Eli Levy – Lebanon - Full Transcribed Interview

אלי לוי - לבנון – ראיון מלא.

 

הערות לקורא:

1.     פה ושם ישנם מילים ומושגים לא ברורים. במקומות אלה מופיעה הערה בסוגריים (לא ברור).

2.     הסימן (*) מורה על הפסקה קצרה בצילום.

3.     התמלול להלן מובא כמו שנשמע בהקלטה, ללא תיקון שגיאות בהגייה ודקדוק.

 

קוראים לי אלי לוי, והשם הרשמי זה אליהו לוי על שם הסבא שלי, כי ידוע ביהדות ספרד שהבן הבכור תמיד נקרא על שם הסבא שלו גם כשהוא בחיים. אז כל הילדים הראשונים של הדודים שלי גם קוראים להם אליו לוי, אז אנחנו חמישה כאלה. נולדתי ב-1942 באמצע מלחמת העולם השנייה, בביירות, לאבא שקראו לו איזק לוי, הבן של אליהו לוי, שכונה גם אליהו סרוגו לוי, שלא ברור מאיפה בא הסרוגו אבל יש כל מיני השערות, ולאמא שקראו לה רוזין בלנגה לוי, כמובן אחרי החתונה שלה שהיא גדלה בדמשק. עכשיו, זה שידוך של שתי משפחות שהיו בקשר מסחרי וחברותי הרבה הרבה שנים. כשמשפחת בלנגה היתה באה לבירות היו מתאכסנים אצל סבא שלי, וסבא שלי עשה עסקים עם הבלנגה שהיו בפלשתינה באותה תקופה. אז נולדתי ב-1942 ברחוב פטרו פאולי באיזור שנקרא זייתונה בביירות, ונולדים בביירות בבית, לא הולכים להיוולד בבתי חולים, ויש את המיילדת שבערבית קוראים לה דאייה, שהיתה בת-דודה של אבא שלי, והזייתונה זה איזור שהוא קרוב לים, קרוב לטיילת, באיזור שם היו גם מועדונים וגרו שם מספר משפחות יהודים. זה לא איזור יהודי פר-אקסלנס. האזור היהודי עצמו היה באזור הוואדי אבוז'מיל, וואדי זה כמו בעברית וואדי, ז'מיל זה יפה אבל זה על שם גבר אחד שהבן שלו קראו לו ז'מיל, כי בערבית שם האבא נקרא... האבא של הבן הבכור שלו, אבוז'מיל, כמו שסבא שלי גם היה אבו-ג'ו, כי אבו-יוסף.

זהו. אז שם נולדתי, וחלק גדול של הילדות שלי בילינו בבית של סבא שהייתי הבן הזכר הבכור אז במשפחה קיבל כבוד וכל פעם שהרגשתי לא טוב, הסבתא היתה אומרת לאבא תביא אותו מהר אלינו, שם אנחנו נדע לטפל בו. עכשיו, הם גרו בוואדי עצמו, וואדי אבוז'מיל, גרו בבניין שקראו לו ארמון העידי, בית מאד מאד יפה שנבנה בזמנו ע"י משפחת עידי, בפנים עמודים יווניים, למעלה קישוטים מזהב, ממש כמו פאלאס קטן, ומול הבית היה בית כנסת של העידי, ועל ידו היו הרבה בתי כנסת. אני עוד מעט אחזור לזה כשנדבר על הוואדי אבוז'מיל, אבל רק שתדעו שכל משפחה או שבט קטן היה לו את הבית כנסת שלו. חוץ מזה היה בית כנסת גדול אחד שקראו לו מגן אברהם או... יש מגן דוד שם קראו לו מגן אברהם.

אוקיי, אז אני גדלתי למשפחה שבסוף כללה חמישה ילדים, אחריי באה אחות, קראו לה סוזט על שם האמא של אבא שלי, אחר-כך בן שקראו לו דוד על שם הסבא השני שלי, אחריו נולדה פרידה על שם אשתו השנייה של סבא שלי, כי הראשונה נפטרה, והשלישית קראו לה שולה או סלחה על שם האמא של אמא שלי. את רואה שכל השמות שלנו בעצם הם המשך של.... השמות של שני הדורות לפנינו. וככה בעצם השבט הלבנוני שימר את הענפים שלו לפי השמות. ברגע שאת שומעת שם של מישהו, את בעצם יודעת למי לשייך אותו.

אז גדלנו ברחוב שם והתחלנו ללמוד בבית ספר אליאנס ששם גם הגן היה. לגן ילדים קראו לבנון אזיל, אז בהתחלה בגיל שלוש אתה הולך לאזיל א' אזיל ב', רק אחר כך אתה מתחיל ללמוד בכיתה שתים-עשרה, אחת-עשרה, עשר. אז בגיל צעיר הרבה אין זיכרונות מחוץ לבית ספר, הזיכרונות העיקריים מהגיל הצעיר זה בתוך הבית ספר, בעיקר בחגים היהודיים. החגים היהודיים היה להם ביטוי מאד חזק בבתי ספר, ופה אני אוסיף שאף פעם לא הרגשנו שמישהו מגביל אותנו בלהיות יהודים. הסתובבנו, הלכנו, איפה שרצינו יכולנו להגיע, לא היו מגבלות בכלל על היהודים, בחיים השוטפים, ב"פרייבט" (private). בחיים היותר פוליטיים-ממלכתיים, אז היהודים לא יכלו להיות בצבא, ולא הלכו להיות שרים או ראש ממשלה. זה לא. אבל הם כן הלכו לבחור, וכל היהודים היו... הבחירות בלבנון זה בחירות אזוריות, אז אני עוד זוכר את שם האזור שהיהודים בחרו בו. קראו לו מינטלחוסן, זה היה השם של האזור שהלכו לבחור. אז כפי שאת יכולה להבין, החיים היו חופשיים, לא נגיד שלא היו 'תאקלים', בין יהודים ללא יהודים... אני זוכר שהיתה קבוצה של נוצרים באיזור שלנו והיינו הולכים מכות איתם כי היו קוראים לנו "אתם יהודים, רצחתם את ישו", זה היה מושג שנניח נוצרי היה בא שואל אותך "אטה וואלמאטה" זאת אומרת היה או לא היה, בא או לא בא, מדובר על ישו. ואם היית אומרת "מאטה", זאת אומרת לא הגיע, היית נכנס למכות איתו.

