מחאשד עוד התנכלו לנו. תחנה אחרונה ככה וידאו שאין לנו יותר כלום.

כשהגענו לחאשד אז ירדנו, עמדנו בתור, והתחילה הרשמה. מי בא. וזה היו שליחים מישראל שקיבלו אותנו, ואחר כך היו גם תימנים. אני זוכר של מי שעמד מאחוריי שאלו אותי בן כמה אתה, הוא ענה להם במקום. אמר להם, רשמו. היה לי ארבעה תאריכי לידה. כי כל פעם שעמדתי באיזה שהוא מקום שבו היה רישום, העלייה למטוס, כשירדנו בארץ, בכל מקום שבו היה רישום, שאלו בן כמה אתה, מישהו ענה שם מאחוריי נגמר הסיפור.

הגענו לחאשד היינו שמה תקופה לא ארוכה, כמה שבועות, אמא שלי עם הילדים שלה, ובעלה, עלו לארץ, ואני ואחותי, שהיא קטנה ממני, נשארנו עוד במחנה חאשד בתימן. שנינו, רק. כל המשפחה עלתה בעצם נשארו ששנינו, אנחנו נשארנו שנינו. ואחרי שבוע ימים כמה עשרה ימים, הגענו לשדה התעופה, כמובן עשינו קליטה, שער קליטה, שקלו אותנו, כמה יש לנו. במקרה לא היה לו מה להוריד, אבל מי שהיה לו כן הוריד בצד, אם זה כסף או מיטלטלין. לנו לא היה כלום.

כמו שאמרתי ב-23 בפברואר, יום פורים, בשעה שלוש לפנות בוקר, נחתנו בשדה התעופה עין-שמר, שמה היה מחנה גדול של עולים, רובם הגדול תימנים מכל מיני מקומות, והנה הפלא ופלא אני מגיע ואני באוהל, ואמא שלי ממול, באוהל ממול. כך שהיינו באוהל כמה שלוש ארבע משפחות, ובעצם הייתי במחנה עין-שמר מ-23 בפברואר, עד, אני חושב, 30 או 25 באוגוסט.

ב-25 בערך באוגוסט, הגעתי לשפייה. שפייה זה מוסד של עליית הנוער, הדסה הצעירה, ולא התקבלתי בקלות אני ואחותי, כי בא המנהל הכפר, ראיין אותי ואת אחותי, ואמר שאני לא מתאים. אני צעיר בשביל האוכלוסייה של הכפר. אמרה לי את זה העובדת סוציאלית, אמרתי לה אני לא מסכים. אמרו תלך עם האמא שלך.... אמא שלי כבר עברה מעין-שמר לנורית, על הר הגלבוע, שם היה מושב, מיועד לעולים תימנים והם מכירים אחד את השני. וזה אמור להיות חקלאי. ואני אמרתי בשום פנים ואופן אני לא רוצה להיות חקלאי. אני הייתי חקלאי בתימן, מספיק לי. גירשתי כבר ציפורים בבוקר, שלא יוציאו את הנבטים... מספיק! שבעתי. אז אמרו לי שאני לא התקבלתי לשפייה, אמרתי אני מערער. אמרו בסדר. אמרתי אני מבקש שתתנו לי אפשרות לדבר עם יוסף עוד פעם. נשבע לך, הביאו אותו. הביאו אותו עוד פעם, סיפרתי לו את הסיפור שסיפרתי לך, אמרתי ליוסף תשמע, תאמין לי אף אחד לא יודע בן כמה אני. מי שעמד מאחוריי כל הזמן נתן לי גיל. אז יש לי שלושה או ארבעה גילים. תבחר איזה אתה צריך. הוא שמע את זה אמר בסדר, התקבלת.

ואז הגענו לשפייה, אני ואחותי ראומה. והתחילה שנת הלימודים, 1 בספטמבר, 1950, אנחנו כבר תלמידים, חניכים בשפייה, אז עולם חדש נפתח לנו. בעין-שמר היו הרבה אנשים שהיה להם משפחות גדולות. לא היתה להם תושייה מה... ולא יודע איך אני תפסתי את הפרינציפ, הייתי רואה שכל מי שהלך מהעולים סידרו אותו, היה לוקח את התלושים בחבית. אני לקחתי ארגז, ארגז ירקות כזה, עשיתי לו גלגלים עם חבלים, והיה לי פחים. הייתי הולך ומביא אוכל שתי מנות הייתי מביא ארבעים. עם התלושים האלה. והייתי מחלק את האוכל לכל דכפין, מי שרוצה אוכל.

