Azriel Tzadok – Yemen - Full Transcribed Interview

 

עזריאל צדוק - תימן – ראיון מלא.

 

הערות לקורא:

1.     פה ושם ישנם מילים ומושגים לא ברורים. במקומות אלה מופיעה הערה בסוגריים (לא ברור).

2.     הסימן (*) מורה על הפסקה קצרה בצילום.

3.     התמלול להלן מובא כמו שנשמע בהקלטה, ללא תיקון שגיאות בהגייה ודקדוק.

 

אני עזריאל צדוק. נולדתי בתימן בעיר צנעה לאבי שקראו לו סאלח בן-יחיה ואימי תורקיין (לא ברור) שגם היא בתרחיב (לא ברור) של אבי. זה מאותה משפחה.

*

היו לי תשע אחיות. אני הייתי השישי ואחריי נולדו עוד שלוש. המשפחה שלנו היא משפחה תימנית רגילה מבוססת בתוך העיר, גרנו ברובע היהודי.

*

אבי היה סוחר, בעיקר סוחר בדים ובגדים, והיה לו קליינטים במספר כפרים במחוז חולאן, שהיה מספק להם את כל הצרכים שלהם במשך השנה, כי הפלאחים הערבים בתימן לא היה להם דבר שהיו יכולים לקנות למכור. הם יש להם את התבואות שלהם. למשל איפה שאבא שלי היה כל הקליינטים שלו הלקוחות שלו, הם היה להם שני יבולים. ענבים, צימוקים ודורה. דורה זה מן קטנית שהיו בתימן אוכלים אותה הרבה. זה במקום החיטה שעורה זה דורה. אבל זה חלק זה קטנית. ואבי היה מספק להם בגדים וסחורה כל המצרכים שלהם מה שהם לא יכולים לייצר, ובסוף השנה הם מביאים אלינו את כל הסחורה. אבא שלי מוכר את הענבים, אחר כך מביאים את צימוקים, אחרי זה דורה, ועושה איתם חשבון, לכל משפחה ולכל זה, כמה הם צרכו במשך השנה, אם נשאר להם עודף נותן להם את הכסף, ולא נשאר להם מחליפים (לא ברור) בשנה הבאה. זה היה המקצוע של אבא שלי.

אמא שלי ואחיות שלי התפקיד שלהם היה לתפור את הבגדים שאבא שלי היה מוכר. וזה היה התפקיד שלהם. ובנוסף לזה לנהל את הבית.

*

אני בתור ילד מאז אני מכיר את עצמי בגיל קטן אז בהתחלה היה מורי. מורי שרק אצלו לא לומדים לא לכתוב ולא לקרוא. אלא הוא מלמד אותנו תפילות, זה כמו גן ילדים. אצלנו קראו לו מורי דהבני. כל הילדים מגיל שנתיים עד שלוש וחצי ארבע, יושבים אצלו, והוא מלמד אותנו שמע ישראל, כל מיני ברכות וזה, כמו גן ילדים כזה.

לאחר התקופה הזו, אז שולחים אותנו למורי שכבר אתה לומד אצלו ממש לקרוא, אתה לומד לקרוא את הפרשת השבוע, את ההפטרה, וכך זה מתחיל. עד שאתה מגיע סביבות אני כבר בגיל 6-7 עד גיל 6-7 למדנו, היינו לומדים את הפרשה, היינו לומדים את ההפטרה, היינו... ביום חמישי זה יום שיושבים בו ללמוד לכתוב בעיקר היינו לומדים לכתוב באשורית. לא בעברית אלא, מה שנקרא פה, מה שאנחנו כותבים היום עברית. לא כתיבה מרובה אלא כתיבה גם הכתיבה מרובה וגם הכתיבה רש"י מה שנקרא. ככה היינו כותבים. ולמדנו את הכתיבה. זה יום חמישי. יום חמישי הוא גם יום של ה... שאתה המורי משמע, אתה משמיע לא את מה שלמדת. אם למדת כל השבוע בסדר, ואז אתה, הוא, בוחן אותך, מה שנקרא בחינות של השבוע למדת שבוע כך וכך, בוא... ואז לפי תור כל ילד הולך מכירים לפניו, אם הוא טועה אז יש למורי מקל קטן ואתה מושיט לו את היד על כל טעות נותן לך מכה. ושאתה בפעם הבאה לא תטעה. זה עד גיל 7-8. אחר כך כבר אתה יודע את הפרשיות, יודע את ההפטרות יודע את הכל, אז כבר אין לך הרבה מה לעשות, ואז נשלחתי למורי שכבר שם לומדים קצת משנה, קצת מדרשים, קצת... וקראו לו מורי חל-מנצורה, ואחרי כן הייתי אצל מורי השייח, אחרי כן אצל מורי חיים חבארה, החלפתי כל מיני  מורים. זה כבר גיל כזה שכבר אתה בוחר. ובערך עד גיל 10 כבר למדתי, כבר ידעתי משנה, למדתי קצת הלכות, חוץ מאשר מה שלומדים בדרך כלל אצל תימנים... וגם לכתוב קצת. מעבר לזה לא למדנו, חשבון לא למדנו כלום שם, אצל המורים.

*

אבא שלי ראה שאני כבר ילד גדול מבין עניין, משפחת סוחרים, אז הוא החליט לפתוח לי חנות.

*

בגיל 10. אבל הוא הכיר את ה"קליינט" שלו, אז הוא פתח לי חנות שיש בה רק מצרכים שלא אכילים. מלח, שמן, טבק, קפה, כל מיני דברים ש.. לא צימוקים, לא סוכריות, לא דברים שהם אכילים ע"י ילדים. בסדר. ובשוק היהודי שכר חנות, קנה מצרכים בכמה ריאלים, ועשה את החשבון... אני בתור ילד הייתי עושה... הייתי מוכר מה שמוכר כל היום, עושה בסוף חשבון מה הרווחתי באותו יום, והולך וקונה בחנות השנייה קונה צימוקים, קונה תמרים.. ואוכל והולך לבית הכנסת להתפלל יחד עם אבא. חמישה חודשים הוא עשה ספירת מלאי. סטוק. לראות כמה הרווחנו.... עשה ספירת מלאי היה הכל בסדר, לא הפסדנו לא הרווחנו. ואז הוא אמר אתה יודע מה תעזוב. לקח את מה שנשאר סחורה...

*

ואז הלכתי לעזור לדוד שלי. הדוד שלי היה לו חנות, מן סופרמרקט קטן, מה שנקרא, אז היה גדול בתימן, בעיר הגדולה. לא ברובע היהודי אלא בעיר של הגויים. והקליינטים שלו זה העיליתה של המוסלמים. בני המלך, כל מיני פקידים בכירים וזה, ואז אצלו... הוא היה מספק להם הכל ובסוף החודש הם משלמים לו. אז אני הייתי מביא לו את הדברים האלה או לוקח  את הסחורה, היו מזמינים כמו שפה, בסופר מזמינים. אז משפחות כאלה מיוחסות היו מזמינים, שלח לנו זה וזה וזה,  ואז לוקח בסל את המצרכים שהם הזמינו והולך מוסר להם בבתים. וככה הייתי אצלו איזה שנה שנתיים...

*

ואז מה שקרה, כבר היה לי קצת כסף, הלכתי פתחתי חנות בעצמי ברובע היהודי. מהכסף שלי. פתחתי חנות, זה נמשך בערך חצי שנה.

*

ואז יצא חיים צדוק שהיה מנהל מחלקת הקליטה, הוא מהמשפחה שלי, הוא מחולון, הוא היה  מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות היהודים, ואז הוא יצא לצנעה וייסד בית ספר עברי. זה היה ב-1946. ייסד בית-ספר עברי ואז חיפשו כל הגילאים שלנו בני שלוש-עשרה, שתים-עשרה וחצי, אספו אותנו ופתחו לנו כבר בית-ספר מסודר עם כיסאות וספסלים ולוח קיר, ועם גיר ועם זה והתחלנו ללמוד שמה דברים חדשים. למדנו ערבית, למדנו חשבון, למדנו עברית, למדנו שירים ישראלים, כי היו שלחו כמה בחורים לעדן ולארץ ללמוד שירים וכל מיני דברים וחזרו ללמד אותנו. זה הבית ספר הזה המשיך עד 1948. ב-1948 היה המהפכה והרגו את העימם שהוא היה טוב ליהודים. ברגע שהרגו את העימם הכל נסגר. הכל נסגר, ואז אנחנו היינו חודש ימים במצור. לא יצאנו מהרובע היהודי, בכלל לא יצאנו מהרובע היהודי,, וסגרו עלינו כי אלה שעשו את המהפכה זה הווזיר, הסגן של המלך, יחד עם צבא הקבע שהיה שמה, המפקד היה עיראקי, ואז עשו את המהפכה לפי הקונספציה של הפלשתינאים וכל זה. ואז היה מדובר שהם יעשו פוגרומים ביהודים.