*

החיים של הילדים בני, בוא נגיד, עד גיל 8-9 שזה גיל של הילדים שמשחקים ברחוב בעיקר. בבית ספר התחלנו ללמוד ישר כמעט בשלוש שפות. השפה הראשית בבית ספר אליאנס היתה צרפתית, בארץ קראו לזה כי"ח (כל ישראל חברים), זה רשת של בתי ספר שהוקמה ב-1860, והמנהל הראשון שלה היה שר בצרפת, רנה קאסן. היו כל מיני מהומות ב-1860 באזור לבנון וסוריה, והיהודים רצו שהילדים יהיו יותר מתורבתים, ילמדו מקצוע, ולא רק יישבו בישיבות ובשטייל. אז המוד העיקרי של אליאנס זה היה חילוני, זאת אומרת לומדים לימודים חילוניים לגמרי, אבל עדיין המסורת היהודית מלומדת, כל החגים, התנ"ך לומדים אותו בצרפתית, קראו לזה "היסטוואר סיינט" (ההיסטוריה המקודשת), היהדות קיבלה את המקום שלה אבל אין תפילות שם. במקביל לבית ספר אליאנס היה בית ספר תלמוד תורה, ושם כן למדו וכן התפללו בבוקר. היו עוד כל מיני בתי ספר צרפתיים נוספים שחלק מהמשפחות היהודיות רצו להעביר לשם את הילדים שלהם, כי אמרו אם זה בית ספר צרפתי אז בטח הרמה יותר גבוהה. לבנות היה בית ספר שקראו לו "פרוטסטאן" (העדה הפרוטסטנטית), היה קולג' סיינט ז'וסף ושם דווקא כן היו מתפללים בבוקר עם הכומר, ונתנו ליהודים אפשרות לצאת.

אז נחזור לאליאס. אז למדנו צרפתית, בהתחלה, כמובן, אלף לפי האותיות, היה צריך ללמוד את לוח הכפל בעל-פה בצרפתית, דה פרוואה דה קאטרה, דה פרוטוואה דה סיס, עד היום אנחנו יודעים לדקלם את זה בעל-פה כדי שהמכפלה תישאר לנו בראש. התחלנו ללמוד ערבית, ערבית היתה שפה ראשונה, זרה ראשונה כאילו... כן, כמו שפה לומדים אנגלית, אז שם למדו בסביבות ארבע שעות ערבית בשבוע, ועברית למדנו יותר ממורים שהם יותר ציוניים, שהמורה שלנו, קראו לו מורה אמחין שהוא היה איך שהוא קשור עם מדינת ישראל, לימד אותנו לשיר, ומקביל, כשהתחלנו לגדול, למדנו לקרוא את התורה והתנ"ך. כשאני אדבר על הדת עוד מעט תוכלי להבין איך. אז היינו חשופים לשפה העברית. ידענו לשיר שירים עבריים. עכשיו בסוף שנות הארבעים, אני זוכר את עצמי בצופים היהודים הלבנונים, אבל הייתי שייך, בארץ נדמה לי קוראים לזה עופרים, הקטנים יותר. בארץ קראו לזה "לופטו". לופטו זה הזאב הקטן. אז במשך שנה עשינו את כל הפעילויות של הצופים, כאשר הפעילות העיקרית זה לעשות מעשים טובים, להסתובב עם פנקס ולרשום היום מה עשיתי משהו טוב, השף שלנו, המנהיגים היו כמובן יהודים, ואחרי שנה, בשנת 1950 בערך, כשגם איזה מופרע אחד שם פצצה ופיצץ את בית ספר אליאנס, סגרו את תנועת הצופים ולא היתה יותר תנועת צופים. היה כן מועדון יהודי ששם הפעילות המשיכה, בעיקר בפעילות ספורטיבית, ולאט לאט התפתחו עוד מועדונים נוספים. אז זה היו הלימודים.

כל חג היה לו המאפיינים שלו. למשל בחג חנוכה, זכור לי, בהשפעת הנוצרים, היינו הולכים וקונים כל אחד נר, אני יודע... איזה חצי מטר, מוזהב, מקושט, וכל אחד היה מביא אותו לבית ספר ומתגאה הנה הנר שלי יותר יפה משלך. או בחג פסח היינו באים עם הבונדוקים, נלחמים, היה עוד נושא ביצים... אז היו באים עם חבילת ביצים קשות, והיו משחקים של מי הביצה יותר קשה. אחד מחזיק ביצה, השני עוד ביצה מעליה, נותנים מכה, זאת שנשארת שלימה זוכה, ולוקחים את הביצה השנייה. אז זה סוג של משחקים שמאפיינים ללבנונים. בט"ו בשבט, כל אחד היה בא, היו תופרים לו שק מבד והוא היה בא לבית כנסת עם כל הפירות היבשים... זאת אומרת היה חופשי, הדת התקדמה, המסורת עבדה, ואף אחד לא הסתיר שאנחנו יהודים או שאנחנו למדנו בבית ספר אליאנס.

עכשיו, בית ספר אליאנס היה ברובו יהודים, והיו כמה לא יהודים. זה היה בעיקר הילדים של המורים. מורים לערבית למשל, או אלה שגרו בוואדי אבוז'מיל, ושהסכימו להכניס אותם לשם. המורים רובם היו מהמקום, ומצרפת היו שולחים, פה ושם, מורים מסוימים, התעודות היו צרפתיות, ויש לנו דוגמא פה של תעודה בסיום בית ספר אליאנס, קראו לזה "ברווה" כמו סיום חטיבת ביניים. באליאנס לא למדו תיכון. זאת אומרת... איך קוראים לזה... החלק האחרון של התיכון, שלושת השנים, אז היהודים עזבו וחלקם הלך ללמוד או בבית ספר צרפתי שקראו לו "א-ליסה פרונסה" או באינטרנשונל קולג' האוניברסיטה האמריקאית.

זהו.. למדנו בעצם את כל המקצועות כמו בארץ, פחות או יותר, כי כשהגעתי לפה ובחנו אותי בפיזיקה ומתמטיקה כדי להתקבל לטכניון, עברתי יפה, ובעצם כל המקצועות היו בסדר.

*

מחוץ לאליאנס היתה פעילות בעיקר של טיולים בכל המדינה, לבנון זה ארץ קטנה, יכולת בבוקר ללכת לעשות סקי, ואחרי הצהרים ללכת לים ולשחות, היו מפלים מאד יפים, קראו לזה השוויץ של המזרח התיכון, וביירות נקראה פריז של המזרח התיכון. במקביל אצל הנוצרים היה ארגון שקראו לו הפלאנגות או הכאתאיב, והכתאיב היו ביחסים טובים מאד עם היהודים, והיהודים הלכו להתאמן שם אחרי שסגרו להם את הפעילויות. למשל, דוד שלי היה מתאבק, הוא היה לומד שם, והיינו הולכים לראות אותו מתאבק עם כל הגיבורים של לבנון כמו אדמונד זאני, בוטרוס ראנם, שמות מאד ידועים, אבל שתדעו את האמת, שהכל היה מתוכנן ומפורק מראש. כשהוא נופל, אז הוא בעצם עושה סלטה ולא שההוא מפיל אותו. אבל זה מראה שהיהודים גם היו מעורבים.