ועשיתי את זה, מה שנקרא, ג'וב. כל הזמן זה היה חגים. טוב זה... והבאתי אוכל לשבועות נדמה לי... היה חג. חג פסח, היה פסח. הייתי מביא אוכל והם היו מחלקים ואוכלים. עשיתי עבודה סוציאלית יוצאת מהכלל, והם זוכרים לי את זה, על כמה היו קרובים מכירים אותנו, אלה מהקווים, מרחוב צייטלין, משפחה לא רחוקה מקירבה.... הם נפטרו ההורים. אבל רינה, הבת שלהם, זוכרים לי את זה, וכהן... משפחת כהן, זוכרים את זה שהייתי מביא להם אוכל בלי סוף. אז כשהגענו לשפייה, כבר נפתח עולם חדש, יפה, כבר בית-ספר, אני נכנסתי למכינה ד', ראומה נכנסה למכינה ג'. ובאמת אחרי חודשיים-שלושה המצב התהפך, אני ירדתי לגימל, והיא עלתה לד' למה לא הייתי טוב בחשבון. והיה לי סיפור עם עצמי, אל תשאלי, מה זה אני לא יודע, מה אני מטומטם? 

אז לפני שיצאנו לחופשה ראשונה פסח, מי שנכנס לשפייה בספטמבר, עד פסח לא יצאנו מהכפר. היינו רק לפני פסח יצאנו. ואז לפני פסח אני צמתי, ולמדתי כל הלילה לוח הכפל, ימינה ושמאלה וישר והפוך, מה זה שיננתי אותו בעל-פה. אמרתי איך אתה לא יודע חשבון, מה אתה מטומטם? היתה בחינה לפני היציאה לחופש, קיבלתי 100. המורה, קראו לו ד"ר קליין, היה מאד מאד קפדן. לא יכול להיות. זה יוציא 100? הושיב אותי לבד, נתן לי מבחן שני הוצאתי עוד פעם 100. זה כבר היה בדילמה. עכשיו בשעורים, כל פעם שהיתה בעיה מורכבת, היה קורא לי בוא. ואז בסוף השנה ....

(תקלה טכנית בהקלטה, ישראל התבקש לחזור על המשפט האחרון)

היה קורא לי, אומר לי תפתור את הבעיה. היה קורא לי ללוח פותר את הבעיה, ואז הוא השתכנע שחל שינוי, ולא יעזור בית-דין. הילד יודע. ובסוף השנה, כשהיה טקס של י"ב, אז קראו לי ונתנו לי פרס התלמיד המצטיין בחשבון. זה התמדה, זה קשיחות, זה מה שנקרא לבנות עולם מחדש, כמו שצריך. זה היה מפתח. והמפתח הזה ליווה אותי בהרבה תחנות דרך. המון. כל מקום שהיה צריך להתעקש, ידעתי לעשות אז זה.

מראיינת: איזה מקומות?

פה. אני החלפתי כובעים הרבה. קודם כל, אחרי שנתיים במבואים (לא ברור) לקבל את הניהול....

מראיינת: אז רגע, קודם תספר לי ממש....

כרונולוגי....

מראיינת: סיימת לימודים בגיל 18?

כן, סיימתי את הלימודים בשפייה, 15 באוגוסט, 1957, התגייסתי משפייה. בלשכת הגיוס בחיפה, הישר לגולני, בראש פינה, גדוד 51, והתחלנו כבר לשיר, גולני גבעתי לא מספיק לנו. שנתיים וחצי. היינו קבוצה מעולה. מעולה. היו במחלקה שלי בחורים חלקם גם בוגרי המכינות בריאלי, למדו שם. והיו כבר סגנים, סגני משנה וקצינים. באמת בחורים מלח הארץ. והיה ביננו שיתוף פעולה יוצא מן הכלל. את הטירונות עשיתי יפה, סיימתי אותה בהצטיינות, חניך מצטייין. מה שנקרא התלבשתי על הצבא כי בשפייה הייתי מפעיל גדנ"ע. היה לי הכשרה בגדנ"ע, היה לי דרגות, הייתי מ"פ, והייתי מפעיל את הילדים בשבתות, את הסך, ת"ס, הכל, חבלים, טיפוסים, ריצות, היה לי תפקיד... וחוץ מזה הייתי יושב ראש מועצת התלמידים שהייתי שלוש שנים? אז היה לי תפקיד... הייתי כבר מוכן לצבא. היה לי את כל ההכנות, וסיימתי את הטירונות ובאמת יפה, בהצטיינות, והלכתי יש לקורס מכ"ים עם החבר'ה הטובים שלי, ממש מקסימים. גם את קורס מ"כים סיימתי בהצטיינות, חזרתי לפלוגה וישר קיבלתי את תפקיד סמל מחלקה. לא מ"כ אלא סמל מחלקה. ועשיתי קורס סמלים בהמשך, וסך הכל עשיתי את השירות במלואו, שנתיים וחצי, בכבוד בהדר ובשמחה גדולה, וסיימתי ביום העצמאות בשנת 1960, שהיה בחיפה, ואני הייתי בין אלה שהכשירו את ההכנות, כל היחידה שלי טיפלה בהכנות של המסלול, ובאבטחה והכל של מצעד יום העצמאות.

