Claudine Shor - Tunisia - Full Transcribed Interview

 

קלודין שור - תוניסיה – ראיון מלא.

מראיינת: ליאור בר

תאריך הריאיון: 7 ביוני, 2018.  

תיזמון:  00:53 דקות

 

הערות לקורא:

1.     פה ושם ישנם מילים ומושגים לא ברורים. במקומות אלה מופיעה הערה בסוגריים (לא ברור).

2.     הסימן (*) מורה על הפסקה קצרה בצילום.

3.     התמלול להלן מובא כמו שנשמע בהקלטה, ללא תיקון שגיאות בהגייה ודקדוק.

 

שמי קלודין שור בן-שלום. אני ילידת תוניס, נולדתי ב-6 למאי 1951 בעיר ספקס. גדלתי, זאת אומרת, עליתי לארץ בגיל 17, בוא נגיד שכל הצעירות שלי עברתי אותה בחו"ל, למדתי שם, גם יסודי וגם תיכון, באמצע התיכון הצטרכתי לעלות לארץ, לעזוב את הכל אחריי ולעלות לארץ. אני הבת השישי של משפחת בוז'נה, יש לי שלוש אחים ושתי אחיות. הבכור קוראים לו איזאק, יצחק בעברית, אם אתם רוצים, אלפרד, מישל, אחותי ליליאן ואחותי מיריי ואני אחרונה. כאילו אני הבת זקונים. כן.

למדתי בבית ספר יסודי, ועשיתי, כאילו, את הגן בבית ספר יהודי, גן ילדים כולם, כל החבר'ה שיהודים שלנו, ואז נכנסתי לבית ספר צרפתי כי עלה מנדט של התוניסאים, וערבית לא הסתדרתי כי דיברנו כל הזמן בצרפתית, אז החלטנו ללכת ללמוד בבית ספר צרפתי שקוראים לו "לקול מיסיון". שמה למדתי עד שעברנו את המבחן הארצי שעושים אותה כל שנה, למזלי עברתי אותו, ונכנסתי לתיכון, תיכון של קוראים לזה "לליסה די ז'ון פווי" – תיכון של בנות. שמה למדי שלוש שנים עד שעליתי לארץ כאילו, כן.

*

הוריי... אבא שלי קוראים לו פליקס, והוא יליד מגאבס, אמא שלי קוראים לה ליזה, והיא ילידת ספקס, הם הכירו, כאילו, במקרה, ממש במקרה, שהוא היה צריך לבקר את אחותו שהיתה גרה בספקס, ובמקרה היתה שכנה של סבתא שלי, וככה שהוא ראה אותה את אמא שלי הוא התאהב בה, והוא אמר שאני רוצה אותה, והוא עושה את הכל כדי להתחתן... כדי לקחת אותה, היא היתה מאד קשה, היא לא רצתה אותה בהתחלה, כי זה לא אותם (לא ברור) בספקס. אבל כן הוא עשה הכל בשבילה, והוא השיג אותה, כמו שאומרים, במירכאות. התחתנו והביאו שני ילדים כן. ואבא שלי היה סוחר, יש... היה לו חנויות של בדים, ואמא שלי אז באותה תקופה היתה עקרת בית מטפלת בילדים כן. הוריי... היו באמת אנשים מאד טובים, מאד מסורים לילדים שלהם, במיוחד אבא שלי כי הוא היה יתום מאמא שלו בגיל שנה וחצי, ואחר כך אבא שלו הלך לעולמו כשהוא היה בן 12, אז בשבילו הילדים תמיד הוא היה קורא לי הילדים זה הקפיטל שלי, זאת אומרת זה כל החיים שלו כן, הוא מאד אהב את הילדים ועשה הכל למענם.

*

במלחמת העולם השנייה אני חושבת שמדינת בתוניס הם הרגישו אנשי היהודים היו הפגזות, היו.... הגרמנים היו עם גרמנים הזה, החיילים הגרמנים, ואיבדתי שתי אחים במלחמת העולם השנייה, לא בגלל שהגרמנים עשו משהו אלא בגלל העקף (לא ברור) שהיינו צריכים לברוח ממקום למקום ואז ברחו למפעל של זיתים של יהודי אחד היה מסיק אותו, כאילו, הוא היה לוקח את כל היהודים מתחבא שמה אצלם. באחד מהלילות שמו את האח שלי שקראו לו רונים באיזה מן קרש כזה כדי שיוכל לישון, ולמחרת כנראה כשאמא שלי באה והכינה לו את החלב וזה, קודם היא התפלאה למה הוא לא קם ולא בכה, אמרה אוקיי אם הוא יושן אז יש לזמן לארגן את השתייה שלו והכל, ואני אאכיל אותו, ואז כשהיא באה ולקחה אותו כדי להאכיל אותו, היא ראתה בעצם שהוא לא זז, והיא הבינה שהוא הלך, שהוא נפטר.

*

לפני כן, אותו ילד שהוא נפטר, בזמן ההפגזות אמא שלי לקחה היו לה איזה ארבע ילדים... לא היו לה חמישה.... ארבע ילדים עם רונים, אז בזמן ההפגזות היא היתה צריכה לקחת גם את אמא שלה מבוגרת וגם את הילדים וכולם לברוח במחסה הזה כדי... כן, ואז היא שכחה את אותו תינוק הזה, רונים, שכחה אותו בחדר יושן כי הוא היה יושן, וכשאבא שלי בא בדיוק לבדוק אם הכל בסדר, שכולם נמצאים בתוך הטרונצ'ה הזה, בתוך המקלט, זה לא מקלט זה היה טרונצ'ה, כן, אז הוא ראה פתאום שחסר את הילד הזה, אז הוא רץ מהר לבית כדי להציל אותו אבל, למרות שאמא שלי ניסתה לעצור אותו לא ללכת זה מאוחר עוד מעט מפגיזים אותנו, אז הוא אמר לא, או שנינו או לא. אז באמת הוא בכל זאת הלך הביתה ולקח את התינוק, אבל בדיוק שהוא רצה להגיע לטרונצ'ה, למקלט הזה, אז התחילו כבר להפגיז, אז הוא הצטרך להיות מתחת לזה, למזלו לא פיצצו את הבניין הזה, וככה ניצלו שניהם, ניצלו, נכון, לתינוק, אבל יותר מאוחר הוא כן הלך לעולמו.

מראיינת: והאח הנוסף שנפטר?

האח הנוסף שהוא נפטר באמת גם הוא, קוראים לו בבר, הוא נפטר בגלל מחלה. הוא נפטר בגלל מחלה כי היתה לו התייבשות, אני חושבת, היום אם היה חי, היו נותנים לו כל מיני עירויים והוא היה חי והוא היה יוצא מזה. אבל באותה תקופה לא היה להם את העירוי הזה לתת, ואז מהתייבשות הוא נפטר, כן.

*

הילדות שלי... טוב.... אני עד כיתה... אני אזכור אני אומרת לך שהייתי מאד מאד מאושרת, מאד ילדה מאד עליזה, עוזרת, אוהבת, ככה, חיה. עד שקרה לי את המקרה העצוב הזה, שבגיל שמונה וחצי נכוויתי, כל כולי....