עכשיו, הפלאנגות שהיו קשורים ליהודים, בזמן שהיה מתח, למשל, אז היו שולחים... היה להם מן צבא שלהם שהיה להם אפילו מדים, יש להם דגל שהוא שונה מדגל לבנון, אמנם ארז אבל ארז עם פסים ולא ארז כעץ. היו באים ושמורים על הוואדי אבוז'מיל של היהודים. החיכוכים, בעצם החיכוך הכי גדול שזכור לי זה היה בשנות ה-50 כאשר, אני לא יודע מי זה בדיוק אבל אם נסתכל בתוך האינטרנט בטח נמצא מי זה היה. זה היה איזה פנאטי, אולי אפילו פלשתיני, שבא ושם פצצה בבית ספר אליאנס היהודי, והמזל או הנס נקרא לזה, שהוא עשה את זה בשעות מוקדמות מאד של הבוקר, כשלא היה אף תלמיד בפנים. היתה מנהלת שקראו לה מאדאם פנסו, והיא היחידה שמתה בפיצוץ הזה. ואחר כך כל הקהילה היהודית ניסתה לעזור, וכל מי שהיה לו בתים, או בניינים, תרם אותם כדי שהלימודים ימשיכו עד שיבנו מחדש את בית הספר אליאנס. אני זוכר שהעבירו אותנו לבניין שקראו לו בניין משפחת גאדר, שהילדים עדיין קיימים וחלק גר בארץ. הבניין היה בניין של אולי שלוש קומות, עם חצר גדולה למטה, אז הפכו את החדרים לכיתות, והמשכנו ללמוד שם.

כשהיינו בצופים, למשל, היינו כן יוצאים להרים. בלבנון יש המון הרים, ושם היינו לומדים לעשות את כל הקשרים עם החבלים וכו' וכו', והחיים הקבוצתיים של התלמידים היו כמו במועדונים פרטיים. קראו לזה קלוב. למשל אני ועוד עשרה חברים אמרנו אנחנו עושים מועדון שקוראים לו "קלוב דו לג לבלון" (הבז הלבן). מה היינו עושים במועדון? היינו יושבים בבתים ומשחקים או במונופול, אתם מכירים את זה, או במשחק קלו (clue), לומדים לרקוד כי בבר-מצווה חייבים לעשות מסיבה כולם, אז תמיד אחות אחת של אחד החברים המבוגרת, היתה באה ומלמדת אותנו סלואו, זה... ובבר-מצווה היינו לומדים אצל רב לקרוא את הפרשה, רק את הקטע שלנו לא את כל הפרשה כמו שעושים בארץ, אבל הנאום של הבר-מצווה היה נאום אחיד. זאת אומרת לא שכל אחד היה כותב לו נאום בר-מצווה, אלא היה נאום שהתחיל ב"הגעתי לגיל מצוות, ואני עכשיו אחראי לעצמי, אלוהיי ואלוהי אבותיי וכו', ככה זה התחיל. ושמה התלבשו בצורה אירופאית, לבוא לא עם חליפה לבר-מצווה, או ללבוש נעליים תנ"כיות שנתקלתי בהם בארץ פעם ראשונה, זה היה, אפילו המיטואלים, שזה העם הנמוך, לא הלך ככה. החיים המסעדות המאכלים הכל היה ברמה אירופאית. התנועה בתוך ביירות היתה בעזרת כמו רכבת קלה, קראו לזה טראמטוואי (tramway) החשמלית, ואיתה היינו נוסעים. עכשיו, כל אזור הבילויים היה במקום שנקרא "אל בורז'". בורז' זה כמו מול (mall) או שדרה ענקית, שמסביבה היו המון בתי קולנוע. כל בתי הקולנוע היו מרוכזים שם. מה שגם היה שם גם זה הבית זונות העירוני של ביירות, שהיה חוקי דרך אגב. קראו לזה שמאל אל-ביריז' (הצד השמאלי של הבורז'). אז לוקחים את החשמלית, נוסעים לשם, הולכים לסרט, כל שבת חייב להיות סרט, הים היה קרוב מאד, אז הולכים כל שבת לבית כנסת, כמעט חובה. מי שלא היה בא לבית כנסת היה מקבל מינוס, אבל אחרי בית כנסת שהולכים הביתה לאכול תאפתור, שזה ארוחת הבוקר, שזה כולל הקובה והביצה וזה, שמים את הבגד-ים, רצים לים, פוגשים שם את כל החבר'ה באזור הים. ובסופי שבוע, כשגדלנו קצת, הלכנו וטיילנו בהרים.

רוב היהודים עבדו במסחר שמה. היה מעט מאד בעלי מקצוע אקדמיים. היו כמה רופאים, אני זוכר ד"ר שאמס, ד"ר מוגרבי וכו', אבל אפשר היה לספור על יד אחת, עורכי-דין היו בודדים. הקרוב של הדודה שלי, אח שלה היה עורך-דין, קראו לו אסטאז, עד היום הוא גר בקנדה, אבל לא היו יותר עורכי-דין, מהנדסים היה מעט מעט מאד. כולם אז, הם אמרו שהבית ספר זה הרחוב. גמרת את אליאנס בדרך כלל, היית הולך להתחיל לעבוד, חלק גדול עבדו בטקסטיל, בדים, וחלק אחר עבד ב... כמו בנקאות קטנה, כן? הדוד שלי עבד בזה, וגם אבא שלי אחר-כך. אחד צריך כסף לפתוח עסק, בנק נותן קרדיט רק לאותם קבוצות, אז הולכים מחתימים אותו על שטר שנקרא קימביאלה, ככה הכסף עובר, אחר-כך דואגים שהכסף ישולם בזמן.

הצד של המשפחה בצד אמא שלי זה היה שונה. אני אתן לכם תיאור קצר עכשיו. סבא שלי בדמשק, שקראו לו דוד בלנגה, הקים תעשיית עורות גדולה. מה זה תעשייה, זה לקנות מבית המטבחיים את העור של החיה אחרי שפושטים לה את העור, היה לו מפעלים ששם היו מעבדים העור, בורסקאות מה שנקרא בעברית, ואחר כך מוציאים את הצמר, מנפים אותו, ואחר כך הוא מוכר לאנשים שהופכים אותו לעור מעובד שהופך לנעליים. והוא חילק את הילדים שלו בין ירדן, פלשתין, לבנון ודמשק. ובצד של לבנון היו לי שלושה דודים בהתחלה עד 1948, עם מפעל גדול מאד, דרך אגב, בקיץ הייתי הולך לעבוד שם בתיכון כדי לעשות קצת כסף, אבל שם לא כדאי לכם לעבוד איפה שמעבדים את העור כי זה הסירחון הכי גדול בעולם.