*

בכפרים לא נגעו ביהודים. אבל בעיר צנעה שהיא עיר הבירה, ששם היתה המהפכה, אז אנחנו היינו סגורים כמעט חודש ימים. עכשיו, המלך היה לו המון בדים, בני המלך...  והוא ... והם היו מפוזרים במחוזות. הם היו מושלי מחוזות. אחד מושל בתעז, אחד מושל בחארחה, אחד מושל ... בכל מיני מחוזות בתימן, הם היו המושלים.

ואז, ברגע שהיתה מהפכה והרגו את העימם, הם גייסו את כל הפלאחים. הפלאחים... בתימן בנויה על שבטים שבטים. והשבטים האלה הם למעשה כמו צבא. הם פלאחים, אבל כולם יש זה, וברגע שצריך ללכת למלחמה, לוקחים את כל הבחורים הצעירים עם הנשק שלהם והולכים. בני המלך גייסו את כל השבטים, וצרו על צנעה. צנעה היה לה חומה מסביב. עיר גדולה צנעה חצי מליון אנשים. אבל היתה לה חומה מסביב עם שמונה שערים ואז הם צרו על העיר.... ב-1949 הם פרצו לעיר בליל שבת, ואצלנו היה שני שבטים שהם רעים כאלה, באזור לא טוב. ואז הם נכנסו, היה לנו שוד, שדדו וגנבו וזה בערך עד הצהרים ביום שבת. ואז הרבה יהודים פתחו את הדלתות ונתנו להם להיכנס, תיקח מה שאתה רוצה רק תעזוב אותנו תשאיר לנו את ה... (לא ברור).

והיתה אישה אחת שסגרה את הדלת ולא נתנה להיכנס, היתה אלמנה, ואז הם ירו בה מהחור של המנעול הסתכלו איפה היא וירו בה ונהרגה, ועוד בחור אחד, העיראקי קראו לו, בחור בן 18 או משהו כזה, הוא הלך להתחבא בתוך מחסן בתוך הבית, מחסן ששמה יש את כל ה.... (לא ברור), והם רצו להיכנס למחסן, הא לא נתן להם, אז ירו והרגו אותו. זה שני ההרוגים היחידים שהיו בכל זה. בצהרים, אחד מבני המלך שהיה מושל על השבטים האלה שנכנסו לרובע היהודי, בא נתן להם הוראה וגירש את כולם. אמר להם תלכו תשדדו את האלה שהרגו את העימם לא את היהודים. ואז הוא העמיד צבא קבע שלו בכל רחוב, בגג, שם צבא, עם מקלעים וזה, שאף אחד לא ייגע ביהודים.

*

בעיר של המוסלמים השבטים האלה ישבו שלושה שבועות, הרגו, אנסו, שדדו, את אלה, את כל המהפכנים האלה שהרגו את המלך, עד שבא, עד שהשלטון של אחד בני האימאמים, יהיה בחזרה המלך אחמד שהיה בתעז נהיה מלך והוא שלח את אחד האחים להיות המושל של צנעה. ואז נתנו לנו לעלות לחנויות, הלא היו הרבה חנויות, הרבה מסחר של היהודים בתוך העיר הגדולה. אבא שלי היה לו חנות בדים, הדוד שלי היה לו סופרמרקט... הרבה יהודים.

ואז התחילה העסק... ואז הסוכנות היהודית היה להם משלחת ועשו הסכמים עם המחמד ושילמו לו כסף, ואז הוא אמר היהודים, מי שרוצה לעלות לעלות, ואז כל היהודים... מצנעה, למשל, לא נשאר, נכנסו הרבה מהכפרים, יהודים מהכפרים, נכנסו לצנעה על הדרך, בכדי להגיע לעדן, ואז התחילה עלייה.

*

הסיפור עם מיה מורי... אני אספר לך, בהפסקה, בין מורי למורי, הגיס שלי, נשוי עם האחות הגדולה שהיא לא מאמא שלי, שהיתה מאמא אחרת, אז הוא פתח תלמוד תורה, אבל רק בשביל בני עשירים. אני כבר הייתי גדול, הייתי בן 9 משהו כזה, כבר יודע, אז הוא לקח אותי בשביל להיות כאילו להיות העוזר שלו. הילדים הקטנים שלא יודעים לקרוא, שלא יודעים זה, שאני אלמד אותם את השישי. את יודעת, אצל התימנים ילד קטן, השישי זה דבר חשוב שהוא יקום להגיד שלושה פסוקים כל שבת. ויש כאלה ילדים שאתה יושב אצלם, ואז...

*

החדר הזה, או הבית ספר הזה, היה לו קומא, מה שנקרא, היה לו איזה חדר עליון שעולים אליו במדרגות, והיה חדר ששם רוב הילדים. אז הילדים הקטנים, שעוד לא יודעים לקרוא, היה שם אותם שמה ושולח אותי ללמד אותם. כי אני כבר לא צריך... מה שהוא מלמד, מלמד פרשה, הפטרה, וזה כל זה אני כבר יודע. כי אבא שלי אמר שבמקום שאני אסתובב ברחובות, אכנס אצלו. אז אני הלכתי, בסדר.

ביום חמישי, הלא אמרתי לך קודם, שהיו עושים בחינה מי יודע, מי לא יודע. אז בסדר. אז הילדים הגדולים, מי שלא יודע, מקבל את המכות שלו. הילדים האלה, בני עשירים, רוצה להראות על הכסף שהוא מקבל בשביל ללמד אותם, אז צריך להראות תוצאות, אז הוא היה בוחן אותם, והם לא יודעים כלום... ילדים קטנים, בני שלוש, שנתיים וחצי, מה כבר יכול לדעת ילד כזה. ואז הוא מתחיל להרביץ לי במקום להם, כי הם קטנים, לא ירביץ להם (מצחקק). לא לימדת אותם טוב, ולא זה... סבלתי איזה שבוע שבועיים שלושה זה, אמרתי אה... בכל זאת הוא היה גבר כזה גדול, מפחיד גם.

יום אחד כבר עלה לי על העצבים. ואז הוא בא, בוחן אותם, רואה שהם לא יודעים שום דבר, מרביץ לי. עכשיו, בשביל לרדת מהקומא הזו, מן העלייה הזו, הוא צריך לרדת במדרגות כלפי מטה כשהגב שלו כלפי זה.... המדרגות... לחדר. איך שהוא ירד... אצלנו השולחנות אצל המורי, לא היו שולחנות כמו אלה (מצביע). היו שמים כמה לבנים, לבנים שרופות, ושמים קרש, ועל זה שמים את הספרים. כשהוא ירד, והפנה את הגב אליי, לקחתי לבנה כזו שרופה, זרקתי לו על הגב, עד שהוא נשכב.. נשכב.. עכשיו יש חלון לרחוב מהעלייה הזו... פתחתי את החלון, קפצתי, וברחתי לאמא שלי.

ברחתי לאמא שלי, אמא שלי "מה פתאום באמצע... השעה עשר אחת-עשרה אתה בא וזה"... אמא, סיפרתי לה את הסיפור. הכניסה אותי איפה... הלא בכל בית, בקומה תחתונה, יש חדר שעושים  בו.... ויש המטבח, יש הבאר מים ששואבים... בכל בית היה באר מים... והיה מקום, הריחיים, הריחיים שטוחנים שם את החיטה, את השעורה, הכניסה אותי שם וסגרה. ואז אחרי כמה דקות, כי זה היה קרוב,  הקניס שלו (לא ברור) החדר שלו עד הזה... הוא בא, דופק בדלת, טורקיין טורקיין, איפה עזרי?... אומרת לו "הוא פאגרי (לא ברור)... הוא לא אצלך? לא, את לא יודעת מה הוא עשה, הוא עשה ככה והוא עשה ככה. אמרה לו אני לא יודעת, אני באמת מפחדת, איפה הוא? אם הוא יבוא, אני אגיד לך. אז הוא אמר, מה עושים, זה לא בסדר, אז היא אומרת תבוא בערב לאבא שלו. אבא שלו יבוא בערב, תבוא. תתלונן אצלו, מה אתה מתלונן אצלי? אני לא יודעת. טוב...