*

זה היה בחודש יולי בקיץ בחופש הגדול, כולם.... את יודעת שכל הילדים מאושרים החופש הגדול, אין בית ספר, נהנים מהחופש שהולך להיות, ובאותו יום היה לנו אירוע שזה איזה חתונה, שכולנו מיהרנו כאילו לגמור מהר את הבית וזה כדי ללכת לחתונה, אז אחותי הגדולה שזה לא הפעם הראשונה שהיא מדליקה את הפרימוס, היא הדליקה את הפרימוס כדי לחמם את המים להרתיח את הבגדים הלבנים, כי באותה תקופה לא היתה לנו מכונת כביסה, ופתאום... לא נדלק לה, אבל מה... היא לא ראתה שבכל זאת יש קצת אש בזה, היא רצתה למהר, הוסיפה עוד נפט ומזה התלקח. כשזה הכל התלקח, ההיא מפחד, בסך הכל ילדה שהיתה בת 14 אולי, היא זרקה מה שהיה לה ביד את הבקבוק או הגאלון, לא זוכר, של נפט, וברחה לה.. וזה הכל התלקח ואני נתפסתי במטבח עם האש.

מראיינת: מה קרה אחרי השריפה?

טוב, התחלתי לצרוח לצרוח פתאום הרגשתי יד שמושיטה שזאת אחותי מיריי השנייה, היא אמרה לי קלודין איפה את קלודין איפה את, אמרתי לה אני פה, אז היא נתנה לי את היד ומשכה אותי מהאש אבל כולי כבר בוערת בגוף, כן, כי באותו זמן ישבתי עם תחתונים, השמלה שלי התרטבה לי, היתה לי שמלה, הלכתי לייבש אותה, רציתי עזור לה לעשות מהר את העבודות, והייתי עם תחתון כאילו, ילדה קטנה, כן? אז הכל התלקח לי, כאילו, כל הגוף התלקח לי, ובמקום לברוח להיות באיזה מקום, ברחתי חיפשתי אוויר, הלכתי ישר למרפסת שזה לא היה אסור שעוד יותר התלקחתי עם כל הרוח, ואז אמא שלי ראתה התעלפה, ובאו השכנים, אחד זרק לי ביצים, אחד זרק לי, לא יודעת, דבש, אחד לקח לי שמיכה וכיבה אותי, ואני לא יודעת באיזה כוח ירדתי שלוש קומות, רצתי וכולם אחריי כאילו, ופתאום רואים איזה שוטר שהוא היה בחופש באותו יום בפגרה, בחור צעיר, אומר מה קרה מה קרה, הבת של מאדאם גוז'נה נשרפה, אז באמת הוא ראה אותי, הוא לא ידע מאיפה לקחת אותי, הוא לקח אותי, אני עוד זוכרת... כל זה אני זוכרת טוב מאד כן, לקח אותי מכף הרגליים, כדי לא לפגוע בגוף, והוא יצא לדרך. באותו זמן המוניות זה היה רחוק, בינתיים אנשים הלכו לחפש מונית, כן, אבל זה היה רחוק זה אותו דבר, במקרה עבר איזה קטרל, קטרל שאני זוכרת בצבע זית, הכל, זוג צרפתי שהיו צריכים לעשות קמפינג, ואז השוטר עצר את האוטו, בהתחלה לא רצו לעצור אבל הוא הוציא את הכרטיס הזה שהוא שוטר, אז הם הבינו שיש להם עסק עם שוטר, הוא אומר אתם חייבים לעשות חצי פרסה ולקחת אותה לבית חולים אדישקל. ובאמת זה מה שהיה, ושמה ראיתי אחים שבאו חיכו לי, ולקחו אותי, וככה התחיל הטיפול הקשה, שזה לקח לי שנה וחצי בבית חולם, ועוד חצי שנה כל פעם להחליף תחבושות.

*

אני זוכרת שהורידו לי את כל העור השרוף, טוב, וכל זה אני זוכרת, אני זוכרת מלא מנות דם שנתנו לי, וכנראה אחר-כך התעלפתי, וקמתי תחת מן בועה כזאת שמלא אור חם שנתן חום, כי הגוף שלי היה קר מאד, ואז התקשרו באותו לילה אומרים ההורים, שבואו לראות את הילדה שלהם אני לא יודעת אם תחיה, אם היא תיתן שתן עד שתים עשרה בלילה יש סיכוי שהיא תצא מזה. אם היא לא תיתן שתן אז יכול להיות שהיא תלך. וזהו, ואחר כך התחילו הטיפולים וכל הדברים הקשים שהיו לי, כן. למשל שהיה בא זמן לבוא להחליף תחבושת, הייתי צורחת, זה כואב מאד. ואז היו עושים... מצאו פטנט, כאילו, מטפלים בי כולם, אחר-כך באה כל הג'מעה באה ביחד עם העגלות עם התרופות, מחזיקים אותי ידיים ורגליים ואחד מטפל בי וככה זה היה.

מראיינת: בית החולים הוא היה בית חולים יהודי?

לא, הבית-חולים הוא היה בית-חולים מוסלמי, שבתוכם באותה תקופה היו הרבה עוד צרפתים שעדיין לא עזבו את המדינה, וגם יהודים, וגם כמובן מוסלמים. כן. אבל קיבלתי הרבה.... רוב הטיפול היה דרך הצרפתים... אני זוכרת שהיו כמה צרפתים, אבל גם המוסלמים נתנו מה שיכולים... וכנראה אלוהים רצה שאני אחיה כדי שנביא את השני ילדים.

מראיינת: זה היה רחוק מהבית שלכם?

מאד רחוק.

מראיינת: ואיך ההורים הגיעו?

מוניות. כל הזמן. כל הזמן. כל הזמן מוניות. כל יום. כל יום בשלוש היו מתייצבים לבקר אותי.... ואבא שלי קיבל קצת פרוטקציה כי אמרתי לך מקודם שיש לו חנות של בדים, אז ביקשו ילדה קטנה שמונה וחצי לבד בבית חולים, זה לא כמו בארץ שמבקרים מתי שרוצים. פה יש שעות, משלוש עד שבע וזהו. ונגמר הביקור. לא מעניין אותם תינוק ילד או מבוגר. ואז נתנו לו אישור כאילו להיות עוד שעתיים עד תשע, ובזכות זה באמת אבא שלי נתן להם את כל החנות, תבואו לחנות תבחרו לכם רק טפלו בבת שלי. אם זה המנקה של הבית חולים, עד לאחות עד לרופא, לכל אחד. אומר רק שהבת שלי שתרגיש בנוח. תפנקו אותה, תנו מה שהיא צריכה וזה, ובאמת זה מה שקיבלתי.

*

למדתי ערבית בזכות שהייתי בבית חולים. כן. כי לפני כן לא דיברתי ערבית כל הזמן דיברנו רק צרפתית. ואז היו באים כל פעם שהתחלתי ללכת, אז היו באים אנשים והיו מתפלאים לראות מה זה הילדה כולה שרופה, כאילו, וכל אחד היה אומר מה קרה לה, בערבית כן, ואז הייתי מספרת להם את הסיפור, והיו אומרים יה לטיף, יה לטיף, אוי ואבוי, כאילו, אינשאללה לה בס, זאת אומרת נקווה שתרגישי טוב, כאילו, מילים כאלה שבאמת למדתי רק משם. וזהו. שנה וחצי התחלתי להסתובב, התחלתי להכיר, ראיתי הרבה מתים ש... כן. התחלתי לעזור לאחיות כי באותו זמן הגאזים שמה לא היו מוצאים ככה מוכנים ריבועים ריבועים. התחלתי לעזור להם, כאילו, לגזור להם, ולעשות ריבועים שיהיה להם מוכנים, וזה הכל... אבל ציפיתי... תמיד הדבר היחידי שרציתי זה היה רק לראות את ההורים שלי מתי הם באים. ידעתי שכל יום הם צריכים להגיע בשלוש, זה היה האושר שלי בעצם.