אחרי 1948 שיהדות סוריה בעצם ברחה ועזבה, אני חושב שתשעים אחוז, חלקה הגדול הגיע לביירות. היהדות בביירות כללה נניח שליש חאלבים, שליש עיראקים, דמשקאים וכו' ושליש לבנונים אמיתיים שהיה להם דרכון ותעודה. כל הלא לבנונים בעצם היו אפטרה, כלומר הם ברחו מסוריה ולא היה להם דרכון סורי, ולא יכלו לנוע בעצם. וכדי לנסוע לחו"ל הם קנו דרכונים בשוחד או מקסיקנים או פרסים. אז יש לי מצד אמא שלי, חלק מהבני דודים הם פרסים, וחלקם מקסיקנים בלי שבחיים היו בפרס או במקסיקו. אז אבא שלי התחיל לעבוד קודם עם הדוד שלי, פתחו להם, אחרי שהוא התחתן, חנות בדים, "סארסו", קראו לו, היו שווקים כאלה, ואחר כך הוא עבר לעבוד יותר בצד של המימון.

*

דבר אופייני ליהדות לבנון זה שחיים שלושת-רבעים מהשנה בביירות, ורבע מהשנה מחוץ לבירות. ברגע שהלימודים היו נגמרים, אבא היה אורז את כל הבית, ואני עוד זוכר היום את שיטת האריזה היו שמים שטיח על הרצפה, שמים על השטיח את המזרונים והבגדים, סוגרים את השטיח, קושרים אותו טוב, וזה בעצם הקונטיינר שהיה עולה להרים. החיים היו מתחילים בהרים בעיקר בשני מקומות – בחמדון, במלחמת 1982 אני חושב שהישראלים הגיעו לשם וראו את הבית כנסת גם, ובעלאיי. עלאיי זה כפר שהוא יותר דרוזי וזה הכפר שבאותה תקופה שר הבטחון מג'יד ארסלאן שהוא חי שם.

עכשיו, היו מעתיקים את כל החיים לשם חוץ מעבודה. בבוקר ההורים היו יורדים לביירות, עובדים ועולים חזרה. ביירות היתה מאד חמה ולחה, ובהרים הנהג מונית היה צועק "מן לאג'האנה" – מי רוצה לנסוע לגיהנום שזה היה ביירות. היו נוסעים, חוזרים מוקדם, המון בתי קפה בהרים. אבא היה בא, מתקלח הולכים... הבילוי הסטנדרטי היה בבתי קפה, הולכים לבית קפה, נרגילה, משחקים או שש-בש או קלפים, ואנחנו הילדים באים, לוקחים קצת כסף מאבא, ומסתובבים שם. ושאר הימים הולכים ומטיילים. אז תראו המון תמונות בהרים על יד עצי האורן, המפלים... חיים מאד רגועים, היה קריר היה אפשר אפילו בחלק מהימים ללבוש סוודר בקיץ שם. זה פחות או יותר אורח החיים של הלבנונים שם, וככה סיימתי את בית-ספר אליאנס, ומשם עברתי לתיכון.

בית ספר תיכון שאני הלכתי אליו זה היה "ליסה פרנסה" או השם הנוסף שלו היה "מסיון להאיק פרנסז". להאיק זה חילוני. כי אמרנו יש את הסיינט ז'וסף הפרוטסטנטי שזה לא היה חילוני כי רוב הבתי ספר בעולם המיסיונרי היו דווקא בתי ספר לא חילוניים, שהצרפתים הלכו ולימדו את המקומיים. הליסה היה בית-ספר צרפתי לכל דבר. הלימודים הגיעו מצרפת, רוב המורים באו מצרפת, הבחינות היו מגיעות מצרפת, התעודות היו ניתנות על ידי צרפתים. שמה כבר לא היינו יהודים לבד, שם האינטראקציה עם הנוצרים, המוסלמים היתה גדולה, והיחסים היו טובים. אנחנו היינו עוזרים מאד לסטודנטים המוסלמים/נוצרים כי תמיד בין ה.... היינו נניח שבעה יהודים בכיתה, חמישה מהם היו בעשירייה הראשונה בדירוג שלהם. היהודים, כנראה אליאנס נתן לנו גיבוי לימודי חזק מאד, והצלחנו שם. היות וזה בעצם בית-ספר לא יהודי, אז היה מן גדנ"ע שם, לתלמידים הלבנוניים. מי שלא היה לבנוני לא יכל ללכת לשם, ובגדנ"ע היה מגיע קצין, אוסף אותנו פעמיים בשבוע, מלמדים אותנו את כל הדרגות של הצבא, נותנים לנו לירות. זה היה בשנה הראשונה, כשלקראת סוף השנה אמרו עכשיו אתם צריכים לבוא למחנה קיץ. אז באנו למפקד ואמרנו לו "המפקד, אנחנו יהודים. אתה בטוח שאתה רוצה שנבוא?" אז הוא אמר אני חייב ללכת ולהתייעץ עם המפקדים, וזה בעצם שם קץ להשתתפות היהודים בגדנ"ע.

באותה תקופה גם הלכתי לקורס "צלב אדום" כדי... חיפשנו גם את המגע הפורמלי יותר, ובצלב האדום היו הרבה נזירות, לימדו אותנו לעשות זריקות לכרים, ולחבוש... סיימתי את הבית ספר תיכון במגמה מדעית, כימיה פיזיקה ומתמטיקה, נבחנו כשהבחינות הגיעו מצרפת, קיבלתי תעודה יפה, ושנתיים לפני זה, או שנה לפני זה, המצב בלבנון התחיל לרתוח קצת.

ב-1958 היתה מלחמת האזרחים הראשונה בעצם בין מוסלמים ונוצרים, והטריגר למלחמה היה שהנשיא קמיל שמעון שגמר קדנציה ולפי החוקה היה אסור לו להיבחר עוד פעם, החליט שהוא רוצה להיבחר עוד פעם. המוסלמים לא הסכימו, חלק מהמשפחות, לא של השמעון, היו כמה משפחות חזקות האידה, הז'מאייל, כנראה ליבו קצת את האש, והתחילו יריות בין נוצרים למוסלמים.