*

הוא עזב... ואני, בדרך כלל ילדים בגיל כזה בערב הולכים להתפלל בבית כנסת יוצאים לשחק בחוץ כל מיני משחקים. ילדים. וההורים יושבים ללמוד. ואז באותו יום אני נצמדתי לאבא שלי, לא זזתי מעל ידו. חזרנו... עכשיו אבא שלי כל ערב היה בא הביתה, אמא מכינה לו את הקובנה שלו בערב, כי זה... אין טלוויזיה, אין רדיו, אין בטיח... אז הדבר שיש ג'אלק (לא ברור) אתה (לא ברור) כמה אגוזים וקצת עראק, וקובנה, וחילבה, וקצת הזה... (מלמול לא ברור), הוא יושב בפינה ואני יושב על ידו, יושב אוכל, ופתאום בא סעיד גאבר, זה הגיס שלי בא, "אמיסאללה" (לא ברור) אומר לו, אתה יודע מה עשה עזרי היום? אומר לו אני כבר יודע הכל. (ממלמל משהו לא ברור) ממחר הוא לא יבוא אלייך (צוחק). עכשיו הוא, כלפי אבא שלי, לא יכול לעשות בעיות, שמה זה, לקח את הרגליים והלך. יותר לא הלכתי.

*

האימאם, המלך של תימן, כל יום בשעה מסוימת אחת-עשרה, יוצא עם המרכבה שלו ועם המשמר שלו עם הסוסים, עושה טיול מסביב לחומה, וחוזר. והיו שני שערים במרחק אולי קילומטר בין הבתים של האימאם והמשרדים והזה, לבין יש שער אחד שם ושער אחד פה. והוא היה יוצא מהשער הזה, עושה סיבוב על כל החומה מסביב לצנעה ונכנס בחזרה לצהרים. בדרך... ואז אנחנו היינו הולכים, יש מופע, היינו בתור ילדים צעירים, לא רק יהודים, אלא גם הגויים היו יוצאים לראות שהמלך עובר עם השיירה שלו ועם המשמר. זה דבר יפה. היינו הולכים והיינו מחוץ לשער. מחוץ לשער, עברו, אנחנו מחכים שהוא יחזור וזה...

ואז פתאום אנחנו רואים סוגרים את השערים. אין דבר כזה, לא סוגרים את השערים. זה לא שערים, זה שערים (מסמן שהיו ענקיים) זה שמה נכנסים יענו גמלים, נכנסים עם המכוניות, עם המשאיות, פתאום סוגרים. ואז אני, בתור ילד סקרן, אני רץ, ואני מכיר שמה כמה שוטרים כי הם היו קליינטים, המפקד המשטרה היה  קליינט של הדוד שלי, אז היה לי גישה לכולם. אז אני ניגש לשמה ושואל מה קורה. היהודי היהודי.... התנפלו על האימאם. הרגו את המלך. המורדים חיכו לו בזמן הסיור מסביב לחומה, חיכו לו באיזה פינה וירו על הזה שלו והרגו אותו.

ואז, השלטון בצנעה הוא, היות והצבא קבע שהיה בצנעה, הוא היה בין המורדים. ואז סגרו את השערים שלא ייכנסו, אני לא יודע למה, אבל פחדנו, אז איך שהוא הצלחתי להיכנס בחזרה לעיר, בשער וברחתי לדוד שלי לסופרמרקט. ואז אתה רואה, כל החנויות של היהודים מייד נסגרות, וכל אלה שבשווקים אחרים, למשל אבא שלי הי לו חנות בשוק אחר יותר רחוק, היהודים היו בשוק הזה, וההוא בשוק הזה, והיה יהודי אחד קוראים ברניבאו, הוא היה טכנאי שיניים, בתימן זה כל המוסלמיות, היה לו בית על יד החנות... הסופרמרקט של הדוד שלי, בעיר של הגויים, היה לו בית שתי קומות, ששמה המרפאה שלו, והיו באות כל הנשים עם החיג'אבים עם הזה, לתקן שיניים שמה, גם גברים באים אבל בגלל נשים היה צריך להיות מקום סגור. ואז כל היהודים שהגיעו מכל השווקים, היות וזה הכביש הדרך שמובילה לרובע היהודי, אז כולם התקבצו שמה, ופחדו ללכת. ואז מפקד המשטרה בא אומר להן אל תזוזו, כל היהודים התאספו שמה, כל בעלי החנויות והסוחרים, ואנחנו נביא משמר יוריד אותכם בכדי שלא יפגעו בכם בדרך. כי ברגע שאצל הגויים, ברגע אימאם נהרג, אין שלטון ואין זה, כולם... הכל... ואז הוא... חיכינו עד החשכה....

*

והביאו משמר, הוביל אותנו לרובע היהודי. כשהגענו לרובע היהודי סגרו את השערים, היו שני שערים, שניים שערים שהם בתוך העיר הגדולה, ושער אחד מחוץ לחומה לכיוון הכפרים. סגרו אותם, והיינו במצור כמעט חודש ימים. חודש ימים יהודים לא יצאו ולא נכנסו.

*

היה לי חברים ילדים ערבים הייתי ממלא את הכיסים שלי גלי....פול... אתר... ממלא את הכיסים שלי ביום שישי, וכשאני עולה לחנות של הדוד שלי, לסופרמרקט, באים אליו הערבים האלה, היו בחורים בגיל שלי פחות או יותר, הם היו המשמר שלי, נותן לכל אחד והם היו מבסוטים. ואז החברים האלה, אז הדוד שלי אומר לי תשמע השארתי שם את כל הכסף. מה עושים? אמרתי לו אל תדאג אני אלך. הלכתי, התגנבתי לשכונה, כי אלה היו בשכונת באלאגה, קרוב לרובע היהודי, התגנבתי לשמה שיחדתי את החייל שמה שהוא שומר בשער, תן לי אני הולך לבית של זה, פלוני אלמוני, זה זה, נתן לי, אמרתי להם תבואו איתי, אתם תקבלו שכר. הלכתי דרך הפרדסים, הגעתי לחנות של הדוד שלי, אספתי את הכסף שהיה לו שמה שהוא נשאר, כי שמה זה לא.... אין ניירות אין שטרות, זה הכל מטבעות, זה כבד... טוב, נתתי להם משהו כל אחד, והם ליוו אותי עד השער. אבל מאז, אף אחד לא... אף יהודי לא עלה לעיר של המוסלמים. עד שבת ...השבת של פריצות המצור. שבת קודש אז נכנסו... ואז כל היהודים, אחרי כמה אחרי כמה חודשים כבר.... התחילה נהירה לכיוון העלייה.

*

הגויים בדרך כלל אכלו אוכל אחר. היהודים הכפריים היו יותר ... יותר נפגשים מבחינת האוכל שלהם, המאכלים שלהם, המנהגים שלהם עם הערבים שגרו אצלם, כי הם היו מעד (לא ברור) ו....

*

אצל היהודים לא אוכלים בשר, לא בבוקר, חוץ... ולא בערב.... לעיתים ליל שבת. ובליל החג בשבת. אבל בשר אוכלים בעיקר בצהרים. בעיקר בצהרים. בבוקר זה מאכלי חלב בדרך כלל.

*

היות ואנחנו בצנעה לא היינו יותר מידי מעורבים בתוך הבתים של הערבים. זה לא כמו אנשי הכפרים שהיו נכנסים, כי באותו רגע אחרי גלות מוזה, הפרידו את היהודים מהעיר, מהמגורים המשותפים, נתנו להם רובע נפרד, לכן, לא היה מפגש בין היהודים והמוסלמים או הערבים בתוך בתים. לא היה .. לא היה מפגש כזה חוץ מאשר בכפרים שזה גרו יהודים וערבים שכנים אחד עם השני, ואז הקירבה והגישה היא שונה.