*

ראיתי אחות חצי שנה בבית, וכל יום ראשון הייתי נוסעת לבית חולים כדי להחליף את התחבושת... והייתי נוסעת עם אמא שלי, כן, וזהו, ותחבושת... היה אח אחד שהוא היה מאד סבלני איתי, כשהייתי אומרת לבד אני רוצה להוריד את התחבושת, לבד, הוא היה מוריד, הוא היה מחכה שאני אוריד, ויש כאלה שהיו פחות סבלניים, ואז היו קורעים את הכל ועושים... כן. אבל השמחה הגדולה היתה תמיד אחרי התחבושת, אחרי הטיפול, הו יש לי שבוע ימים שאני שקטה עכשיו, כאילו, וזהו. עד שברוך השם זה נגמר, הסיוט, ולא יצאתי מהבית. התביישתי. התביישתי לצאת מהבית, לא שיחקתי, הייתי רואה מהמרפסת מהפינה איך החברות שלי לשעבר, משחקים תופסת וחבל וזה, ואני לא רציתי לרדת. התביישתי. היו לי מלא צלקות, התביישתי להראות את עצמי, אפילו לבית ספר לא הייתי הולכת גם. עד שיום אחד המנהל של הבית-ספר אמרו מה עם הבת, היא צריכה ללמוד, זה יהיה חבל שתשב קצת בבית, אם עדיין יש לה כאבים וזה, הוא אומר, אז לפחות שתבוא לסוף השנה, חודש אחרון, שתראה מה זה בית ספר פה ושם וכיתה היא שכחה מזה.... כן. הלכתי וחזרתי מהר הביתה, אבל אחותי הגדולה היא שהכריחה אותי לרדת. היא אומרת לי עכשיו את חייבת לרדת ולשחק עם החברות שלך. את לא תשבי יותר בבית. וככה ירדתי, פחדתי שלא יקבלו אותי בחברה, אבל היו בסדר, שיחקתי, דווקא נהניתי באותו  יום.

*

הילדים דיברו בצרפתית, אבל אמא שלי ואבא שלי דיברו ערבית, וגם צרפתית כמובן, כן. אבל גם דיברו הרבה ערבית.

מראיינת: ואיך היתה הקהילה היהודית בשכונה?

הקהילה היהודית, זאת אומרת איפה שהיינו גרים היו הרבה הרבה שכנים יהודים, כן, הרגשנו את החג ואת הכל, כי כולנו היינו שכנים יהודים, אחד בשביל השני, הם היו בסדר גמור. אבל את יודעת, עם הזמן, איך שבורגיבה עלה, כבר היהודים מייד התחילו להתפזר, כאילו, מי שעלה לצרפת ומי שעלה לארץ, והרגשנו את החוסר, כי נשארנו כאילו בין הבודדים.

מראיינת: היה לכם קשרים עם אנשים לא יהודים שהיו בתוניס?

כן, הרי כל יהודי שהיה הולך, בא מוסלמי במקום, כן. ואז הקשרים שלנו כאילו לא כמו היהודים אבל בדיסטנס מסויים, כן שלום, אם היא צריכה משהו פה ושם, אבל לא עמוק, לא מתחברים כאילו.

*

חברות בבית ספר מוסלמיות, חוץ משלום זה וזה , אחד... אחד שממש היא רצתה מאד מאד להתחבר היא נשארה איתי, מוסלמית, אבל היתר היו גויות וגם יהודיות.

*

ברור שהיינו בבית כנסת, יש לנו את המנארה שקוראים בל"ג בעומר כשכולם פה מדליקים מדורות, אצלו היינו לוקחים את המנארה הזאת, מן חנוכייה כזאת, מקשטים אותה עם פרחים והכל, ואת רואה כל יהודי בחושך ככה כל אחד מביא את המנארה שלו ושם אותו בבית כנסת, עושים את התפיל והכל, אוכלים ארוחת ערב חגיגית, וזה היה הסימבול, כאילו, של היהודים שנשארו, כן.

*

בפסח היה אחד בשם טאייב שהוא מוסלמי, והוא היה הולך לכל בית כדי לצבוע, כל שנה את הבתים. היתה אחד שהיתה מכבסת לנו, היא היתה באה כל שנה לכבס כל הבתים היהודים. הם אהבו, הם באמת אהבו אותם וזה היתה הפרנסה שלהם בעצם. כן. זה היה מאפיין שרואים בפסח ובראש השנה, ואת הדברים האלה, כן, זה נכון.

*

ההורים שלי היו דתיים, זאת אומרת, יש קידוש יש ברור כן. ואני הייתי דווקא טיפה יותר דתייה ממה שהייתי היום בישראל כאילו. זאת אומרת, כשהייתי הולכת לבית ספר הזה, הצרפתי, הוא היה מאד רחוק מהבית ובשבת הייתי הולכת וחוזרת, הולכת וחוזרת, ברגל. וזה היה מאד רחוק, והייתי קמה בשבע בבוקר כדי לצאת לבית ספר לדרך.

מראיינת: הייתם לומדים בשבת?

היינו לומדים בשבת. חובה.

מראיינת: והיה לכם יום מנוחה אחר?

יום ראשון זה היום מנוחה. בגלל זה כשעלינו בארץ היה לי מאד מוזר לראות מה זה ביום ראשון הולכים ללמוד?

*

השלטון בתוניס עלה ב-1956, ואז התחילו הפוגרומים, זאת אומרת, היו הולכים לכל החנויות של היהודים, זורקים אבנים, צועקים, מוות ליהודים באמת היהודים מאד מאד פחדן כל אחד סגר את החנות שלו ורץ הביתה, זה אני זוכרת טוב מאד... שאבא שלי בא כולו מבוהל. ואז לא היה להם טוב ליהודים כי הם חיו כמו מלאכים בתקופה של הצרפתים, הכל היה מותר להם, עשו את כל מה שרצו, חגים, בחופשיות... אמא שלי  מספרת בסוכות כל שנה ראש העיר שלנו בזמן הצרפתים כן, לא בסוכות... בשמחת תורה, כן זה היה בסוכות, היהודים יוצאים בשמחת תורה שרים וצוהלים, ותמיד הראש העיר היה יוצר ומשתחווה וזה כדי ... הוא היה גוי צרפתי. וכשבאו היהודים, היהודים אמרו נמשיך אותו דבר.... כשעלו המוסלמים... ואז הם באו עם הספר תורה התחילו לשיר והכל, ואז זה היה .... ואז התחלף עם המוסלמי, ואז המוסלמי ראש העיר הוא שלח כלב במרפסת במקום שהוא בעצמו ישתחווה, ואז אמרו היהודים זהו מהיום לא נעשה יותר, לא נעשה את השמחת תורה בחוץ, כל אחד ישמח בתוך הבית-כנסת וזהו זה. התחילו להבין, נפל להם האסימון שיש שינוי גדול פה. ואז היהודים גם התחילו לעזוב. הרבה עזבו לצרפת והרבה עברו לישראל. אנחנו לא עלינו... אנחנו עלינו אחרי מלחמת ששת הימים, כאילו ב-1968-9.