עכשיו, את חיפה הכרתי כיון שבשפייה היינו עושים כל יום העצמאות בערב יום העצמאות,, היינו נוסעים לחיפה, וצועדים שם ברחובות, עושים מצעד. כל הגדנ"ע. אז הכרתי את המאטריה, והכרתי גם את המסלול, וזהו. ב-10 במאי 1960 השתחררתי מהצבא, ואז הגעתי לכפר סבא לאחותי שגרה ברחוב צייטלין. היא ואורה, היא התאלמנה, היא גרה עם הבת אורה, היתה עוד תלמידה אבל בתיכון, ולא ידעתי מה לעשות. הייתי צריך להתחיל להיבנות. אז הלכתי לעבודה במג"מ, זה גומי, בית החרושת ליצור מזרונים. מג"מ נקרא. והשתלבתי באיזה שהוא מסלול, מסלול של ההכנות לפני העשייה של המזרון, ולאט לאט נפתחתי לחיים האמיתיים, כי כל פעם שהיה הפסקה של ארוחת בוקר, האחראי עלי היה בא אליי ואומר ישראל, דיברתי עליך אצל המנהל שאמרתי לו שאתה בחור מצוין, וחרוץ. אמרתי לו פעם אחת תודה, פעם שניה תודה, פעם שלישית שאלתי למה אתה צריך לדבר עליי כל כך הרבה אצל המנהל, הוא לא שאל על מישהו אחר רק עליי? צחק. אבל אני כבר הבנתי שהשיחות האלה עם המנהל הרקע שלהם לגמרי שונה, כי אני כבר ראיתי אותו מסתודד עם איש גבוה כמוהו, שכנראה הוא רוצה שיירש את המקום שלי.

באמת כך קרה. אחרי יומיים אני בא אומר לי אתה צריך לבוא עכשיו לעבוד משמרת לילה. אמרתי איך אני אגיע בלילה, מה. באופניים. אמרתי איפה אני אמצא אופניים. אמרתי לו גרוש אין לי לעגבנייה, אתה רוצה לקנות אופניים? אבל ראיתי שזה עקרוני, הלכתי לבן-דודתי, בכפר סבא, היה לו אופניים, אמרתי לו תן לי את האופניים שלך לערב אחד. נתן לי. אני מגיע למשמרת לילה, באופניים, כמו שהם דרשו. אומרים לי זה הלילה האחרון שלך, וזה עוד הלילה הראשון שאני ניגשתי לעבוד בלילה. זה עוד לא... פעם ראשונה! אומרים לי זה לילה אחרון, ומחר אני מפסיק לעבוד. אמרתי לו תשמע, חבר, אני לא נשאר, יש לי אופניים, אני יכול לחזור הביתה בלי שום בעיה, אני לא צריך הסעה. לא אתה עושה לנו פנצ'ר... אמרתי לו תשמע חבר, לא אכפת לי הרבה המפעל שלך, לא אכפת לי מה יקרה לך, אתה פיטרת אותי... נגמר. תן כסף. אומר מה כסף, איפה אני אתן לך, האחראית על התשלומים לא פה. ויתרתי לו, בבוקר באתי לקחת את הכסף, קיצור... חוויתי חוויה ראשונה מה זה להיות במעגל העבודה.