*

כל יום האבא גומר להתפלל שחרית, הולך לשוק, מביא את המצרכים של אותו יום, בשר של אותו יום, ירקות של אותו יום, הכל בשלו באותו יום מבשלים באותו יום. אין דבר כזה שאתה, אין מקררים, אין כלום, כל יום שוחטים כל יום אוכלים. למשל בחגים, כשבתימן וחוץ לארץ לא רק בתימן, בחוץ לארץ יש שני ימים חגים. אז הקצבים היו ביום שני, השני... יום טוב שני של החגים, היו שוחטים. וכל... והלא לכל קצב היה לו קליינטים מסויימים, היה מכין להם כל אחד את המנה שלו.

*

היהודים בכפרים היה להם בעיה. הם רוצים לאכול כשר אז מה עושים? יש עשר משפחות. כמה.... זה לא כמו בעיר גדולה שיש... אז מה היו עושים? היו מתאספים שתיים שלוש משפחות, קונים עגל או קונים פרה, שוחטים אותה, מנקים אותה והכל, עכשיו הם לא יכולים לאכול את כל הפרה? מה עושים? לוקחים את כל הבשר האדום, חותכים אותו חתיכות ארוכות, מולחים אותו, ומייבשים אותו. בתימן היתה ארץ יבשה לא היתה ארץ לחה. היו מייבשים אותו בתוך מחסן, וכל פעם לוקחים קצת ועושים מרק, או עושים צלי או עושים משהו. במשך כל החצי שנה. כי שלוש משפחות לוקחות פרה שלמה או עגל שלם אז מספיק להם. ומה היו אוכלים? בהתחלה אוכלים רק את החלקים הפנימיים מהר מהר...

*

כי לא היה קירור, לא היה כלום, אז כשאנחנו היינו שומעים את זה לא היינו מתפלאים כי אצלנו אין דבר כזה. כל יום, כל יום, הולך לקצבייה מביא בשר של אותו יום. אין דבר כזה שאתה קונה בשביל יומיים בשביל שלושה, קונים גומרים באותו יום. עכשיו, יש עוד דבר יפה... למשל ביום שישי. יום שישי הולכים קונים את המצרכים של מה שצריך לבשל וזה וזה, הכל בבוקר. אבל כל הדברים, הסוכריות, ה... איך קוראים ל... הפיסטוק, והשקדים וכל הדברים שהם בשביל שבת, בשביל הילדים, בשביל הזה... זה רק מהצהרים עד אחר-הצהריים, כל הסוחרים עושים להם באסטות, זה מוכר צימוקים, זה מוכר סוכריות, וזה מוכר זה... כל הדברים המיוחדים. זה היה שוק שכל הילדים תמיד הלכו, וההורים, לראות ויקנו להם כל מיני... סוכריות, יקנו להם זה, יקנו להם זה... גרעינים כל הדברים האלה, ורק אחרי הצהרים. בבוקר הולכים קונים את המצרכים הבסיסיים.

*

יש טלית של החול היא משמשת כלי מסע. אתה קונה דברים שם אותם... אתה לובש אותה , מקפל אותה, אתה גומר להתפלל, מקפל אותה, כי היא משערות של עיזים, מצמר של עיזים, הם בדרך כלל... קראו לה שאמלה... ז'בלה (לא ברור), טלית של החול, טלית של החול היא בדרך כלל מצמר עבה. ואז משתמשים בה אחרי התפילה, משתמשים בה במקום סל אפילו. אני יודע... שם אותה ככה על הזה (מדגים על הכתף) ויש לה כמה כפלים, ובכפלים האלה שם את המצרכים, פשוט מאד. או אם משהו כבד וזה, היה פורש אותה שם אותו במפנים, מקפל וזהו. זה רק טלית של החול.

יש שני סוגי טליתות של שבת. יש טלית, מה שקראו לה שאמלה באלאדי, שהיא מצמר כבשים ובדרך כלל שחורה, וזה כבר דרגה יותר גבוהה, וזה משתמשים בה רק בשבת... עשירים מיוחדים היו הולכים בה גם בחול, מי שהיה עשיר, כי זה יקר. זה היה הולך, זה היה הולך ב... ב.... איך אומרים? בירושה מהאבא לבן מהבן לנכד, זה .... והיו אנשים שהיו מביאים טליתות מהארץ. טליתות כמו שיש פה, אבל זה רק אנשים מיוחסים שיש להם כסף, עשירים שהיו שולחים שיביאו להם, ואז היית רואה בבית כנסת רובם עם טלית שחורה מצמר עיזים, כי הולכים שמה לבאלאדי, בשבתות או בחגים, וחלק המכובדים והעשירים או הרבנים, הרבנים כל אחד, גם אם הוא עני, היו מסדרים לו טלית כזו, כי לכולם היתה טלית לבנה. אני זוכר את הרב בוריסיידה איזיידי היה עובר דרכנו לבית כנסת שלא היתה רחוקה, היה יום שישי אתה רואה שעה וחצי לפני שבת, הולך ברחוב עם הטלית, ככה טלית רב, זה וכובע לבן, וזה, זה לא כמו פה הכל שחור כמו אצל החרדים. הכל היה להיפך. בשבת לובשים הכל לבן, בכדי שיכינו את החגיגיות ולא את התשעה באב באמצע בשבת ובחג.

בשבת בדרך כלל היתה האריס. יש אחת עושים האריס מאורז, עושים האריס מעטר, עושים האריס מחיטה, הכל עם בשר. אבל קוראים לזה... מה שנקרא פה חמין. אבל יש כאלה... זה תלוי, כל משפחה היתה עושה לפי האופי שלה. היו כאלה, למשל, אורז היה אצל אנשים מיוחדים, כי אורז בדרך כלל תימנים לא אכלו. אבל משפחות שהיו להם זה... אז היו עושים חמין מאורז. או מחיטה, והכל הם ... חמין רגיל. זה המאכל של יום שבת בבוקר. אבל מתי אוכלים בתימן בשבת? היו שלוש ארוחות, בשבת ליל שבת זה ליל שבת. רגיל. בבוקר, היו הולכים להתפלל אחרי שחרית, לפני פתיחת ספר התורה, כולם היו הולכים הביתה לאכול את הקובנה. אחד קובנה עם סמנה (לא ברור) אחד קובנה עם זה... רק קובנה. היו אוכלים והיו הולכים לבית-כנסת לפתוח ספר תורה, ומוסף וזה וזה, ואחר כך יוצאים, לא אוכלים. אוכלים ג'עלה, גם הולכים אם יש ברית, או יש חתונה או יש זה, הולכים עם הבשר, כל אחד עם הג'עלה שלו, פירות קלים וזה, והולך... אגוזים... והיה הולך עם הבשר שלו, ושם אותו אצל... יש גזבר כזה בכניסה, שמים שמה והוא אחר כך מחלק לכולם שווה. וכל אחד עם הבקבוק ערק שלו, ועם המאזה. מאזה זה מן גולש כזה. גולש מבשר ששותים ערק ואוכלים את זה, אחד היה עושה דגים, אחד עושה מבשר, אחד עושה מריאות, כל אחד לפי הזה שלו. בג'עלה יושבים ואחד מכבד את השני.

*

וצהרים אוכלים רק אחרי הג'עלה. זה בצהרים. לא כמו פה שאנחנו יוצאים מבית כנסת וישר אוכלים.

*

בעיר שלנו כולם אחרי שחרית, כולם יוצאים מהבית כנסת הולכים ואוכלים את הקובנה וחוזרים לבית כנסת. ואחר הצהריים, במנחה, בדרך כלל, אחרי בית כנסת, זה היה מנהג מאד יפה, כל הבנות הנשואות, היות ואין זה... אמנם יש מרחקים, אבל זה עיר. כל הבנות, עם הבעלים שלהם, עם הילדים שלהם, באים אצל ההורים. כל מנחה בשבת. אוכלים מנחה אצל ההורים של האישה. הבנים הזכרים של המשפחה הזו, לוקחים את האישה שלהם והולכים אצל הזה... אין בית כנסת נפתח במוצאי שבת. אין דבר כזה. כולם מתפללים בבתים, כי בדרך כלל מתאספים הרבה כי, למשל, אצלנו היה לפחות חמישה בזמן שעוד היינו בתימן, היו חמישה, איך אומרים, בעלים של אחיות שלי. שהיו באים... שהיו באים ואז, תמיד יש או מניין, או אפילו לא מניין, אבל מתפללים בבית. כי סעודה שלישית נערכת עד מאחורי צאת הכוכבים. לא היו מקפידים לגמור בזמן. היו שרים, והיו אוכלים לאט לאט וזה וזה, ואחר כך מתפללים הרבה.