מראיינת: למה עליתם לארץ?

שאלה טובה. למה עלינו לארץ כי במלחמת ששת הימים עשו לנו רע, כאילו, אני הלכתי כאילו לומדת בתיכון והלכתי סתם לבית ספר שלי, והיו מצביעים עליי הנה הנה זאת יהודייה, יאללה אפשר כאילו להרביץ לה ולעשות, ואני ממש פחדתי ואז ... ואחר-כך מצאו יהודי אחד הוא אומר הוא קרע את השער של בורגיבה כי הדינר זה על בורגיבה יעני הוא  קרע אותו לשתיים, כל מיני דברים ומכות וקללות והכל, אז אמא שלי אומרת אי אפשר לחיות ככה, אי אפשר לחיות ככה.... חייבים לעלות לארץ. אבא שלי היה לו מאד קשה לעזוב את .... היה לנו בית גדול בעיר, ממש, כאילו, חיינו טוב. אני לא אשקר. ולאבא שלי היה לו קשה לעזוב את הזה, אבל אמא שלי אומרת לו אני... היינו שתי בנות ואח שלי שהוא היה צריך לעלות לצרפת, הוא אומר אתם חייבים לעלות איתי... אתם.... איפה שתרצו לישראל או לצרפת, אבל אני לא אשאיר אותכם פה בתוניס ואני אעזוב אותכם... הוא היה נשוי עם ילדים. וזהו. אז הוא אמר... אז אמא שלי אמרה אם מישל עוזב את תוניס אז גם אנחנו נעזוב את תוניס, אין לנו מה להישאר. אבא שלי מאד מאד התלבט אבל בסופו של דבר כן, נפל לו האסימון והבין זה כבר לא... שאין עתיד פה. יש פה שתי בנות צעירות אחת בת 17 והשנייה בת 19, זה לא יכול להיות שנישאר פה בזה, אין לנו עתיד כבר פה בתוניס.

מראיינת: למה עליתם לישראל?

כי לאמא שלי היה לה כל האחיות שלה, והמשפחה שלה וזה, התגעגעה אליהם, מ-49 לא ראתה אותם, ואמרה אני מעדיפה לעלות לישראל ולא לצרפת.

*

אחד זאת אומרת הגדולה עם הילדים עלתה ב-1949 והשנייה עלתה בשנות ה-80 אני חושבת, לא בשנות ה... לא זוכרת. היא עלתה לפנינו לטון רחל (לא ברור). כן. אז היא רצה לראות את המשפחה שלה, את האחים שלה, היו לה את האחים את האחיות, רצתה להיות עם המשפחה. וגם הבן שלה, הבן שלה שהוא עלה לפנינו, והאח שלי הבכור איזאק, הוא עלה שבע שנים לפנינו. התגעגע.

מראיינת: למה לא לצרפת?

למה לא לצרפת? ... למה לא לצרפת... האמת היה לה גם משפחה בצרפת, היה לה בת ושתי בנים בצרפת, והיה לה את איזאק שהוא היה חי פה, ומשפחה שלה. למה לצרפת? כי פחדה שניתחתן עם גויים או שנתבולל עם הגויים, אם כבר עזבנו את תוניס את יכולים להתבולל גם בצרפת, אז בוא נעלה לישראל לפחות שמה זה יותר בטוח, כאילו...

מראיינת: את רצית לעלות לצרפת?

תראי, זה הקל עליי אם הייתי בצרפת בגלל השפה בגלל כל מה שיש, יש הרבה יתרון כדי לעלות לצרפת, אבל כן, עלינו לישראל, ראינו מה זה, טוב, יש הרבה אכזבה כשעלינו לישראל, אני לא אשקר.

מראיינת: ביקשת מההורים שלך לעלות לצרפת.... מאבא שלך?

ידעתי שאין סיכוי. ושמה מילה של ההורים זה מילה של ההורים. זה לא כמו היום שהבת יכולה להגיד מה שהיא רוצה.

*

העלייה שלנו, אני זוכרת, באוגוסט בבוקר מוקדם, וראינו מה זה מדינת ישראל, התרגשנו בכל זאת, מדינת ישראל, שלום, דגל, זה פעם הראשונה רואים את כל הדברים האלה, היה לנו קצת טוב כי אח שלי שהיה כבר חי פה שבע שנים אז הוא הדריך אותנו, הוא לימד אותנו איפה יש משרדים, אדמיניסטרטיביים, מה לעשות, ומה לא לעשות, ופה ושם, אבל בכל זאת אחד כמוני שעזבתי את הלימודים ועזבתי את הכל, היה לי מאד מאד קשה להתאקלם בהתחלה. ההתרבות שקיבלתי בחו"ל היה טמוע בי מאד חזק, ואני חושבת שעד עכשיו אני ככה יש לי איזה.... זאת אומרת עליתי כשבוא נגיד, אחר-כך התחלתי לעבוד, ואולפן ועבדתי, והתחתנתי כשהייתי בארץ איזה שלוש או ארבע שנים, השפה הצרפתית היתה טמוע בי מאד חזק וכשילדתי את הבנות שלי הראשונות, הן דיברו רק צרפתית בבית, עד לעצם היום הזה הן מדברות צרפתית.

*

אנחנו עלינו בשנת 68 באוגוסט, ועלינו במטוס. קודם כל היינו בצרפת, ישבנו אצל אחותי, לא מיהרנו לעלות, ישבנו איזה שלושה חודשים, הסתובבנו בפריז, הסתכלנו, היינו קצת עם זה... אחר-כך נסענו למרסיי איפה זה ש (משהו בצרפתית, לא ברור) איפה שמקבלים את כל העולים מצפון אפריקאים, ולקחנו מטוס ממרסיי לישראל.