אמרתי נלך עוד מקום אחר, איך קוראים לו, גמילי, גמילי היה יו"ר... מנהל לשכת העבודה. הוא גר ברחוב העלייה, לא רחוק מתחנת האוטובוסים, איש מקסים. יפיוף קטן. אומר לי ישראל בוא תלך ל"דיוק", זה מכונה שעושה ברגים. עושה... עבודה משעממת שבעולם. אמרתי נעשה. עשיתי ברגים יום, יומיים, שלושה, ארבעה. מה זה... זה עבודת פרך. היה שמה קנימח, הוא אבא של גיסי, בנו הבעל של אחותי. שאלתי אותו תגיד יש עוד עבודה אחרת, אתה רב, מה אתה פה כבר הרבה זמן. אומר לי רק אתה יכול לעבוד איתי, עבד עם התנור. היה מכניס את הברגים לריתוך, היתוך, וזה חום אימים. אמר תגיד צריך פה לנקות אומר כן. אמרתי אני אעבוד עם המטאטא. לקחתי את המטאטא, על ידו, הוא עבד עם התנור, אני טאטאתי.

יום אחד אני מקבל טלפון משפייה. אומר לי אתה פנוי? אמרתי כן. קראו לי חזרה לבוא להדריך, הייתי מדריך של תלמידים, עולים חדשים מרומניה. זה היה תחילת אוגוסט. ואז המורה שלי שהיה מורה לספרות (משהו לא ברור לגבי אפרים), אמר לי לך ללמוד בסמינר בנהלל. כתב לי מכתב, הלכתי לנהלל, ביום הראשון שאני מגיע לנהלל לבחינה, אני פוגש את גברתי היקרה רות חן. אני בצד הזה, היא בצד ההוא, עם הדוד שלה. אני נכנסתי לבחינה, היא נכנסה לבחינה. שאלו כל מיני שאלות, אבל לא היתה... קיבלו אותי בלי בעיה. התקבלתי לסמינר , גם היא התקבלה, גם חבר שלי שהיה שם, ואחרי שעברנו שפשוף של הכרות מעמיקה ביננו, למה שנינו היינו חדים, כל אחד עם השפה שלו ועם הרקע שלו, החלטנו שאנחנו זוג. זהו.

אז הכרתי גם את הבניין שבנינו. ובסוף 1962, מגיע אלינו לנהלל יהודי יקר ובלתי רגיל. הוא ניהל את מבואים. קראו לו ד"ר אליעזר מרקוס. הוא בא, הוא רוצה מורים למבואים, סיפרו לו שאנחנו זוג שעומדים להתחתן, אמר הם יבואו... ואני כבר הייתי מסודר. אני לימדתי שלושה חודשים בנצרת עילית, עוד כתלמיד, הייתי קם בבוקר, קול קורא, הולך ללמד, מילאתי מקום של מורה שהיתה בחופשת לידה. כבר היה לי כיתה כל היה בסדר. לא. אמרו לי ייקוב הדין את ההר, אתה הולך למבואים. ערערתי, הלכתי לסגן השר עמי אסף, הלכתי לרבקה גורפינקל שהיתה באה, בקיצור גייסתי את כל העולם לדבר איתם שאני רוצה להישאר בנצרת עילית. לא עזר, אלעזר מרקוס ניצח. הגעתי למבואים.

ומאז, ועד היום, אנחנו בעצם בתלם של העבודה ושל הבניין, ואם את רוצה שאני אמשיך, אז רק תגידי.

מראיינת: כנראה חולקת לו מחמאה (לא ברור).

כן?

מראיינת: כן.

(מחייך) אז במבואים אנחנו הגענו, אני לא הגעתי עם רותי, אנחנו התחתנו בט"ו באב, באולגה, על שפת הים, והכלה שלי היפיפייה, היתה צריכה לבדה להגיע למבואים, עם המטלטלים הקטנים שהיה לנו. כלום, לא היה שום דבר. זה פעם ראשונה שהיא עוברת, אבל לא היה לה שום עול, שום מיטלטלין. לא מקרקעין ולא מיטלטלין. ואני הייתי במילואים. התחתנו ביום חמישי, נדמה לי, או רביעי, ביום ראשון כבר הייתי מגויס למילואים. זה היה מה שנקרא, ירח דבש. על הגבעות בסיני.

באתי ב-15 בספטמבר בערך, רותי כבר סידרה את הבית, כבר יש לי מערכת, קיבלתי כיתה לחנך ז', כיתה ז' במבואים, נחמד. מקום טוב, הכל חמוד. לא היו שמה אנשים שהכרנו. והיה נחמד. את הבירה שלי הייתי מקרר באדמה. מיום שישי שם אותה באדמה, לא היה לנו הגז, עוד לא היה לנו כלום. היינו ככה חופשיים. אבל התחלה מעניינת. נחמדה. פעם ראשונה נכנס למקום עבודה, אני עצמאי, לא אומר לי בעל הבית... הוא מאיץ, ואני אומר לו יעבורנה אדוני לפני העבודה ואני (לא מובן), אומר לי בסדר. ואני מרגיש כבר נוח.