והיו הרבה פעמים שעושים סעודה מיוחדת, כי אמרתי לך כבר קודם, שבתימן ההבדל בין קיץ לחורף הוא ענין של שעה. ואז, אחרי נניח גמרו להתפלל ערבית וזה, מתחשק לבעל הבית אומר לה יה אמארה, קחי עור של עדלמרי (לא ברור) תשחטי אותו, שולח את אחד הבנים או הבנות לשחוט עוף (משפט בערבית לא ברור) ועושים ארוחת לילה. והרבה פעמים עושים את זה. כי עופות כמעט לא אוכלים. עוף זה היה הכי יקר בתימן. כי הרוב אוכלים בשר בקר. עוף בדרך כלל מגדלים בחצר כמה עופות, וכשמתחשק לראש המשפחה, מוצאי שבת בעיקר, הולכים למורי בקרוב, שוחט להם את העוף, מורטים אותו, מבשלים, תוך שעה כבר יש עסיט, ויש האריס, ואוכלים.

*

מראיינת: היהודים התימנים בעצם הגיעו לצענה כי מצענה עלו לארץ?

כן. נכון. כי בצנעה היו... כי בדרך כלל הם באו מהכפרים, או הכפרים הרחוקים, באו עם גמלים, עם חמורים, עם זה, ובאו לצנעה. משמה היו שוכרים משאיות ונוסעים לעדן. היו חלק נוסעים עם המשאית דרך ה.... יש דרך כזו שהמשאיות נוסעות עד עדן, אבל זאת דרך יותר ארוכה, ויש דרך שהיא נוסעת דרך מרכז תימן. ואז... יש... אין אפשרות מעבר של מכוניות. ואז מגיעים עד יארים... יארים זאת עיירה בדרך, שמה חונים, יורדים מהמשאיות, המשאיות עושות סיבוב, ואז יורדים עם חמורים עולים לגילישרח, זה הר גבוה מאד, יורדים ומגיעים לעאף, ומעאף באה משאית פוגשת אותם שמה, ומשמה נוסעים עד עדן. היו שתי אפשרויות, אבל הרבה בחרו בדרך הזו כי זאת דרך מיושבת, זאת דרך של אנשים ש... מתורבתים יותר. לעומת זה, מי שנסע דרך המדבר מה שנקרא, להגיע לעדן באוטו, אז היה יותר מסוכן מכיוון ששמה היו, מה שנקרא, איך קראו להם.... כמו בדואים, כמו... כאלה שהם לא מתורבתים, יכולים לשדוד אותך בדרך, יכולים ל... אז הרבה לא רצו לנסוע בדרך הזו, נסעו דרך מרכז תימן, אבל זה היה... היית צריך לחנות, לקחת חמורים, לנסוע עם החמורים עד לעבור את שרשרת ההרים, עד עאף, בעאפ זה כבר דרום תימן, זה כבר... כי תימן הצפונית היא 200 מטר מעל פני האדמה.. מעל פני הים. לעומת זה דרום תימן היא כמו המפרץ, כמו אילת, כי נמוכה מאד, כמה מטרים מעל הים, חמישים מאה...

והיו כמה תקלות.  אנחנו, למשל, הקבוצה שלנו, קבוצה של המון אנשים, המון משאיות. עשינו את הדרך הזו במשך שבועיים עם המשאית, ועם החמורים ועם הזה, הגענו לסיאני, אחר-כך הגענו לראהדה... ראהדה זה גבול תימן הצפונית שהיתה פעם אצל האימאם, לגבול תימן הדרומית שהיתה בידי הבריטים. אבל תימן הדרומית הבריטים היו רק בעדן. הם לא שלטו בכל תימן. מי ששלט זה שייחים. כל מקום היה שייח. הוא היה בעל הבית. ואז הגענו לראהדה, חלק נשארו, וזה היה כמה ימים לפני סוכות, ואז ירדנו לאיזה ערוץ של וואדי, כמו בערבה, ערוץ גדול של וואדי שקראו לו שרייג'ה...  ושם יש סבייחה. זה עכשיו נזכרתי בשם שלהם.

סבייחה זה אנשים שאוכלים רק ארוחת בוקר, הם כולם רזים כמו זה... אין מה לאכול שמה, זה מדבר. וגם הפרות שלהם חלושות וצמוקות... ואין להם בתים. ואז הגענו לשרייג'ה אמרו לנו יאפסק. אין מעבר. למה? כי מחנה עלייה ומחנה גולא, מחנה עלייה בעדן, היה בו דבר, היה בו מגיפה. ואז היו צריכים לפנות, ולחטאות, ולעשות... ואז מערב ראש השנה עד ישרו-חג סוכות, היה סגור. ואנחנו נשארנו בערוץ הוואדי הזה. היינו, אני יודע, כמה אלפי אנשים. משפחות. אין שם איפה להיות. היו שמה מן סוכות כאלה שגרו בהם הסבייחה האלה, והם השכירו לנו אותם. מה היה בזה... לא היה מים. לא היה בית שימוש. הדבר היחידי שהיה היה תנור אפייה שיכולת לעשות בו פיתות או לחמם בו משהו... להדליק משהו... והשאר זה מן סוכה כזו, עם של דקלים, כמו שעושים סוכות בחג הסוכות. סוכה גדולה, האוטו שלנו, אנחנו היינו אולי שבעים איש, כי לקחנו משאית, היינו כמה משפחות. משפחת... בראדי, שני גיסים שלי, כל המשפחה... אני, למשל, כל הדרך, לא הייתי בתוך האוטו. הייתי על הגג של הנהג... כן, היינו (צוחק) זה היה המערב הפרוע... זה לא היה... לא היו מקומות ישיבה. אז היה הציוד שלך,  על זה ישבו על הציוד, ואחד על השני, ואז נתנו יותר לנשים ולזקנים, ואנחנו הבחורים, הצעירים או הזה... ישבנו...או נסענו כל הדרך על ה... תפסנו בידית של הנהג, ועמדנו. עד שהוא עצר באיזה שהוא מקום. הם היו עוצרים הרבה מכיוון ששמה הדרכים הם לא דרכים. דרכים שצריך לעצור וזה...

מה שקרה בשרייג'ה זה היה ממש אסון. אגב אחות שלי הקטנה שמה בת שלוש נפטרה. אנחנו הבחורים... בחורים... היינו בני ארבע-עשרה חמש-עשרה, אנחנו היינו הקברנים והחופרי קברים. כל יום בשרייג'ה מתו שלושים ארבעים חמישים אנשים. היינו צריכים לחפור קברים... עכשיו, אין מים. צריך ללכת שלושה קילומטר לאיזה שהוא נחל... לא נחל... איזה מן ערוץ מים כזה, איך קראו.... מעיין מים. מעיין. להביא משם מים. או שאתה קונה מים מלוכלכים, פח כזה של 20 ליטר, אתה משלם ריאל, זה הון תועפות. עוד מעט אספר לך עוד משהו ... אנחנו היינו כל יום קוברים. עכשיו, השייח היה הבית היחידי. קראו לשייח עלי. היה מזמין... היה כל אחד שנפטר, מזמין את הנהג של האוטובוס, של המשאית, ואבא של הנפטר, או ראש המשפחה של הנפטר, ואומר לו כמה אתם בבית?... אומר לו אנחנו שישה. כמה כסף יש לך? אומר לו יש לי חמישים ריאל או משהו. טוב אתם שישה, אז שמונה ריאל זה שלי. נתתי לקבור. ואומר לנהג כמה היו לך נוסעים... חמישים? קיבלת על כל אחד עשרים שקל? נסעת עד פה זה שמונה שקל, תביא לי את ההפרש. אתה יכולת להגיד לו משהו? לא יכולים להגיד. היו משלמים. וככה כמעט חודש ימים.