*

אל תשכחי שאני פספסתי שנתיים לימודים כן, כשהייתי מאושפזת, אבל מתברר שהחברות שלי, כמה מהחברות, וגם אחותי, הם עשו דובלים, הם נשארו כיתה. אז ככה עם הזמן אני ממש השגתי להיות איתם באותה כיתה, כאילו, באותו יום כולנו.... זה ארצי, כולנו עושים את המבחן, משמונה עד שתים-עשרה, אחת, ואחר-כך כאילו ... ואחרי הצהרים יש אלה שלמדו בבתי ספר ערבית, הם היו חייבים ללכת אחרי הצהרים לעשות את המבחן בערבית. אז אלה שהיו צריכים לעשות את המבחן בערבית נכשלו, לא עברו. לא עברו... לא יודעת אם זה בגלל הצרפתית או ערבית אבל הם לא עברו, ואני עברתי אבל לא ידעתי כלום, ידעתי שעשיתי את המבחן אבל לא ידעתי עד כמה הוא נכון או לא. אני זוכרת שיום לפני כן הייתי בחום של ארבעים מעלות מרוב מתח שמחר יש לי מבחן מבחן, אבא שלי מהר הלך להביא רופא, הרופא הזריק לי זריקות, בשיא הרצינות, אמיתי לגמרי. והלכתי ל... והרופא... ואבא שלי אומר אתה חושב שהבת שלי יכולה מחר לגשת למבחן, כי יודעים שארצי, כולם יודעים שיש מבחנים שמה, וכן עם הזריקה שעשיתי לה היא כן תוכל ללכת, ובאמת נגשתי ועשיתי את המבחן, ואז ... ואחותי עשתה את המבחן, אמרתי לאחותי מה את עשית מה את לא עשית, בצרפתית, לא ידענו מה נכון ומה לא נכון, ואחר כל היא היתה צריכה לחזור אחרי הצהרים לערבית, אני נשארתי בבית כי... פטורה מהמבחן הזה. ואחרי באוגוסט קיבלנו את התוצאות.... קיבלנו את התוצאות, אצלם זה דרך עיתון, כל אחד יש לו, כל תלמיד יש לו את המספר שלו, את השם, תעודת זהות ומופיעים בעיתון. עד שיום אחד אבא שלי ראה את השם שלי בעיתון, ואז באותו זמן הלכתי לים, השכרנו מן כאלה... יש לנו כמו מן צריפים שמשכירים לשלושה חודשים בקיץ, אני משחקת, הולכת לים, ופה ושם, אבא של תופס אותי עם היד, אמרתי וואי מה יש לו זה, אולי הוא ראה אותי שאני מדברת עם איזה בן, פה ושם, פחדתי ממנו, ואז הוא אומר לי מזל טוב עברת את המבחן. וואי... אמרתי איפה העיתון הוא אומר לי ואז ראיתי את השם. שמרתי אותו עד שעליתי לארץ, וחבל שלא הבאתי איתי את ה....

*

(מראה תעודה ממוסגרת) אז זה התעודה של התיכון, שקיבלתי אותה, שעברתי ואז למדתי עוד שלוש שנים בתיכון, רואים כתוב, ומזה כאילו נפרדתי מהתעודה כשעליתי לארץ.

*

היה לי קשה קודם כל ללמוד בגלל העברית, לא ידעתי כלום בעברית, כלום כלום כלום, המילה להיכנס ולצאת כתבתי את זה בצרפתית והייתי מבטאה אותו כל פעם, איך אומרים להיכנס ולצאת זה היה לי מאד קשה אני זוכרת שתי משפטים. היו אומרים פה, אצלנו פה, למשל, זה סיר לילה. הייתי צוחקת. לא ידעתי שפה זה כאן בעצם. היה לי קשה מאד לדבר את השפה באמת, זה רק עם הזמן ואולי גם בזכות שגם שהתחתנתי עם אשכנזי, והייתי צריכה לשבור איתו גם את השיניים כדי לדבר איתו עברית. הוא דיבר צרפתית קצת, אבל זה לא.... וזה מה שקרה, כאילו, לא היה לי קל, עם הזמן זה לקח לו זמן. אומרים שהזמן עושה את שלו, ובאמת הזמן עשה את שלו לאט לאט.

מראיינת: איך הכרת את בעלך?

סליחה?

מראיינת: איך הכרת את בעלך?

הכרתי אותו בעבודה, הייתי עובדת במפעל לטקסטיל, הייתי מדריכת העובדות, ואז הוא בא לעבוד, במקרה, כן, את האמת בהתחלה חשבתי שהוא עיראקי, אבל הוא הציג את עצמו הוא אמר אני רומני, וזהו. הוא היה מעוניין לצאת איתי ופה ושם, ו... אמרתי אני לא רוצה כאבי ראש עם אבא שלי הוא היה מאד קשה בבחינה הזו שבנות שלו ייצאו, עם בנים, אמרתי תשמע אם אתה רוצה יש לי פה כתובת תדבר עם אבא שלי, אם הוא רוצה בבקשה אנחנו נצא. וככה זה היה. הוא אשכנזי והשם שלי הוא קצת צרפתי, קלודין, אז הוא לא הבין... והיו הרעש של המכונות. אז הוא אמר לי איך קוראים לך? אמרתי לו קלודין. הוא לא הבין. לקחתי את הסכין שחותכים את החוטים והכל, וחרטתי על המכונה ק-ל-ו-ד-י-ן. ואז הוא הבין שקוראים טוב... והוא הבין מה זה קלודין, אבל מה הגורל העיין... אחרי שהתחתנתי, והיו לי כבר שלושה ילדים, רציתי לעזור לבית ורציתי לחזור לעבודה, אבל המפעל נסגר פה בבאר-שבע, ונפתח בדימונה טקסטיל אז, ואמרתי טוב אז אני אעבוד כמה פעמים בשבוע, עבדתי, ואיפה נפלתי, במכונה איפה שכתבתי את השם שלי קלודין. זה היה ממש מקרה נדיר.

*

בעלי קוראים לו מרדכי-מרקו, הוא יליד רומניה, הוא בא בפיאטרה-נאמס, זו העיר שגדל, הוא ואחותו, זאת אומרת יש לו אחות יותר גדולה ממנו ב-11 או 12 שנה, הם עלו לארץ בשנת 1965, אוקטובר 1965, הוא היה יתום כשהכרתי אותו מאבא ואמא, מגיל 15-16 התייתם מאמא שלו, וכשהוא השתחרר מהצבא התייתם מאבא שלו. ואחותו באותו זמן היתה גרה ברומניה, לא נתנו לה לצאת כי זה יש הרבה אישורים עד שמשחררים שמה, אז היא באה כשכבר האבא נפטר, היא לא הספיקה לראות לא אבא ולא אמא, היא באה עם בעלה והבן, וזהו. אז הכרתי אותו, יצאנו ביחד, התחתנו, וילדתי שישה ילדים, בתוך אשכנזי, כן.

מראיינת: ספרי לי על הילדים שלך.

סליחה?

מראיינת: תספרי לי על הילדים שלך.