אחרי שנה, הייתי כבר, לא במינוי, אבל הייתי סגן מנהל בית-ספר, לא במינוי, הייתי יותר יו"ר ועד המורים, ואחרי שנתיים כבר קיבלתי את הניהול של בית הספר מבואים, אז ממורה נעשיתי את הניהול, קיבלתי את הניהול, וככה היה עד 1971.

*

אחרי שלוש שנים שניהלתי את מבואים, קיבלנו פרס חינוך, כי זה בית ספר מאד מאד מיוחד. גם באוכלוסייה שלו, גם בתכנים שלימדנו, גם במסגרת החינוכית, חברתית, באמת היו בו אבני יסוד מבחינת התשומות החינוכיות שמלוות אותי, ואני חושב מלוות הרבה מאד במערבת החינוך. ואת אבני היסוד האלה, הניחו הראשונים שני המנהלים לפניי, ובראשם היה אליעזר מרקוס ז"ל, איש מאד מאד מאד אציל רוח, משקיען, והיו לו רעיונית עד השמיים.

*

אנחנו היינו פותחים את סיום הלימודים בטקס. בטקס היינו שרים את ההמנון, אני הייתי אומר כמה מילות שבח או הערות או הנחיות, ופעם בשבוע היה טקס מלא שהכינו לפי תורנות כיתות, והפתיחה של היום, נתנה את הטון להמשך של גיבוש, של צוותא, בצוותא ביחד, וגם תקשורת, כי צריך היה כל הזמן להסביר להם, לדבר איתם. היה לזה ערך מוסף מאד מאד חשוב. אחר-כך היו תוכניות ייחודיות בבית-הספר, גם רותי היתה שותפה לתוכנית שהיא יצרה בגיל הרך. מורים היו מאד מאד בעלי יוזמה. היה לנו משק חקלאי שגידלנו בו כותנה, מכרנו את זה לקריית גת, גידלנו דבורים, גידלנו עופות, גידלנו סלק, מה לא עשינו... היה בית ספר מאד מאד רב-גוני. והיו גם... היתה מסעדה, אוכלים בבית-ספר, והיה יום לימודים ארוך, היו לומדים עד השעה שלוש, שלוש ומשהו. בסך-הכל היה בית ספר מאד מאד ייחודי. מאד מטפח.

מראיינת: היית שם שלוש שנים בסך הכל?

שלוש שנים עד שקיבלתי פרס חינוך. אחר-כל עוד ארבע שנים, חמש. הייתי תשע שנים. אבל אחרי שלוש שנים קיבלנו את פרס החינוך. לא אני, קיבלנו כל הצוות. כי זה באמת היה צוות מיוחד מאד. ותורם, ומשקיע. גם קיבלו אותי, הרי הייתי מורה איתם, ופתאום נעשיתי המנהל, זה מעבר לא פשוט כל-כך, אבל היה בסדר גמור.

מראיינת: בוא תספר על הפרק הבא אחרי מבואים.

עברנו לבאר-שבע, בשכונה ה' לדוגמא, וקיבלתי את ניהול בית-ספר צאלים, בשכונה ד', האוכלוסייה שמה היתה מעולה. רוב הרופאים והזה היו גרים בסביבה, בדרך הנשיאים, דרך הנשיאים היה אז אות של ההיי סוסייטי. ובית הספר ממש אכלס תלמידים מצוינים. מצוינים. אז ניהלתי אותו שנה ראשונה, שניה, שלישית, היו שמה יכולות גבוהות, גם של מורים, בית ספר באמת שהשאיר בי מטענים טובים, טובים, והשראה.

באמצע השנה החמישית, זה היה בינואר, באו לקרוא לי מבית-הספר, לבוא למחוז, וד"ר ניצני הטיל עליי להכין תכנית אתגר, שזה תכנית מקיפה, מגן טרום-חובה, אפילו אימהות בהריון, מאימהות בהריון ועד י"ב. זה תכנית טיפוח שצריכה לכלול כל המרכיבים. הוראה, וחינוך, ועזרה, ופנאי, הכל. אמרו תעשה. הוציאו אותי מבית הספר, נתנו לסגן שלי להמשיך, הקמתי צוות היגוי, שבו נציגי משרד החינוך, ההורים, העיריה, ועבדתי אותו... היה לי פנאי כל הזה, זה היה התפקיד שלי.