אני זוכר שהדוד שלי גם נחטף פעם בידי המוסלמים, ולקחו אותו לאזור שלהם כמו שהיום יש לחיזבאללה אזור, היה אזור של המוסלמים. הדוד השני שלי שעבד חזק עם ראש הממשלה הצליח להוציא אותו משם. קמיל שמעון קרא לאמריקאים להתערב, הגיעו המון אוניות אמריקאיות, נחתים, נכנסו, עשו סדר, חצי מהרחובות על יד הבית שלנו שהיה על יד הים נהרסו בגלל כל השריוניות שעברו שם. ואז זה נרגע. ובאותו רגע האנשים סימנו סימן אזהרה אחד שמי יודע איך זה יתפתח בהמשך.

והיה לי איזה שתי אחיות שאבא רצה לשלוח אותן לישראל, למשפחה, כדי ששם יקבלו חינוך וכאילו כדי להכשיר את הקרקע. אבל היה ברור שעד שלא אגמור את הבית ספר תיכון אנחנו לא נעבור לישראל. עכשיו, כשסיפרתי שסבא חילק את הילדים שלו, אז בישראל היו לו איזה חצי מהאחים של אמא שלי, אחותה היתה פה, וגם אמא שלה היתה פה. והאמא כל הזמן אמרה לאבא למה שלא נעלה לארץ, הילדים שם חיים יהודים, שמעו הרבה על ישראל, ב-1958-1959 כבר המצב פה התייצב, כבר צנע לא היתה, אז אמרו עד שאליקו, זה השם שקראו לי, לא יגמור ללמוד אנחנו לא ניסע, וככה בקיץ 1959, הוצאנו דרכונים, ארזנו חפצים, טסנו דרך איסטנבול, ומשם הגענו לארץ. זה בעצם, פחות או יותר, חלק של ההיסטוריה שלי בלבנון.

לסיכום של הקטע הלבנוני, החיים היו טובים, לא היה חסר כלום, הקהילה דאגה, מי שהיה לו קצת חסר, היה מתן בסתר שהסבא שלי ניהל, היו עוזרים להם, היהודים חיו טוב, כפי שהבנתם בקיץ בכלל כולם נסעו, החזיקו שני בתים כאילו, שכרו אותו, וכשהגעתי לארץ אז כל המשפחה שלי קיבלה אותי, היו לי יותר בני דודים בארץ מאשר בחוץ לארץ, ואז.... סבתא שלי גרה לבד ברחוב לוינסקי, והסיכום היה שאנחנו נלך לגור איתה עד שעם הזמן נמצא איזה מקום ללכת לגור.

הייתי בן 17 כשעליתי. זה היה ביולי 1959. צבא עוד לא קיבלתי שום צו, גם כשעליתי ארצה לא דיברו איתי על צבא, התעניינתי קצת כשהייתי עוד ילד קטן והיו שואלים אותי מה אתה רוצה להיות הייתי אומר אינג'ניר או מקאניק.... כבר ידעתי שאני... דודה שלי שגרה פה בבת-ים מזכירה לי את זה כל הזמן. אז התייעצתי עם הבני דודים והדודות פה, אמרו לי המקום ללימודי הנדסה הוא בטכניון. אז הלכתי בסביבות חודש אוגוסט לטכניון, אמרו לי אההה אתה חייב ללמוד עברית קודם, ללכת למכינה, ואני הייתי עקשן ואמרתי תשמעו אני מרגיש מוכן, עברתי על החומר שהבני דודים למדו ונראה לי שלא צריכה להיות לי בעיה, אז אמרו כן, אבל זמן ההרשמה נגמר. כולם לא ידעו מה זה לבנוני, דרך-אגב. בטכניון כמה שנים קודם היה איזה לבנוני אחד מבית זיתונא שלמד הנדסת בנין, אבל חוץ ממנו, רוב האנשים שהיו שם לא ידעו מה זה... ואז הם ראו גם את התעודות שלי, הבקלוריה (לא ברור) בערבית, אמרו אנחנו מוכנים לקחת אותך בתנאי שאתה תעבור את הבחינות. אז אמרתי בחינות בצרפתית כמובן, בע"פ. אז הביאו אותי במשך יום צלבו אותי במתמטיקה, פיזיקה וכימיה, ובסוף היום אמרו לי ניתן לך תשובה, אחרי שבוע אמרו לי טוב, התקבלת, למה אתה רוצה ללכת?

אז באותה תקופה התעניינתי אצל הסטודנטים, אמרו יש פה פקולטה מיוחדת שנפתחה לפני כמה שנים, שזה אווירונאוטיקה, אבל קשה מאד להתקבל לשם. אז הלכתי אמרתי אני רוצה לאווירונאוטיקה. לא ידעתי מה זה, מה זה מטוס, כלום. למה אתה רוצה? כי אני מתעניין במטוסים. בסוף הגעתי לפקולטה לאווירונאוטיקה, וסיימתי אותה אחרי 4 שנים. במשך השנה הראשונה קיבלתי צו גיוס, כי כבר הייתי בן 18, והיה ברור שאני נרשם לעתודה אקדמאית. נרשמתי לעתודה, בקיץ, בין הלימודים, עשיתי את הטירונות לקורס קצינים, וככה סיימתי טוב את הטכניון. שנה ראשונה היתה מאד קשה בגלל העברית. שהלכתי לקורס כימייה והתחילו להגיד לי זרחן ונתרן, דברים שבשפה העברית המדוברת בכלל לא קיימים... הבעיה השניה היתה שכולם ידעו טוב אנגלית, ואנחנו, אמנם למדנו אנגלית בלבנון, אבל היתה אנגלית עילגת במבטא צרפתי עם המון מילים בצרפתית. מזלי היה שבמעונות שמו לי אמריקאי איתי, ככה אחרי שעברתי שנה ראשונה, כבר היה קל.

זהו, פה סיימנו את הטכניון. אבא, הוא היה שייך לבונים החופשיים. אז גם לו היה מזל שכשהוא הלך למועדון של הבונים החופשיים, הם עזרו לו ושילבו אותו לעבוד בעיריית תל-אביב במחלקת המים.