אז יש לי את הבת שלי הגדולה שקוראים לה קארן, היא אמרתי לך שהיא עברה את הבגרות שלה בצרפתית והיא למדה בבוייר, והיא למדה, יש לה תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית בירושלים, יש לי את הילדה השנייה, אביבית, שהיא חלמה מאז שהיא היתה קטנה, היא אמרה אני רוצה להיות רק גננת, אבל היא לא גננת היא מורה לילדים בכיתה א-ב-ג, כן, והיא נשואה הגדולה השנייה, אחד יש לה שלושה ילדים השנייה יש לה שלושה ילדים, יש לנו את שי, שהוא למד פה במכללה בבאר-שבע, והוא היה חילוני לגמרי לכל דבר, עד שיום אחד, אחרי שהוא גמר את התואר הראשון, הוא אמר לי אני רוצה לנסוע להודו וזה, לנקות קצת את הראש, וכשהוא נסע להודו, הוא נכנס אצל החב"ד עשו לו שטיפת מוח כמו שאומרים, ושלחו אותו לברוקלי, ומשם הוא חזר, אומר.... מאמא, הוא היה חילוני, הכי.... הוא היה הילד הכי חילוני בבית, אומר מאמא, אני רוצה לחזור בתשובה, אמרתי לו אתה רוצה לחזור בתשובה? אומר לי כן. וככה הוא למד ברמת-אביב היתה שמה ישיבה, אמרתי מה רמת-אביב זה כולם חילונים שמה, מה פתאום שיש דתיים, אומר מאמא אם יש ישיבות בהודו ובכל מקום למה שלא היה בתוך הארץ שלנו? שתקתי, הוא סתם לי את הפה, הוא צודק, וככה הוא חזר בתשובה באמת, והיום הוא חב"דניק, נשוי לרומניה, עם שלושה ילדים, והוא גר בגבעת שמואל. ויש לנו את תמיר, תמיר שהוא למד בבני עקיבא, הוא עם כיפה סרוגה, ילד מקסים, מלא חיים הילד הזה, הוא למד הוא... טוב הוא עשה את הנסיעות לחוץ לארץ כמו כולם, כמו כל הצעירים, ואז הוא הלך ללמוד באוניברסיטה הראל, שמה הוא למד, והוא סיים את הלימודים, הכיר בחורה אחד בחורה והם מתנחלים היום בדולב. כן. היא.... היא בעצמה באה מדולב, היא נולדה שמה. זה תמיר, אדיר הוא... אדיר הוא הילד החמישי שלי, הוא למד באוניברסיטה בתל-אביב, תקשורת ועבודה סוציאלית, והוא התחתן לפני שנתיים, יש לו ילדה קטנה בת שנה, והיום הם גרים בחולון, כן. ויש לנו את נבו, הבן הזקונים, שזה היה סיפור בפני עצמו, שפפפפ.... אני לא חשבתי בכלל שאני בהריון איתו, ילדתי אותו זה היה בהרבה הפתעה, ונבו הוא למד בבוייר, אגב, נבו ואדיר וקארן למדו בבוייר שלושתם, למד בבוייר, והוא היה בחיל הים, והשנה הוא מתחיל ללמוד בשעה טובה באוניברסיטת בן-גוריון.

*

מה היה לנו קשה כשעלינו לארץ... השפה קודם כל, השפה, המנטליות של האנשים, בחוץ לארץ זה כולנו מנטליות אחד, זאת אומרת, אחד מכיר את השני, אחד יודע מה יש לו בראש שלו. פה המנטליות, את יודעת, התערובת של האנשים, זה היה לי מאד קשה גם. עבודה, אז זה... לאמא שלי היה טוב. אם יש מישהו שהיה לה טוב, זה אמא שלי. אבא שלי הוא היה בוכה כמו ילד קטן בשנה ראשונה, כי היה לו קשה מאד לעבוד במפעל כשהוא היה ... כאילו, בוס בעצמו עם החנות שלו עם המפתחות עם הזה, לאבא שלי היה מאד קשה, לאחותי איך שהוא פה ושם הסתדרה, כן, וגם מהר מאד התחתנה אחותי, וזהו. בוא נגיד שהעלייה בהתחלה היא היתה קשה, אבל לאט לאט התחלנו... התרגלנו למצב החדש.

מראיינת: היית רוצה לבקר בתוניס?

כן. זה החלום שלנו, לפחות עם אחד או שתיים מהילדים שלי, כדי להראות להם את הבית איפה שנשרפתי, הבית איפה שגדלתי, כי עברנו משם אחר-כך, החנות של פפה, שזה סבא שלהם, הבית ספר שלי להראות להם, הנוסטלגיה, זה כל החיים שלי שהייתי שמה, זה בכל זאת הייתי עד בגיל 17, עשיתי המון. הייתי רוצה מאד להיות שם לבקר, והלוואי ותינתן לי הזדמנות לבקר פעם אחד ככה בתוניס.

*

יש לנו את המנהגים עם החג לפני פסח בשבועיים, יש לנו את הדבר הזה שקוראים "פשישא" ששמים סוכריות ותמרים וזה והחומר עצמו שקוראים לו פשישא, ואז באים הילדים שופכים על השמש עם מפתח (לא ברור) ומסובבים ומאכלים כל דבר שפתח לנו (לא ברור), זה מנהג מאד חזק שהאחים שלי לא עושים, אני היחידה שאני עושה, אפילו צילמתי בזה, כן, זה מנהג... והמנהג למשל, בפסח, גם עם האפיקומן, עם ה... עושים את זה, והאוכל המיוחד שאוכלים אותו בפסח, שכולם מחכים שנה...

מראיינת: איזה אכול מיוחד?

אוכל המיוחד הזה שזה אוכל עם בשר, בשר כבש והכל, עם ירקות, וקוראים לזה "מסאקי".... שאני חושבת שכולם מכירים את זה, כל התוניסאים, אוכל מאד טעים וחריף.

*

לפני החתונה יש לנו את המנהג הזה שהכלה עושה את החינה שלה, ואז מלבישים אותה עם תלבושת אחידה של החינה, ועוגות ואוכל טוב והכל , וגם לוקחים את הקערה הזאת של החינה, עם הנרות, ועל קצת סוכריות, ומתחילים לשים את החינה ביד של כל אחד.

מראיינת: מה זה המנהג הזה? למה עושים אותו?

כי אומרים זה דבר מאד טוב שעושים את החינה לכלה, זה אמור להביא לה מזל, חיים טובים, זה דבר טוב, זה דבר משמח.

*

יש לנו הרבה מאכלים. יש לנו את ה"פרילה" שזה סלק, יש לנו את ה"תפינה חיטה" שעושים אותה, יש לנו את ה"מוקייה" שאנחנו עושים אותה, יש לנו קוסקוס מרק דגים שמאד מאד אוהבים, ואני יודעת שיש איזה עדה שצוחקים על האוכל הזה אבל זה מאד מאד טעים... יש לנו קציצות, כל מיני, במיה, מלא מאכלים.

*

מראיינת: מה לקחת איתך מהחיים בתוניסיה לחיים פה בארץ?

אני חושבת שלקחתי את הכל. לקחתי את הכל. לקחתי את המנהגים, לקחתי את השפה, לקחתי את המאכלים, לקחתי את ה... את הכל. את הסלנגים שאני מדברת בערבית, את ה... כל מיני דברים, יש הרבה סלנגים שאני ממש מצחיקה את כולם שאני זורקת אותם.

*

הבית שלי זה בישראל. אני אישה ... בחורה... אדם מאד ציוני, ואני רוצה להגיד לך כשבמלחמת ששת הימים כאילו, היו כותבים בקיר (מצטטת משפט בצרפתית) זה מאד מאד הכעיס אותי, והיה ויכוח עם הבנות.

מראיינת: מה זה אומר?