עבדנו איזה שלושה ארבעה חודשים, גיבשתנו את התוכנית, כלומר לקראת יולי, לא, לקראת מאי, אפילו אפריל, סוף אפריל, כבר היתה לנו התוכנית, ופעם ראשונה הגשתי אותה, הגנתי עליה בישיבת המחוז, והנהלת המחוז, שאלו כל מיני שאלות, ובדקו, והגנתי עליה יפה. אחר-כך היה צריך להגן עליה בירושלים במשרד החינוך, עם המנכ"ל, עם השר, עם המפקחים הראשיים, גם כן עבר יפה מאד. אחר-כך הגנתי עליה באוניברסיטת ירושלים. בקיצור עברה את כל הביקורת, ועכשיו צריך להפעיל אותה.

מחכים להוראה של משרד החינוך, כסף, תביא כסף. וראיתי שהכסף עוד לא מגיע, ואני שונא מצבים כאלה של כן ולא, התוכנית קיבלה ממש ציונים טובים. זה פעם ראשונה בכלל בהיסטוריה של החינוך, שיש תכנית כזאת ברצף, מטרום חובה, מהלידה, ועד זיקנה, כי גם עשיתי תכנית לזקנים למבוגרים, כולם, כל השלבים. וראיתי שהעסק לא זז. וניצני הרגיש, ד"ר ניצני מנהל המחוז, והוא ידע שהסגן שלו הולך להתחלף, או רצה ללכת ללמד במכללת קיי בבאר-שבע, אז הוא קרא לי אמר לי אתה תקבל תפקיד סגן מנהל המחוז. ואז מסרתי את המפתחות של התוכנית, וב-15 באוגוסט נכנסתי לתפקיד סגן מנהל המחוז.

ו... נכנסתי לחדר, התיישבתי, הסתכלתי על הקירות, על הטלפון, לא זז שום דבר. הכל דממה מוחלטת. אני יושב מחכה, אולי מישהו יפתח הדלת, אולי מישהו יצלצל, שום דבר. השעה כבר שתים-עשרה. אני עדיין מובטל. לא נחוץ. אמרתי מה יהיה, איזה מן חיים אלה? אני יודע שזה היה תפקיד רועש לפניי, זה שמילא את התפקיד לפניי. שם דבר.

*

אחרי השעה שתים-עשרה התחיל צלצול ראשון ומאז לא נפסק. התפללתי שיפסיקו לצלצל. ואז הייתי סגן מנהל מחוז תשע שנים. כן, תשע שנים. ויום בהיר אחד, רותי רואה מכרז לניהול שפייה, והיא ידעה שזה אצלי משאת נפש, ואני כמה פעמים כשהייתי ילד בשפייה והייתי רואה את מנהל הכפר עומד ומדבר, אני הייתי אומר לעצמי מי ייתן ואני אחליף אותו. זה היה מן משאלה סמויה, שקיננה בי כל הזמן. אז כשראינו את המכרז זה היה דווקא יום אחרון להגשה. לא התלבטתי, כי בכל זאת אפילו שהתפקיד שאני נמצא בו, תפקיד בכיר, וכבר אני שוחה בו וזה, לקחתי את הטפסים, מילאתי אותם ושלחתי אותם בעזרת שליח שיגיעו בזמן, הגיעו בזמן, הופעתי לוועדה, מסתבר שהיה שם גדוד שרצו לנהל את שפייה, תודה לאל קיבלתי את התפקיד וניהלתי את שפייה שמונה שנים. באמת בהמון כבוד, בהמון יראת קודש, בהמון שמחה, עשיתי בו תפקידים מאד מגוונים, שנה אחת אפילו הייתי מנהל של בית הספר, מנהל הפנימיה, וגם מנהל הכפר. שלושת התפקידים ביחד, אמרתי שיפסיקו לבלבל לי את המוח, כל אחד מושך לכיוון שלו, זה מנהל הפנימיה אומר ככה צריך להיות, ומנהל בית-הספר ככה צריך להיות, זה... מה קרה לכם?... את שלושת התפקידים לקחתי שנה אחת, ניהלתי את בית הספר, ניהלתי אתה הפנימיה, וניהלתי גם את הכפר. זה היה שגעון. אבל זה היה מעניין, מעניין מאד מאד. 