*

הבונים החופשיים... המילה בונים, בעצם, מדברת על זה שזה אנשים שבעבר בעבר בעבר עסקו בבנייה. עכשיו, אנשים מייחסים אותם מאד לבניית בית המקדש הראשון של שלמה המלך, שעוד באותה תקופה היו אדריכלים שהם הקימו את הסמל, את הבונים החופשיים, שזה אגודת חברים שעוזרים מאד אחד לשני. הסמל שלהם זה המכשירים שהמתכנן משרטט, משתמש בהם או שבונה מתכנן את התשעים מעלות, את הזויתן, אם תסתכלי תראי את זה. התחזקו מאד בעצם אחרי החזרה של הטמפלרים ממלחמת הצלבנים. הם הגיעו, והם היו... הם באו עם יסודות יותר של נצרות מקורית. ובאירופה, מה לעשות, מי ששלט זה האפיפיור עם נצרות שהיא השתנתה חזק. באירופה האפיפיור היה הקשר הילידי מול האלוהים, הוא המליך מלכים, והוא עשה מה שהוא רוצה, והטמפלרים אמרו לו מה פתאום. תחילת תנועת הרפורמציה. ואז שחטו בהם, וזה הפך להיות תנועה קלנדסטינית. במאה ה-16, כשהתחילו הלותרניזם והקלוויניזם והרפורמציה, הם צמחו מחדש והם קיימים עד היום, תנועה סודית בעיקרון, שבעבר לא קיבלה נשים, ואת יודעת למה?... כי אמרו שנשים לא יודעות לשמור סוד, וזה נמשך עד שתנועת הפמיניזם באמריקה התחילה לפעול ואז שינו את החוקים. יש להם טבעת מיוחדת עם הסמל שמזהה אותם, יש להם לבוש מיוחד, יש להם צעדה שנתית שכולם באים, יש היררכיה פיקודית, נקרא לזה, ויש להם גם סימנים מיוחדים. למשל, על ידי זה שאני לוחץ את היד בצורה מסויימת, או דופק על הדלת בצורה מסויימת, אתה מייד תדע שאני שייך לבונים. השם בצרפתית זה "פראה מסונרי" או "פראה מסון". מסון זה בונה, ופראה זה חופשי. אמיתי. Frank. זהו, אז אבא היה, דוד שלי גם היה, ופה היה מועדון מול איכילוב, מועדון קטן, שהיו נפגשים שם, ובאמת הם עוזרים מאד אחד לשני. שאחד נכנס לצרה החברים האחרים שלו תומכים בו, ובביירות היו... התנועה היתה די גדולה... די הרבה היו שייכים לבונים החופשיים.

אז זה אבא. אמא לא עבדה כמובן, ישבה, עזרה לסבתא, והאחים שלי הלכו ללמוד והתקדמו.

סיימתי את הלימודים בפקולטה לאווירונאוטיקה. הממשלה הצרפתית נותנת סטיפנדיה לחמישה סטודנטים מצטיינים לבוא ולעשות לימודי השתלמות בתעשייה הצרפתית. עכשיו, הם עשו את זה לא רק לטובת התלמידים אלא כשהמהנדסים החדשים יכירו את התעשייה הצרפתית, אז בהמשך הם יעבדו איתם יותר. עכשיו, באותה תקופה גם חיל האוויר היה מאד מאד מחובר עם צרפת, כל המטוסים שלנו היו צרפתיים, ודאסו אמר אם הממשלה נותנת חמישה מקומות אני אתן גם חמישה. אז בקיץ 1963 עלינו עשרה סטודנטים מהכיתה, חמישה שאני הייתי שייך להם, היו קשורים עם קבוצה שנקראת "תאסטף" (לא ברור) הארגון שנתן סטיפנדיות למהנדסים החדשים, והקבוצה השנייה, על הספינה נסענו לאירופה, היה לנו חודשיים נפלאים לטייל באירופה, ואחר-כך התייצבנו. מי שלא ידע צרפתית שלחו אותו לאליאנס פרנסייז, שזה אליאנס אחרת, יש הרבה אנשים מבלבלים בין שני המוסדות. אליאנס פרנסייז זה מוסד צרפתי שמלמד צרפתית בצרפת, לא קשור ליהדות, ואני הלכתי ישר לעבוד במעבדות המחקר עם ניקוות הרוח (לא ברור) של אונרא שזה ארגון מקביל לנאסא האמריקאי. סיימתי, חזרתי לחיל אוויר, עשינו השלמה חילית, למה חיל אוויר? כי זה אווירונאוטיקה, ברור... היה לי מזל שהכניסו אותי לפרוייקט מסווג. בהתחלה כולם התנגדו, מה פתאום, לא יודעים מי זה הלבנוני שיגיע לצבא ויעבוד בפרויקט הזה, ובאותה דרך הלכתי והתקדמתי מתפקידים שונים עד לדרגה האחרונה של מפקד בסיס. זה חיל אוויר. במסגרת חיל אוויר, בתקופת המיראז'ים, שלחו אותי לשנתיים לבורדו, על יד מפעל שמייצר מטוסים, ושם, בדיוק התחתנתי קודם, ובמלחמת ששת הימים הייתי שם, ולא הספיקו להחזיר אותנו כי נגמרה מהר. עבדנו, היתה שם משלחת די גדולה של חיל אוויר, חזרתי, במלחמת יום כיפור כבר הייתי מפקד שדה ניסוי של חיל האוויר, שם עושים את כל הניסויים, שם משגרים את הלווינים, עושים ניסויי החץ, אז נתנו לי להקים את שדה הניסוי, וככה התקדמתי בחיל אוויר, התקדמתי מהר, הייתי בתפקיד סגן-אלוף כבר בגיל 30, נתנו לי את... 1972 בגיל 34 הייתי כבר אלוף משנה וכו' וכו'... זה בחיל אוויר.

התחתנתי עם בחורה שאין לה קשר ללבנון, אבל הם ספרדים, לא אשכנזים.. משפחת אבא שלה זה משפחת מטלון שהם דור שביעי, יפו, וכו'.... יש כל מיני שמות של קריית מטלון על שם המשפחה הזאת. אמא שלה זה משפחת טולדנו שהסבא שלה זה בעצם הרב טולדנו.

*

התחתנתי, אשתי קוראים לה ויקי מטלון, יש לנו שלושה ילדים, הראשונה נולדה מיד אחרי שחזרנו מצרפת, יצאנו במלחמת ששת הימים, ב-1969 נולדה ענת, ב-1973 לפני המלחמה, נולד צח, למה צח? כי אבא שלי זה יצחק, אז כמובן השושלת ממשיכה, והילד האחרון קראו לו רן, ושלושתם שונים מאד, אחת בתחום הפסיכולוגיה הקלינית, צח עובד בחברה שלי, ורן נמצא בניו-יורק, הוא למד משחק ומנסה למצוא את דרכו שם.

*

כשהילדים עוד היו קטנים, אמא שלי... אבא שלי נפטר כשהבת הראשונה היתה בת שנה. אז בעצם אף אחד מהילדים שלי לא הכיר את הסבא שלהם מצד שלי, וגם הסבא השני נפטר הרבה קודם. אז הם הכירו את שתי הסבתות. אבל הצד המוסרי והאתני הם יותר ספגו מצד האמא שלי. אז כמובן כל חגי הפסח היו עושים אצלנו, גרנו בבת-ים, אבל לא ברמת הנשיא, גרנו בשדרות העצמאות שם...