(שוב משפט בצרפתית) למה אתם אומרים את זה, כי זה הכעיס אותי שאומרים (שוב אותו משפט בצרפתית), בכל מקום זה היה. "שיחיו הערבים וימותו היהודים", ואת בתור תלמידה יהודייה כשאת נכנסת לבית ספר התיכון בחצר ואת רואה כתוב, זה כואב. אז פעם אחת גם כתבו בערבית "הורדנו לישראלים כמה מטוסים" כן, ואז אני... והיה את המורה, ואז אני באתי וכתבתי קצת את הכל במחברת והמורה אומר קלודין... מדמוואזל קלודין, שמה לא קוראים בשם, תמיד מדמוואזל... עלמה קלודין, או מיסייה, זה כולם.... מה את עושה? אמרתי לו לא הספקתי לשמוע חדשות, אני רוצה לקרוא... לכתוב את זה, זה היה אירוניה, הוא הבין שזה היה אירוניה. כן. אנחנו מאד פחדנו, האמת. מאד מאד פחדנו כשהיה מלחמת... חשבנו שזהו, כולנו נלך, גיסתי באה לאמא שלי, אומרת לה מאמא, היתה קוראת לה מאמא, אנחנו חייבים לקנות כדורים ולהתאבד, לפני שהם יבואו ויהרגו אותנו. אמא שלי אומרת לא אני מפחדת להתאבד, נשאיר את זה ככה. כי לא ידענו מה קורה. אבל מה, גילינו על מונטה-קרלו, רדיו מונטה-קרלו, והוא, בשתים-עשרה בלילה אבא שלי היה מדליק בנמוך נמוך, כדי לשמוע מה היו אומרים, אומרים הם נתנו מכה, ואנחנו נתנו שתי מכות, ככה... זה מה שהרגיע אותנו כאילו.

*

גם הילדים שלי כבר התחילו לקחת כמה ביטויים כאלו... למשל אומרים למדו למשל כשקוראים לילדים, אז אומרים מאמא מאמא, קוראים לי מאמא, כן, אז אני אומרת "אישבי בוק" מה זאת אומרת אישבי בוק? מה יש לאבא שלך. אבל זה סלאנג שכולם אומרים אותה, כן. הילדים כבר אומרים לילדים שלהם, הבנות שלי אומרים את זה לבנות, כשהם קוראים אמא, הם אומר אז אומרים אישבי בוק, למדו את זה מהבית, כן, זה סלאנג. זה זה.

מה עוד.... למשל בן-אדם שהוא קצת כבד, לא סימפטי כזה הוא "מקאסק" – כאילו, כמה שאתה כבד, כן, מילים כאלה זה סלאנג שבערבית יש לנו המון המון המון המון, כן.

*

החיים בתוניס הם לא היו גרועים בסך הכל, כן? היה לנו נשיא נהדר... בורגיבה. אמרתי לך שבמלחמת ששת הימים כשהתחילו לעשות את כל הבאלאגן נגד היהודים אז הוא אמר ... הוא אמר אני מבקש לעצור את זה. מי שתוקף יהודי ואומר שקרע את השטר של בורגיבה, אני אאשים אותו ולא את היהודים. כן. וככה הפסיקו, כאילו, לעשות לנו רע, האזרחים. היה לנו... אולי בזכות בורגיבה שהוא היה בן-אדם מאד טוב, הוא אהב מאד את היהודים, ומתברר שמאחורי הקלעים כן היה לו כל מיני דברים שיחות עם זה... ותמיד הוא היה עושה דיסקור, כל מיני נאום, אז הוא אומר יש מדינה קטנה שלא מזמן נולדה, ותראה לאן היא הגיעה ולאן התפחתה וזה, וידענו כולנו שהוא מדבר על מדינת ישראל. היה לנו טוב איתו, עם בורגיבה. וזה עודד אותנו, כאילו. ליהודים היה לנו גב. כן. אבל בכל זאת כשראינו כבר בתוניס הרוב עוזבים עוזבים עוזבים אז אמרנו גם אנחנו נעזוב, אין לנו מה לחפש פה, אין לנו מה לעשות פה.

*

בדם שלי ומאד מאד חזק קודם כל אני ציוניסט. אני מאד אוהבת את המדינה שלי ומאד קשה לי כשמשהו לא הולך למדינה, או חייל הולך, זה הדבר הראשון. אני... תוניס זה תוניס, נכון נולדתי שמה, לא הייתי רעבה, היה לי טוב, הכל טוב ויפה, אבל פה המדינה אפילו יכולה להיות, אני רוצה את ישראל, ומגינה על ישראל, על כל פני תוניס וכל דבר אחר. ואני מגיבה הרבה בפייסבוק, אגב.

*

כשהיינו בצרפת אמרו לי אתם תהיו בבת-ים, תגורו בבת-ים. אבל מכיוון שאחי היה גר בבאר-שבע, והוא אמר אתם לא תגורו בשום מקום רק בבאר-שבע, כי אני פה, ואני אוכל לתמוך בכם ולעזור לכם. זאת הסיבה היחידה שבאנו לגור בבאר-שבע בגלל אחי הגדול. כן. זאת אומרת אם הוא היה גר בעיר אחרת היינו הולכים אחריו, כאילו. רק בגללו החלטנו לגור בבאר-שבע.

מראיינת: מה את זוכרת כשהגעתם לפה? מה חשבת?

החום. החום איום קודם כל כשהגעתי לפה, זה היה בחודש אוגוסט, אבל היה מאד מאד חם, מזג האוויר, הנגב זה לא כמו היום, זה הכל היה כזה צהוב, כזה... העיר אמר לנו מה זה, צריך ללכת למרכז זו העיר?, כשאצלנו העיר זה לאבניו מטיילים בתי קפה ככה במדרכות, זה אחרת לגמרי. זה אחרת לגמרי. נכון זה לא תוניס, שזה לא הם שבנו את זה בזמן המנדט הצרפתי, כל מה שהם קיבלו מהם, כן, מהצרפתים, אבל כן, זה היה שונה לגמרי. כן. הקופת חולים, מה זה קופת חולים? הרבה דברים שלא ידענו מה זה קופת חולים, ומה זה המרכזים האלה שצריכים לפגוש את הנשים פעם בשבוע בשבת, מטיילים ופוגשים אותם, זה היה קצת אחרת, כן.

מראיינת: התאכזבת להגיע לפה?

מה?

מראיינת: התאכזבת להגיע לבאר-שבע?

התאכזבתי רק מדברים האלו ספציפית שאני מספרת... מה אני אגיד, התאכזבתי? ..... לא יודעת אם התאכזבתי או שהייתי מאושרת מזה, אבל היו הרבה דברים שלא עלו לרוחי, בוא נגיד.

מראיינת: כמו מה?

כמו, אמרתי לך, התרבויות, היו לנו שכנים שכאילו היו מרוקאים והיו יורדים ומקללים אותנו, ולא נעים כאילו, איזה מטוס הביאו אותכם, וקללות, ודברים כאלה. למשל זה התחיל גם אפילו בקמפוס איפה שהיינו במחנה, שסיפרתי שהיו... אנחנו היינו ניוטרל, כי היינו שתי בנות גדולות, לא היה לנו ילדים, אבל היו משפחות, משפחה תוניסאית עם הרבה ילדים, משפחה מרוקאית עם הרבה ילדים, והיו רבים כדי לעשות את הכביסה שלהם. והיו מקללים, ומדברים, רצתי מהר מהר לאמא שלי, ווה ווה מאמא, זה הולך להיות אחד מקלל את השני, אחד זה.... (משפט בצרפתית) מה את מספרת לי? אמרתי לא יודעת, אם פה זה ככה, אני לא יודעת מה יהיה בארץ. ובאמת זה מה שהיה, היו הרבה, כאילו הרבה קללות הרבה דברים לא יפים.

מראיינת: זה היה נהוג להתחתן בין העדות?

היו מעדיפים שנתחתן עם בן העדות. בלי להעליב, אצלנו לא יצא להתחתן עם מרוקאים. אני הכרתי אשכנזי, האחים שלי לקחו תוניסאיות, הכלות שלי שתיים פולניות, ואחת רומניה, אז ככה אני לא יודעת מה זה... לא יודעת... אבל בסדר, נו.