ואז עמרם שלח לי אמר לי... יש תכנית לפתוח בית-ספר הוא בבניה, לכושים העבריים. אתה תנהל את העמותה, הקימו עמותה. אז הודעתי שאני מסיים ובסוף יולי הגעתי בחזרה לבאר-שבע, לקחתי את ניהול העמותה, ישבתי במשרד החינוך, חזרתי לכור מחצבתי הקודם, אבל לא באותו מעמד... זה ככה בצד. דייר משנה. והתחלתי להכין תכנית של בית-הספר, פרסמנו מכרז לקליטת מורים, ישבתי עם המפקחת, קלטנו את כל המורים במכה אחד, ביום אחד. קלטנו את כל המורים, ועוד לא יכולנו לפתוח את הלימודים כי עוד היה בבנייה. אז לקחתי את המורים ועשיתי להם תכנית גיבוש. במתנ"ס בדימונה וכל מיני מקומות, תחת עץ רענן גם. הכנתי את הצוות, ליכדתי אותו כי הצוות שליש עולים מחבר העמים, עולים חדשים, שליש מהכושים העבריים, קהילת העבריים קראנו להם, ושליש מורים ישראלים, מורות בעיקר. צעירות חמודות.

ופתחנו את שנת הלימודים שבועיים אחרי שזה... בתי הספר הכל בארץ נפתחו... באיחור. ובסך הכל... דרך אגב... זה רותי תזכיר לי שבעבודה שלי במשרד החינוך קיבלתי עובד מצטיין של כל עובדי המדינה. מטעם ידיעות אחרונות היה עושה את הזה... וקיבלתי את הפרס מנשיא המדינה. אפרים קציר. זהו.

אחרי שפתחנו את בית ספר "אחווה" ... אחווה לקחתי משם של בית הספר שרותי ניהלה. היא ניהלה את בית-ספר אחווה בבאר-שבע. אמרתי לה אני לוקח את השם של בית הספר שלך. אמרה לי מסכימה. זה פתחנו בית ספר אחווה בדימונה. וזה מרתק. זה אי אפשר לסכם הכל במילים. זה חוויה שמיוחדת במינה שקשה להביע אותה. בעוצמה שלה, בדרישות שלה, כוח ההחלטה, וכוח הנחישות שצריך לגייס כדי להקים את המסגרת על בסיס מה שנקרא רציונלי ומסודר, אבל תודה לאל היה לי את הכוחות האלה ועשינו באמת ... הקמנו בית-ספר יוצא מהכלל. עד היום הוא מתפקד, ויש היום תלמידים, תודה לאל.

*

מראיינת: זה דורש הרבה מאד רגישות לדעת לבנות מערכת חינוך סביב קהילה שיש לה תרבות מאד שונה משלנו.

כן.

מראיינת: מה עזר לך? תן לי כמה עקרונות שעזרו לך בבנייה של הבית-ספר.

קודם כל מה שיש להם, תאמץ. אל תבוא ותגיד להם שאתה יודע יותר טוב, ויש לך רעיונות עד השמיים. אפילו אם יש לך, הם לא יכולים לעמוד בלבבות שלהם, לא... כמו שהם נוהגים. אתה לא יכול. אי אפשר למחוק מה שיש להם ולהביא משהו אחר. לא פושטים שמלה ומלבישים שמלה, אין דבר כזה. אז כיבדתי מאד מאד את כל מה שיש להם. כל מה שיכולתי להכניס כחלק בלתי נפרד מחיי בית-הספר, הכנסתי. חגים, אירועים כמו שלמשל יום למוקירים, יום שבו מוקירים אחד את השני על ההשקעה שלו לקהילה. יום למוקירים. אז היינו עושים אותו כל שנה, מהשנה הראשונה, יום למוקירים. אחר-כך יום השיבה, יום שבו היינו מקבלים את כל זקני השבט, בבית-הספר, ועושים חגיגה עד השמיים. ריקודים, שירה, נאומים, חיבוקים, נשיקות... מה לא.