*

עברתי כן מטמורפוזה דתית כשעליתי לארץ. אם ביירות הייתי כל יום מניח תפילין, וכל שבת, ברגע שהגעתי לטכניון אז הדברים האלה לאט לאט התמוססו, וכשנסעתי לחו"ל אז בכלל, אז היום אני מסורתי, בחגים הולך לבתי כנסת, אבל לא כל שבת, ואני מנסה לתת למשפחה את המסורת היהודית. אין חג שלא מתאספים, את סדר אנחנו ממשיכים לעשות לפי המנגינות הלבנוניות. בשבועות מנסים לעשות את אותם מאכלים שעוד האמא שלי עשתה, אבל אשתי לא למדה מאמא לעשות את הדברים הלבנוניים.. חלק, קצת טבולה, אז הילדים בשבילם המסורת הלבנונית זה סיפורים של אבא פה ושם, זה לבוא לבקר את הדוד השני שרב הדוד ולדבר קצת על לבנון, ואת החגים המוסריים. אחרי שנלך אני מקווה שימשיכו עם החגים אבל לאט לאט החוט המקשר בין ביירות לתל-אביב נחלש יותר ויותר.

*

הלכו ללמוד ערבית, קצת מקשקשים מעט... אני רוצה להגיד לך, כשכל המשפחה הגיעה בשנת 1967, 1968, 1969, כעשר שנים אחרינו, כשאני באתי לדבר איתם, הערבית שלי היתה שבורה. כי לא דיברתי ערבית. הייתי בעצם מאז שעלינו הייתי ארבע שנים בטכניון, אחר-כך הלכתי לצרפת, הלכתי לצבא, ואשתי לא ידעה ערבית, אז לא דיברתי. הייתי... אבא שלי נפטר צעיר, אמא שלי כבר עם הנכדים דיברה עברית, לאט לאט עמדנו לאבד את השפה הערבית. כל המשפחה של אמא שלי שחיה בישראל, דיברו קצת ערבית אז עם הדודה... אבל זה היה מעט מאד.

כשהסבא הגיע, וכל שאר המשפחה הגיעו וגרו פה ברמת הנשיא, אז השפה הערבית באמת חזרה, והיום שאני הולך לבקר את הדודה ואת הדוד אנחנו כמובן מדברים ערבית, והיום עם החברים שלי מנסים שוב להחזיק את השפה הערבית, ולדבר על הזיכרונות, אבל הילדים מבינים קצת... כמו שהמסורת הלבנונית דועכת לדעתי גם השפה תדעך. אחת הטעויות הכי גדולות שעשו בארץ, לא רק ללבנונים אלא לכל הישראלים, שלא נתנו לשפת האזור להפוך להיות שפת אם שנייה. ממש ... את רואה ערבים מדברים עברית כל כך יפה, ואת רואה ישראלים שמחים אם הם יכולים להגיד "אטיני חומוס" ...

*

יש הרבה פעילות שבה מנסים, כן, לשמר את המסורת הלבנונית. הפיוטים הלבנוניים. היה ארגון שקראו לו "איליי" של עולי לבנון, שניסה לארגן כל מיני מפגשים, בחנוכה, בחגים. לאט לאט האנשים התעייפו וזה דעך. עשינו סרט על יהדות לבנון עם חברים שלי מצרפת, שהסרט נמצא פה. יש שם אולי איזה 20-30 שעות הסרטה, שמתוך זה הוציאו.... הקמנו ארגון "ווב" שנקרא שנקרא B-400 של היהודים שמתכתבים ביניהם, כשמגיעים יהודים מחוץ לארץ, מנסים לעשות מפגשים איתם. זאת אומרת עדיין יש קשר חברותי ביני לבין אלה שלמדו איתי, או של הגיל שלי. אבל ברגע שאנחנו ניגמר... בישראל הנושא הלבנוני ידעך אם לא בית התפוצות וכל מיני גופים ואנשים אחרים ימשיכו לחקור ו... אני יודע שראש המחלקה לתרבות המזרח התיכון במשרד החינוך הוא לבנוני. והוא כן מנסה לדאוג לשימור העדות האתניות, לא רק הלבנונים, ועכשיו הוא עומד להוציא ספר על לבנון. הוא שאל אותי אם אני יכול להוסיף דברים לשם, כן... ניסינו ללכת לבית התפוצות, הכנסנו את הסרט שעשינו לבית התפוצות כדי שינסו ... (תשומת הלב מוסטת למישהו שמושיט לו ספר) זה ספר. המשפחה שלי כתבתי ספר על משפחת האמא, עם עץ המשפחה בסוף, כך שכל נכד יישאר לו את זה ועדיין יזכרו. ברגע שכל אלה שמעוניינים בזה ייגמרו, אז..... כמו יהדות פולין או יהדות כל מקום אחר.

*

אחד הדברים שהחלטתי לעזות כדי שהדור הבא אחריי יידע מי אנחנו ומאיפה יצאנו... יש פתגם שאומר "מי שאין לו עבר, אין לו עתיד", או "אם אתה לא משקה את השורשים הם לא צומחים". אז רציתי שיילכו קצת לעבר ולשורשים, וחיפשתי מאיפה אני יכול לקבל את המקורות. היה לי דודה שבאותה תקופה היתה בת 93-94, ישבתי איתה במשך שנתיים שלוש, הקלטתי אותה, אספתי חומר, הדודה, אם אתה יכול לראות זו .... (מצביע על התמונה על כריכת הספר) זו הסבתא, וזו האמא שלי, ואחותה של אמא שלי. לסבתא היו שמונה בנים ושתי בנות, אז אלה שתי הבנות.

אתם יודעים שבערבית לא קוראים למישהו דוד. אין דבר כזה. למשל אח של אמא נקרא חל/חלי. אח של אבא נקרא עמי, אחות של אמא זה חלתי, בעלה של אחות של אמא זה ז'וז חלתי. זאת אומרת כשאתה קורא לדוד בערבית אתה מזהה אותו חד-ערכית, לא סתם דוד. אז היא (מצביע) היתה חלתי.

אז אספנו שם, הכנסתי בפנים את כל ההיסטוריה שידעתי, קראתי לזה "סיפורים של שושלת משפחתית", של משפחת בלנגה, ואמרתי שזה דמשק-ביירות-תל-אביב, למה? כי המשפחה בהתחלה התחלקה בין דמשק, ביירות ותל-אביב, דמשק נעלמה, עברה ביירות וישראל, ביירות נעלמה, עברה לישראל ומילאנו. למה מילאנו? כי בשנת 1952 אחד הדודים שהיה בישראל, כבר היו ארבע דודים זה היה יותר מידי לעסוק בבורסקאות האלה, החליטו לשלוח אותו למילאנו כדי לפתח שם את ... שהכינו לו פה את החומרים והוא ימכור אותם באירופה שם. אחר-כך, לאט לאט, כשעזבו את ביירות, התחלקו, חלק הגיע לכאן, חלק הגיע למילאנו.