עכשיו, תשאלי מה אכלו. היה יוצא, היה שליח של הסוכנות קראו לו יוסף צדוק מחולון, ואני והמשפחה שלנו תמיד הסתובבה בחאלה (לא ברור) כי גם זה שיצא לחוץ לארץ היה מחולון קראו לו חיים צדוק, אותה משפחה. וזה יוסף צדוק, הוא הוציא ספר על זה. הוא מספר את כל הסיפור מה שאני מה מספר לך הוא מספר בספר. והוא היה בא פעם בשבוע, מה הוא מביא? הוא מביא רוטי, מה זה רוטי? זה לחם לבן באורך כזה (מדגים) הביא מעדן, לחמים כאלה ענקיים, לחם לבן שהתימנים בקושי יכולים... זה כמו אבק. זה לא..... זה לא אכיל, כמו שאומרים, אבל לא היה להם. זה מה שיש. היה מביא תמרים, היה מביא שמן. אלו שלושה דברים שהיה מביא, ומחלקים לאנשים.

עכשיו, אנשים אחרים מה היו עושים? אנחנו, למשל, בסוכות, החלטנו כל ה.. החליטו, לא אני, אני עוד הייתי צעיר, ראשי המשפחות בתוך הסוכה שהיינו בה, החליטו לקנות עגל. עגל... עגל... עגל כזה מצומק. בסדר. רוצים לאכול בשר. משהו. שחטו אותו שחיטה כשרה, הכל, אבל לא היה מים לרחוץ ... אז קנו כמה פחים של מים, אבל בפחים האלה היו אי אפשר.... עגל!... עם כל הזה... ואני זוכר עד היום, הלא מה עושים התימנים? או צולים או עושים מרק. עשו מרק והיה טעם של... פרא של פרע (צוחק, לא ברור).

עכשיו, אנשים היו צריכים להתרחץ. מילא גברים.... אה. במעיין בהרים. איזה ארבעה חמישה קילומטר צריך להגיע למעיין. עכשיו, בדרך יש הילדים האלה, הסבייחה של הערבים... עם הגמלים ועם הקצת עיזים, וקצת זה, גם הם הולכים למעיין לשתות עם הבעלי חיים. והם היו מציקים לנו. ואז התגייסנו הבחורים שהיינו... שפעם חופרים את הקברים, וגם היינו מלווים את הנשים ללכת להתרחץ. והיינו שומרים עליהם. בשביל להגיע לשמה אנחנו צריכים לגרש את הילדים של הערבים, שלא יפריעו להם, שלא יעשו להם צרות... שלא יציצו. וזה לא מקום שהוא סגור. זה נשים, את יודעת מה זה נשים תימניות שהם צנועות מאד... אבל זה היה המצב. לא היה אפשר לדעת.. ויש נשים יש להם בעיות יותר קשות מאשר לגברים מבחינת ה.... ה.... (לא ברור) וכל זה. אז עדיף.... היינו הולכים, מלווים אותם, משתדלים שיהיה אחרי הצהרים לקראת הערב, שלא יהיו זה... זה... זהו. עד ישרו-חג של פסח, עד שבאו ואמרו לנו יש אפשרות לנסוע. ואז כולם התארגנו, מי שנשאר, אלה שמתו מתו, נקברו, ועלינו על המשאיות, אנחנו אפיל לא זוכר שהתאבלנו על אחותי. והיה הרבה, לא התאבלו לא כלום. 

עכשיו, אמרתי לך שכל שייח זה בעל הבית. הבריטים לא שלטו בכל דרום תימן. הם שלטו בעדן.... או בלאחץ'. אבל בכל דרום תימן איפה שהיה שבטים וזה, לא שלטו. לא מעניין אותם. ואז אתה עובר כמה קילומטר, וזה אזור של שבט אחר. והם שמים חשאבה. את יודעת מה זה חשאבה... מחסום. עם... קרש כזה. קורה כזו. שמים. מחסום. באים, סופרים כמה אנשים, על כל אחד כך וכך ריאל... תשלם. נוסע עוד כמה קילומטר, עוד פעם מחסום. עוד פעם סופרים, עוד פעם משלמים. עד שמגיעים ללאחץ'. לאחץ' זה כבר עיר גדולה בדרום תימן, והיא כבר בשלטון הבריטים. אז שמה כבר לא היה דבר כזה. ואז הגענו למחנה עולים חאשד, קראו לו, בעברית קראו לו גולים או גולא. טוב, היות ואנחנו היינו כבר בחורים מוכרים על-ידי אנשי הסוכנות, טיפלנו בנושא של הקבורה, טיפלנו בנושא של הליווי נשים וכל זה.... אז אנחנו היינו חמישה או שישה בחורים ככה שהכירו אותנו... גם מי שהיה בתוך אחד הזה... קראו לו.... סלמן שרעבי, הוא היה הרבה שנים בעדן. והוא, באותה תקופה, הוא היה כאילו ממונה על המשרד הזה במחנה עלייה. כי רצו תימני שיידע לדבר וזה... ואז הוא הכיר אותנו, גם המשפחות שלנו  מוכרות וזה, ואז הוא תפס אותנו כמה בחורים ואמר אתם תבואו למשרד, אתם תעזרו לנו. נתנו לנו תלבושת חדשה, מכנסיים קצרים, חולצה, סנדלים, ועכשיו אתם תהיו ישראלים תעזרו לנו בארגון המחנה, בעזרה, בהסבר, בכל מיני דברים. מה שהיה טוב, היות והמחנה היה מפונה אחרי הפינוי של העולים משך חודש ימים, ואחרי החיטוי והזה, אז לא נשארו הרבה, רק יומיים שלושה של רישום וזה וזה וזה, ועולים למטוס.

ואז, אחרי שלושה ימים, אני הייתי כבר במשרד ואוכל בחדר אוכל של הסגל וזה... מדבר עברית כמו שצריך וזה... טוב, כולם עולים, אני מה אכפת לי, אני ילד, בחור בן ארבע-עשרה וחצי, זה לא, רוצה לראות חיים. בסוף מישהו בא אומר אנחנו מצטערים, בוא, אמא שלך לא רוצה לעלות למטוס, היא עשתה שביתה, אם אתה לא בא לא עולים למטוס... היא לא עולה למטוס, ומעכבת את המטוס, אז בוא, אין מה לעשות, תיסע.

וככה עלינו, וככה נסענו, הגענו לארץ, והגענו לראש העין. הגענו לראש העין... נשארנו שם עד... הדבר הראשון שהיה הלכתי לבקר את המשפחה שלי. אחרי יום, כבר למחרת... עוד קוריוז... היות ואני ידעתי עברית, מדבר יפה... היתה לי בת דוד בכרם התימנים. משפחת גרמה. נשואה עם מישהו ממשפחת גרמה. ואמרו לי את הכתובת, הכל, באיזה אוטובוס לנסוע, בסדר.... ואז היו מן... מגן דוד... חתיכת ניירות כאלה... נדבקות, חצי מיל, רבע מיל, וידוע שעלה כך וכך. טוב, אני נוסע, משלם, עולה שקל? בסדר, שילמתי, האוטובוס השני מתחנה מרכזית עד כרם התימנים שקל? שקל. בסדר. אותו דבר בחזרה. הלכתי, ביקרתי, הלכתי, עבדתי אצל בעלה, בעלה היה עובד אצל בפינוי פסולות, היה לו עשרים חמורים, והיה מפנה פינוי פסולות בצפון תל-אביב מהבתים, שבונים, פסולות וזה... עבדתי איתו כמה  ימים בסוף עזבתי אמרתי נלך לדוד שלי... היה לי דוד בגולים, מושב גולים.

*

אני עולה לאוטובוס, נותן לו את המחיר שאני נוסע לתל-אביב, כרגיל, כמו כל אוטובוס... לא עלה בדעתי שיש מחירים אחרים. חשבתי בכל אוטובוס אותו דבר. עולה חדש. הוא לא הבין... הנהג לא הבין, אומר תביא עוד שניים, עוד שני שקלים או... לא זוכר כמה... אני אומר לו לא, מה פתאום אתה רוצה, ככה זה בכל האוטובוסים. הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. עד שמישהו מכפר הרוא"ה, יהודי דתי, עם קסקט כזה, ישב בכיסא... בשולחן השני, אומר לא זה בסדר, אני.. אז הוא הלך ושילם לו. הוא אומר לי בוא. אומר מתי עלית לארץ? אמרתי בשבוע שעבר. אומר מה אתה.... הוא הבין שאני לא הבנתי שצריך לשלם יותר באוטובוס אחר. אז הוא אומר תראה... התחיל להדריך אותי, כל מרחק יש לו מחיר אחר. אמרתי לו לא ידעתי אני חשבתי שכל האוטובוסים.... אני נוסע מפה לחיפה זה אותו דבר כמו מפה לירושלים, הוא אומר לא לא, יש מרחק וזה, אמרתי לו אבל אין לי כסף לתת לך, זה מה שעלי, אומר לי זה בסדר, זה בסדר. זה גם כן מן תלאות עליה, אמנם אתה יודע ואתה כבר מדבר ואתה כבר זה וזה, אבל בכל זאת אתה עדיין לא יודע את כל מנהגי הארץ.