מראיינת: את יודעת שאני תוניסאית מרוקאית.... (צוחקת)

(צוחקת) אני אמרתי בלי העליב, אמרתי לך בלי להעליב כי אני יודעת שאמא שלך מרוקאית ואבא שלך תוניסאי או משהו כזה.

מראיינת: כן.

בלי להעליב. אבל היום כבר אין, זה לא קיים יותר, זה היה אולי בשנות ה-שישים או השבעים.

*

בפורים זה היה החג הכי יפה. כשאבא שלי היה חי זכרונו לברכה, כל הילדים והנכדים כולם באים אל ההורים, אבא שלי כבר מכין מראש כמה ימים טובות כל המטבעות הקטנות, ואז, טוב, אחרי שהוא מחלק לנו כל אחד את הכסף מפורים והכל, והעוגות, מכינים את הדאבה, והמקהוט, וסיגרים וכל העוגות מדבש. הוא היה נהוג לעשות.... לזרוק כסף. כל הילדים, כל הנכדים, יושבים מחכים, והוא מרחוק בא וזורק כסף וכל מה שהוא אוסף, אוספים את הכסף, לוקחים באים לאבא, אבא יש לי ככה, יש לי ככה, או סבא, והוא לוקח את השוב פעם את כל המטבעות ומחזיר להם ונותן לנו בשטרות. וזה היה מנהג מאד יפה, לא יודעת אם זה אצל כל התוניסאים, אבל אצלנו זה היה נהוג לעשות את זה. זה היה חג שהכי הכי הכי שיכול להיות. היה ממש שמח.

מראיינת: לא מכירה את זה האמת.

סליחה?

מראיינת: אני לא מכירה, לא שמעתי על זה.

לא, כן, לא, אני חושבת רק אצל משפחת בוז'ה עשו את זה. כי אח שלי גם לקח את ה..... הוא ירש מאבא שלי את הדבר הזה.

*

מלפני שלוש שנים התחלתי ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון, שקוראים לפרוייקט הזה "קידמה" שהיא עוזרת לשכבה בוגרת כדי ללמוד ולצבור ידע. כן, אני השנה שלישית, לומדת עברית, מתמטיקה מחשבים אנגלית, כן. אנגלית עברית מתמטיקה ומחשבים, כן. כאילו יום ראשון זה היום הכי ארוך וכל היתר.... אני לומדת שלוש פעמים בשבוע. כן. ויש לנו את הכל, יש לנו מבחנים, יש לנו את כל מה שצריך... לאחרונה, לפני יומיים, היה לנו מבחן ביום שלישי, היה לנו מבחן בעברית, נראה מה בשבוע הבא נדע מה קיבלתי, כן וזה מאד עוזר, זה מפתח אותנו, את האופקים שלנו, נותן יותר ביטחון, לומדת יותר טוב עברית, לומדת מילים חדשות בעברית, זה עושה לי טוב כשאני מגיעה לשם.

*

יש לי אח הגדול, איזאק, שהוא גר בבאר-שבע, על יד הקונסרבטוריום, הוא התאלמן לפני ארבע שנים, ויש לו, היו לו שלושה ילדים, שתי בנים ובת, הבת נפטרה ממחלת סרטן כשהיא היתה בת ארבעים, והיום הוא גר שמה, ויש לו מישהי שכאילו עוזרת לו בניקיונות והכל, זה אח שלי איזאק. אח שלי אלפרד, הוא רווק, והוא גר בצרפת באונגה, זה חצי שעה ממפריז, הוא עובד בפרה-אפורטה, כאילו, בגדים מוכנים, בגדים כמו... הוא מוכר בגדים, כן, ויש לי מישל שהוא עשה את העלייה, הוא אבא לשלושה ילדים ועשרה נכדים, כן הוא גר באשדוד. הוא עשה את העלייה ב-2009 אם אני לא טועה, כן, וטוב לו. הוא מאד מרוצה. פנסיונר. יש לי פה את אחותי ליליאן, שאמרתי, שנפטרה בשמחת תורה, היא יש לה שתי בנים, מקסימים, אחד אחד, והיא נפטרה מדום לב, אישה מדהימה מדהימה, שאני הייתי מאד קשורה, בשבילי היא היתה האמא, האחות החברה, כל דבר, ממש, הייתי מבקרת אצלה המון המון פעמים, כשהיום אני בקושי מבקרת באשדוד כי אחי הוא בא לכאן, זאת ליליאן, והבנים שלה התחתנו, אחרי שהיא נפטרה התחתנו שני הבנים והביאו ילדים, יש לי את אחותי מיריי שגרה באשדוד, כן... ואותי.... ואני.

*

 

 

הדור הצעיר, קודם כל שיהיו קצת יותר נימוסים כלפי ההורים, וכלפי המורות שלהם וכלפי כל דבר, כי אני חושבת שהם קצת חוצפנים. זה לדור הצעיר. שילמדו, שלא יהיו תמיד מול הדבר הזה, הנייד הזה, הפלאפונים והעיניים שלהם רק על זה, שיצחקו קצת שיש סביב גם אנשים אחרים..... שייקחו את עצמם קצת יותר ברצינות, אני חושבת שהדור הזה הוא קצת יותר ילדותי, אני חושבת, לעומת כשאני רואה את עצמי בגיל 14 הייתי אישה קטנה בעצם, והיום אני רואה ילדה היום בת 14 היא ממש ילדונת כאילו, יכול להיות שיש להם את החוש מפותח, הם מאד אינטליגנטים, אני לא אומרת, אבל יש להם משהו קצת ילדות. שיתבגרו קצת.

*

כשהייתי באולפן היה לנו טיול בשדה בוקר, באותה תקופה בן-גוריון היה חי. ובן גוריון אז הושיב אותנו כולנו בכיתה, והוא אמר מי פה אשכנזים ומי פה ספרדים. אז מי שהיה אשכנזי הרים את היד, ומי שהיה ספרדי הרים את היד, והתחיל לשאול... מה היית רוצה להיות פה בישראל, כן. לכל אחד. ואת האמת ואז הוא שאל אותי מה הייתי רוצה לעשות פה בישראל, מכיוון שיש לי רקע של בית-חולים, אהבתי מאד להיות אחות בבית חולים. אמרתי אני רוצה להות אחות, וזאת היתה הכוונה שלי גם להיות אחות בבית חולים. ואז הוא אומר, אחות בבית חולים, או אחות בכלל, זה טוב למדינת ישראל. אז אני זוכרת שהוא דיבר איתי, על זה, ובאמת התחלתי לחפש להיות אחות בבית חולים, אבל מה, פה בבאר שבע לא קיבלו אותי כאחות בבית חולים, היה לי מקום רק בכפר-סבא. ובכפר סבא היית צריכה להיות ב.... פנימייה. ואבא שלי לא הסכים שהבת שלו תצא מהבית. וזה הפספוס הגדול, אני חושבת שיכולתי להתאים מאד מאד טוב להיות אחות. אגב, היום, הנכדים והילדים כשהם חולים אני תמיד מטפלת בהם.

*

לא לוותר, אם יש לכם רצון, ללכת עד הסוף. תלכו, ותלכו עם החלום שלכם.

 

***