אז היום משפחת בלנגה נמצאת בישראל או במילאנו, רוב אנשי מילאנו כבר יש להם בתים בישראל, ובאים לפה רוב הזמן. חלק גם עבר לאמריקה, יש לי שני דודים באמריקה, אז החלטתי לכתוב את ההיסטוריה של המשפחה, וניסיתי לחזור כמה רחוק שאפשר. הדודה סיפרה לי הרבה על הבריחה מדמשק, אז כל זה נמצא פה, דיברתי קצת עם הדוד השני, שהיום הוא בן 92, על מאיפה המקורות. היה לו תמונה של הקבר של סבא שלו, וככה ניסינו, על סמך הערכות והסיפורים שהם שמעו, להכין את ההיסטוריה שמתחילה עוד במאה ה-19. אז כתבנו על זה ובסוף ביקשנו מכולם לתת לנו את העץ המשפחתי, יש פה את כל העץ המשפחתי בסוף, ושמנו את הכל בבית התפוצות. מי שהולך לבית התפוצות וכותב משהו על בלנגה הוא יכול למצוא.

עשיתי עוד משהו... יש אתר שנקרא GNI ששם גם בניתי עץ משפחה שלם, ולאט לאט אחרים מוסיפים לו. יש כבר עץ של אלף איש שנמצא שם. היות ואני כתבתי את זה, אז שמתי פרק שלם על משפחת לוי ועל ביירות, אז זה לא רק משפחת בלנגה, זה גם המשפחה שלנו, והילדים שלי קוראים אותו, וכשנולד מישהו תמיד מישהו שואל יש לך עוד ספרים? אני צריך עוד ספר. זה בעצם נמצא בכל ספרייה לפחות של הנכדים שלנו, מקווה שהם קוראים אותו.

עכשיו, מה שעוזר גם, כל פעם שתלמיד בכיתה אומרים לו אתה צריך לכתוב על בית אבא, אז אני אומר לו קודם כל תקרא את הספר, ואחר כך תבוא לשאול אותי שאלות. זה לגבי הספר.

עכשיו, אני עסקתי... ניסיתי לדחוף את הנושא של מפגשים עם יהדות לבנון, והקימו בז'נבה לפני חמש-עשרה שנה דבר שקראו לו מגה. היו שם איזה מאתיים יהודים שבאו מכל העולם והתאספו שם. עשינו את הסרט, והייתי שייך לקבוצת איליי, ובשנת 2010, שזה 150 שנה להקמת אליאנס, הקימו מפגשים בנושא אליאנס, וחיפשו אנשים שתרמו גם למדינה וגם לחברה הלבנונית. וגם לשימור המסורת, והחליטו שמגיע לי לקבל תעודה, ואז נתנו לי תעודה שנכתבה ע"י מנהל האליאנס בצרפת וב... (מראה את התעודה ממוסגרת) אז הם מודים לי על התרומה שלי לעם היהודי וכו' וכו'. אז זהו. זה משלים קצת את הפעילות שלי...

*

אחרי שעזבתי את חיל האוויר... דרך אגב, אני ממשיך לעשות מילואים, וביום שלישי בחמש אני כבר אהיה בקרייה במילואים, אני שייך לוועדת הבטיחות של ניסויים עתירי אנרגיה. אז כל ניסוי, שיגור לווין, ניסוי חץ מיוחד, ניסוי... באים אלינו ואנחנו צריכים לשמור על בטיחות האזרחים באיזור ישראל או בים התיכון. אנחנו עוברים על תפישות הבטיחות, ואם אנחנו לא מאשרים אותה, בעצם, אז הניסוי לא מבוצע. זה המשך בעצם של הפעילות הצבאית שעוד לא הסתיימה. נסעתי לאמריקה לשנתיים לנוח קצת, קודם כל, מהחיים האינטנסיביים של חיל האוויר, והתחלתי לעסוק בתחום תקשורת הלוויינים שם, זה היה נושא חדש שהחלטתי שהוא התקדם, חזרתי ב-1985, הקמתי חברה שנקראת "לינקום" שיש לה משרדים בקריית אריה. היום החברה מקימה תחנות תקשורת דרך לוויין בכל העולם. לפני כעשר שנים השותף שלי, שהתחיל איתי, נפטר, אז הבן שלי שהוא גם מהנדס אלקטרוניקה מתאים מאד לעסק, נכנס איתי והיום הוא כמעט מנהל את החברה.

*

לסיכום, אין לי ספק שנושא לבנון הוא די חידה אצל הרבה אנשים בישראל. כשבאתי באמת הייתי אומר אני לבנוני, הרבה לא הבינו, אמרו מה יש יהודים פה בלבנון, למרות שזה נקסט דור, היא קרובה, ולאט לאט, כשהגיעו הלבנונים, התחילו להכיר את זה יותר. הם לא נקלטו פה, רוב הלבנונים. אם את רוצה לראות איך חיו בביירות, תסעי לברוקלין. שם יש רחוב שנקרא אושן פארקוויי, תמצאי המון בתי כנסת שם. תלכי לסאן פאולו, תלכי למקסיקו, שם הקהילות הלבנוניות עדיין שומרות הרבה יותר מאשר פה בארץ. הלבנונים לא כל כך הסתדרו עם זה שצריך לעשות צבא, וצריך לשלם מס הכנסה, לבנונים הם סוחרים... את יודעת מה המקור של הלבנונים ... זה הפיניקים. אז אומרים סוחר פיניקי זה סוחר ממולח שהסתובב בכל הים התיכון... אז כן, חצי רמת הנשיא נמצאת היום, את יודעת איפה? בברוקלין או במקומות אחרים.

מבחינתי האישית היתה לי ילדות... אני לא יכול לחשוב שהיתה לי משהו יותר טובה מזה. לגבי הצבא נתנו לי לעשות מה שרציתי וממש היה לי כייף לתרום, ולגבי רמה ואיכות החיים לא הייתי מחליף את ישראל במשהו אחר, אבל הטעם הלבנוני עוד נשאר, וכל פעם שאני בצרפת אני הולך לחפש מסעדה לבנונית, ואירועים לבנוניים. לבנוניות זה גזע, הייתי קורא לזה, זה לא חלק מהמזרח התיכון, זה לא חלק מהספרדים, זה לבנוני. כשאת אומרת ספרדי או מזרחי, אז הלבנוניים לא שייכים. זה יותר המגרבים, זה יותר המצרים עירקים. הלבנונים באמת שונים מהם.

 

***