*

נשארנו אולי שבועיים שלושה במחנה העולים ראש העין, לא יודע, ההורים שלי החליטו שעוברים, ואז הרבה עברו לתלפיות, מחנה עולים תלפיות בירושלים. למשל האחיות שלי, והדוד שלי וזה, נשארו בראש העין, ואחר-כך עברו לקריית אונו, אנחנו עלינו, עם עוד הרבה אחרים, לירושלים.

ואז בירושלים היינו בתלפיות שם התנאים היו יותר טובים. היו... המגורים היו בשני אופנים. או שקיבלת צריפון, כל משפחה קיבלה צריפון קטן, את יודעת, של 24 מטר כזה, או שגרת בחביסים האלה, אולמות ענקיים של הצבא הבריטי.... שהם עזבו, היה הלוא בית עולים תלפיות היה מחנה של הצבא הבריטי. גם ראש העין היה מחנה של הצבא הבריטי, אבל לא היה בו כל כך הרבה אולמות כאלה. ואז היו חלק גרים באולמות, חלק גרים בצריפונים האלה, פחונים יותר נכון. עכשיו מה עושים? טוב, אמרו יש פה בית-ספר ערב, תלכו ללמוד. רשמו אותנו, היינו הולכים בערב, בבוקר היינו קצת משחקים, הולכים לעזור בחדר האוכל, לעזור פה, לעזור שם. בערב היינו הולכים לבית-ספר גולים, היה בדיוק בכניסה למחנה העולים. היה שמה מנהל, דווקא משפחת שאער, קוראים לו מוריס שאער, יהודי מפורסם, היו עוד אחים שלו, ולמדנו שמה כמה זמן.

זה היה... הגענו לירושלים באוקטובר, בחודש... סוף פברואר, הסוכנות היהודית הקימה את מושב תעוז. קראו לו אז בית סוסין. ואז לקחו מאה משפחות, מבית עולים תלפיות, ואנחנו ביניהם, כולם מאותו עיר, כולם מצנעה, הביאו אותנו למחנה אוהלים בבית עוז...

*

את רואה את כל ההרים האלה, את רואה אותם ירוקים... כל ההרים האלה היו קרחים. אז כל היהודים שבאו למושבים... עשרים מושבים תימנים שהביאו אותם מבית העולים ושמו אותם פה בפרוזדור ירושלים. רוב... שמונים אחוז מהעובדים עבדו בקרן קיימת בשתילות.

עכשיו, ילד בן 15, צריך לעבוד. אז עבדתי. אבא שלי כבר היה מבוגר, לא יכול לעבוד. אמא שלי היתה נוסעת לתל-אביב. ואני עבדתי, והוא היה מביא לי אוכל לשטח וזה, והתפקיד שלי היה לשים... הלא לא היה מים... לא היה קווי מים, וצריך לשתול. אז חלק היו חופרים את הבורות בשביל לשים את השתיל, חלק היו לוקחים כדי מים על הגב, מתקן, בשביל להשקות, וחלק היו לוקחים את השתילים בתוך העציצים על מתקן, ומחלקים אותם ליד הבורות... וחלק חופרים את הבורות, חלק נוטעים. ככה עבדו. וככה את רואה, כל האזור הזה כולו עצים.

בערב, פתחו לנו בית-ספר, ואני הלכתי לשם לבית-ספר יחד... לוקחים את הבחורים, עברית וזה, יש כאלה יודעים, יש כאלה שלא יודעים, ואז המורה שהביאו שהוא... אומר לי חבל לך על הזמן שלך. אתה כבר עוד מעט בן 16, נכנס לשנת ה-16 שלך, חבל לך על הזמן, אתה יודע עברית, אתה יודע זה... אתה יודע... אתה לא צריך לבוא לשיעורי הערב האלה, בוא אני אסדר לך משהו. אמרתי לו אין בעיה.

אז פתחו, הסוכנות היהודית, במימון הסוכנות היהודית, במימון משרד החינוך האגף לתרבות תורנית, פתחו סמינר למורים שילכו לעבוד במחנות העולים. ואז נבחרנו, הביאו כל מיני יהודים שהיו מורים בחוץ לארץ, ואנחנו היינו שלושה ארבעה בחורים צעירים בני 16. ואז למדנו בירושלים. בהתחלה שיכנו אותנו בגבעת שאול. אחר-כך שיכנו אותנו בהר ציון, יש שמה מנזר שהיה עזוב, שמו לנו שמה כמה מיטות כאלה, באחריות הסוכנות. לאכול, היו נותנים לנו תלושים הולכים למסעדה קואופרטיבית של הפועל המזרחי ברחוב שטראוס, בסוף אני הייתי הממונה על זה. הייתי הולך לסוכנות, מקבל את התלושים, ומחלק לחברים. ככה למדנו שנה ראשונה. בשנה שניה, כי הבית ספר... הכיתות שלמדנו, זה היה על יד מאה שערים, בחיי אדם. מאחורי בית הבריאות שטראוס אם את יודעת איפה זה. שם למדנו, ואכלנו ברחוב שטראוס במסעדה קואופרטיבית של הפועל המזרחי, וטוב....

שנה שנייה אני כבר הייתי חצי מדריך, יעני. כי באו תלמידים אחרים, כי רק שנה למדת, נשארתי אמרתי  מה אני אעשה... אמרו בסדר תישאר עוד שנה. תגמור סמינר מלא. נשארתי עוד שנה, ואז הכרתי חברים מירושלים, בני עקיבא, ועניינים, וזה, והיה לי הרבה תלושים, כי היו כאלה שהיו להם קרובים בירושלים, היו הולכים לישון שם, ואוכלים שם, נשאר לי תלושים, הייתי (מסמן חלוקה בידיים) חבר'ה, ומזמין אותם למסעדות, למסעדה לאכול. יפה מאד. טוב. העיקר ביולי 1952, כי זה היה 1951, אז 1952. למדתי. באוגוסט, יולי-אוגוסט 1952, נגמר הסמינר, שלחו אותי למעברת, אני יודע, מעברה על יד נתניה. הלכתי, לא מצא חן בעיני, אמרתי לא. שלחו אותי למעברת קסלון פה בירושלים, בהרי יהודה, והייתי ... מה אני הולך לעשות? בחור בן שמונה-עשרה ומשהו, אלך להיות מורה, לא ללכת לצבא... בסוף הלכתי הצטרפתי לגרעין נח"ל בני עקיבא, כשהייתי בקשר בסניף וזה, מכירים אותי, אבל אמרו אתה לא בא איתנו למשק, אתה הולך באחוזים. אמרתי לא חשוב. את מכירה את הנושא הזה של גרעיני נח"ל שהולכים לאחוזים... את מי שהם לא רוצים שולחים לאחוזים.

טוב, התגייסתי, עברתי את הטירונות יחד איתם, ואחר-כך שלחו אותי לקורס מ"כים. בקורס מ"כים הייתי דווקא עם הרבה חבר'ה מהקיבוצים, חילונים, מהקיבוצים מתל-אביב, חבר'ה בעלי איכות, עברתי איתם את הקורס, אפילו נשלחתי.... זה גם כן קוריוז יפה... אחרי, כמעט גמרתי את ה.... כמעט... לפני סיום הקורס, שלחו אותי למבחני קצונה. בתל-השומר. והיתה וועדה, שתי קצינות, צעירות, וקצין אחד, אני יודע בדרגות סגן, סרן, זה וועדת קבלה כזו, ועדת מיון וקליטה או משהו כזה. טוב. אני הייתי עם בחור מתל-אביב, קראו לו אהרון קפלן, הוא לא היה (לא ברור) שום דבר, לא בעדה ולא בזה, ואז אנחנו יושבים לראיון, מראיינים אותו, מקבלים אותו, הכל בסדר. אני מגיע לראיון, מראיינים אותי, אומרים, אחרי שגמרתי לדבר ושאלו את השאלות וזה, אמרו שמע אתה מאה אחוז בסדר אבל להיות קצין בצה"ל צריך... מה זה אתה רק שנתיים בארץ, זה לא מתאים. אמרתי טוב.