אחר-כך כל יתרון שיש להם, כל כשרון שיש להם, הכנסתי אותו לחיי בית-הספר. הם טובים במוזיקה, המוזיקה בבית-הספר רעשה. הם טובים בריקוד, הרצפה צעקה. וככה.... איי איי איי... וכך הלאה. כל דבר ייחודי שיכולתי להטמיע אותו בבית-הספר, הטמעתי אותו. ואמרתי מספיק שאני אתרכז בדרישות שלי, אבל בכל העוצמה, זה בהתמדה שלהם, זה בהשקעה שלהם במקצועות הלימוד הפורמליים, זה ביחס שלהם אל האחר, בעיקר אל הלבנים, כי הם לא קיבלו את המורים הרוסים בשום אופן, היה לי איתם צרות צרורות. כי חינכו אותם כל הזמן שהלבנים הם רעים. אז לקחתי כמה מוקדים שעליהם אני צריך להתמקד ויהי מה, ולתבוע מאה אחוז, מאה אחוז, ותודה לאל הם הבינו את המסר קיבלו אותו, וגם קיבלו את מה שמגיע להם, ככה ביושר. לא לקחתי מהם. להיפך. שיתפו פעולה, והודו, היית צריכה לראות איזה סיום עשו לי, פרידה... אוווו. גם המנהלים בדימונה, מאד העריכו אותה, היו באים יושבים, מסתכלים, היו .... מאיר כהן שהיה שר הרווחה, מטעם "יש עתיד", הוא היה קולגה מנהל בזינמן, ואני על ידו באחווה, והיינו חברים טובים. הוא היה מסתכל על בית-הספר בערגה. הקהילה נותנת את ה... לא עומק, רוחני, אבל היא נותנת מסגרת, מסגרת מאד מאד מיוחדת. באווירה, בטבעונות שלהם, יש להם מרכיבים טובים, רק היה צריך לנצל אותה.

*

הייתי עושה הרבה מפגשים של תלמידים עם בתי-ספר אחרים, הבאתי הרבה אנשים שהיו באים לראות, בהערצה, את ההישגים שלהם, כי היה להם מה להראות. כל הזמן הבלטתי את הכוחות שלהם, את הייחודיות שלהם, כי יש להם, כי באמת היה להם. זה נתן כוח להם ונתן כוח לבית-הספר. ולכן הדרישות והמוטיבציה הם היו טובים והיו גם ההורים שיתפו פעולה, היה אפילו הורה שורף, או מורה שניסה ככה לנגח אותי, אפילו ברמה אישית, לא היה לו קרקע. הוא נשמט ממנה מהר מאד. אפילו בלי שאני עשיתי מעשה כל שהוא. אני כמעט ולא... לא התייחסתי למקרים האלה. הם כמה פעמים ניסו שאני אזוז הצידה, אבל הזיזו אותם מהר מאד. סך הכל זה קהילה שנבנתה, ונבנתה בזכות העובדה שהמנהיגות שלה, עמי קרטר, הוא היה גאון, הוא ידע לברור את התפל מהעיקר, והוא ידע לכוון את האנשים שלו להשגת ה... הוא קרה לזה האמת... להשגת האמת, להשגת הקירבה עם עם ישראל. הוא מאד טיפח את זה. ולזה היה קרוב, זה היה קרוב לליבי, לא היה לי קשה להתחבר לשורשים האלה.

*

זכיתי לאישה נפלאה. הולידה שלושה בנים ובת. הבנים נשואים, יזהר לשירה צחור, יובל לבר רבינוביץ', ואיתי לשני מילשטיין. ליובל יש שלושה בנים, בן מהאישה הראשונה, ושני תאומים מהשנייה, חלומיים. מקסימים, חכמים. וליזהר יש שני בנים, אחת מהם בן ובת, ארנון ואלה, שבאה לראות, זה כליל השלמות. ואיתי ושלושת הקטנים, עידו וליה, ליה ועידו. שבעה נכדים, שלושה בנים ובת, ואמא נהדרת, סבתא נהדרת, מקסימה, שאין דומה לה. זכות גדולה. אני באתי מתימן וחיכתה לי פה.

*

קודם כל צריך להאמין בעם ישראל אמונה מלאה ומוחלטת, כעם נצחי שיחיה בארצו לעד, לעולמי עולמים, ואם אנחנו נדע לאהוב זה את זה, קיימנו את התורה כולה. כי אין שום תורה בעולם, וגם התורה אומרת על עצמה, שיכולה להחליף את ההדדיות, את הערבות, את קירבה האנושית זה לזה, אין. אם אנחנו נדע לכבד אחד את השני, ולהוקיר אחד את השני, ולאהוב אחד את השני, זה בא משמיים. כאילו כיבדנו אותו, כאילו אהבנו אותו, כאילו אנחנו עבדים שלו. הוא לא צריך אותנו לשום דבר. הוא כליל השלימות. אבל אם נדע לעשות את זה, אנחנו בעצם נוכל לבנות חברת מופת לעצמנו, לדורות הבאים ולאלוקים.

 

***