חזרתי ליחידה שלי והייתי בהדרכה שנה וחצי, הדרכתי גרעינים, של השומר הצעיר, של בני עקיבא, של זה... וחצי שנה לפני גמר הצבא, כי אז הוא משרתים רק שנתיים וחצי, חצי שנה לפני גמר הצבא, הלכתי למדרשת הנח"ל. ואמרתי אני עובר מקצוע, והלכתי למדתי במדרשת הנח"ל שישה חודשים חקלאות.

*

למדתי חקלאות, וכך סיימתי את הצבא. השתחררתי במאי 1955, הוריי עוד היו בתעוז. באותו יום באתי עם הקיטבג, אני בא לבית, ואמא שלי בבית, אני אומר לה אמא יש פה חקלאות? אומרת כן, הנה שם יש שדות, מלפפונים, עגבניות, שזה.... אני שם את הקיטבג בבית, לוקח את הרגלים הולך, אפילו לא נשאר דקה, לא לשתות לא לאכול, לא כלום. יורד לשטח.

הולך לשטח, אני פוגש שטח גדול מאד של מלפפונים, איזה עשרים דונם, מסתובב, והם היו בהפסקת צהרים כל העובדים כל הפועלים, ואז יהודי פולני שהיה אחראי היה מדריך שלהם מטעם הסוכנות, הלו מה אתה עושה שם? מה זה? אני אומר לו אני מסתכל. מי אתה? אמרתי אני הבן של צדוק וזה.... אהה, מה זה, אז הוא בא אליי, אז הוא אומר לי מה אתה עושה, מאיפה אתה בא, אמרתי לו גמרתי את הצבא, גמרתי קורס בחקלאות, אומר לי כן? ואז הוא כאילו בוחן אותי, לוקח את הזה... אומר לי מה זה המחלה הזו? ועניתי לו מה שעניתי לו, אז הוא הבין שאני יודע. אז הוא אומר מחר אתה בא להיות העוזר שלי. טוב. ואז באמת למחרת באתי, כי מה היה אז... כולם עבדו בתור פועלים, עוד לא חילקו אדמות, עוד לא קיבלו שקים (לא ברור), עוד כולם היו פועלים. מי שיכול לעבוד הלך לעבוד. וזאת היתה חברה משותפת של הסוכנות ושל התנועות. תנועה מיישבת. טוב. התחלתי לעבוד שמה מסכן הזה, מפולניה, מהשואה, היה לו שתי בנות אשתו כבר נפטרה, והיה (לא ברור), ואז פתאום חטף סרטן, שלחו אותו לבית חולים האיטלקי בירושלים, ועבדתי איתו איזה ארבעה חמישה חודשים, ונפטר.

ואז הביאו עוד אחד, ממושב נחלים, גם הוא מהונגריה, ההוא מפולניה, ההוא מהונגריה, עבד איזה שנה שנה וחצי ואני עבדתי איתו בצורה שווה, שנינו היינו אחראים כי היה לנו 2000 דונם, ואז... גם הוא מסכן, חטף סרטן, כל זה מהשואה מסכנים, גם הוא נפטר.

ואז אני נשארתי לבד על כל העסק. נשארתי לעוד זה... ואז המושב הזה הצטרף לתנועה שלנו ואז צירפו לי גם את תרום ותעוז, זה שניהם. ואז כאילו זה היה חווה אחת. ואז גידלנו פה, וגידלנו שם, ושם הכרתי את אשתי (לא ברור) בשדה. היא עבדה אצלי. ואחר-כך, ב-1958-1959 התחילו לחלק אדמות ולסדר את המשקים. ואז הייתי מדריך רק ב... ללמד אותם לעבוד. לא הייתי כמו ... כי קודם הייתי מנהל חווה, ככה ביססנו את ההתיישבות. ככה הקמנו את החקלאות במדינה. אחרי שהם קצת למדו וקצת זה, אז חילקנו להם משקים, והתחילו לגדל לבד. ואני הייתי פה בשני המושבים האלה בהתחלה הייתי מדריך שלהם, ואני הייתי מלמד אותם עופות, ואיך לגדל עופות, איך לגדל צאן, איך לגדל ירקות, אחר-כך צירפו לי גם את מחסייה... וזה היה עד 1963. הייתי מדריך חקלאי באזור, וככה יצרנו את הזה... בינתיים הרבה ישובים תימנים עזבו ובאו מרוקאים, עירקים, כורדים, המושבים התמלאו, וחילקנו את המשקים וברוך השם זה התחיל לעבוד יפה.

ואז פנו אליי מהתנועה, שאני ארכז... כי בתנועת המושבים של הפועל מזרחי היה עשרה מושבים פה. תעוז, תרום, ישעי-רחם, בית-מאיר.... עשרה מושבים פה. שאני ארכז ואדאג להם, כי צריך, זה היה התחלת ההתיישבות, זה לא.... 1963 עוד לא התבססו. ואז אני הייתי המרכז של עשרת הישובים של הפועל המזרחי וזה, במשך עשר שנים כמעט. מ-1963 עד 1972, פחות, תשע שנים, וככה ביססנו את הישובים, והישובים התמלאו, והחתמנו אותם על המשקים, וחילקו להם אדמה, נתנו להם זה... ברוך השם, עשרה ישובים.

אחרי כן, גמרתי את התפקיד הזה, ואז הקמנו את הארגון הכלכלי האזורי. קראו לו ארגון קניות מבואות ירושלים, ואז הקמנו גם מפעלים שעיבדו את התוצרת. אני הייתי סגן מנהל הארגון כי תנועת המושבים היה לה עשרים מושבים, אנחנו היה לנו עשרה, אז הוא המנהל, מטעם תנועת המושבים, והסגן מטעם הפועל המזרחי... ואז אני הייתי סגן ומנהל המפעלים האזוריים. אז הקמנו את מכון התערובת אדמיאל, הקמנו את המשחטה בירושלים, הקמנו את הבית אריזה פרי-ירושלים, הקמנו את עדר-בקר, הקמנו איזה עשרה מפעלים, להקות רבייה, זאת אומרת אלה שמגדלים אפרוחים בשביל לחלק אותם למושבים לגדל אותם, והייתי ממונה על המפעלים האזוריים במשך א.... ואז היה לי הרבה ניסיון בחוץ לארץ, להביא ציוד, ללמוד את המקצועות, וזה... ארה"ב, אירופה, כל המקומות... מ-1972 עד 1983. הייתי סגן מנהל אירגון בפרוזדור ירושלים, ואז ב-1983 נבחרתי להיות המשנה של מזכיר ארגון המושבים בכל הארץ, תשעים וכמה מושבים דתיים בכל הארץ. ואז בדיוק הקמנו... התחילו להקים את גוש קטיף, את הישובים ברמת הגולן, וישובים בגליל העליון, כל מיני, בבקעת הירדן... ואז ביקשו... הייתי איזה שנה וחצי בתור משנה, ואחר-כך, המזכ"ל שהיה אז עזב, ואז נבחרתי להיות המזכיר הכללי של איגוד המושבים של הפועל מזרחי. ומשנת 1984 עד 2005, הייתי המזכיר הכללי של הישובים של הפועל המזרחי, כל המושבים הדתיים בארץ, ואז, כמובן, מתוקף תפקידי, הייתי חבר, עשרים שנה, במועצת מנהל מקרקעי ישראל, הייתי חבר בדירקטוריון קרן קיימת, היית חבר בחבר הנאמנים של הסוכנות, הייתי חבר וועד המנהל הציוני, הייתי חבר בסיעת המפד"ל בתוקף תפקידי, הייתי בוועדת הפיתוח של משרד החקלאות, ומועצת הלול, בכל מיני מוסדות שהם מטפלים בחקלאים, ואתה צריך להיות שמה בעל השפעה בשביל להשיג את המטרות שלך בתור מזכ"ל איגוד המושבים. וברוך השם, עד 2005.

ב-2005 הבריאות שלי לא היתה בסדר, התחלתי לסבול מהברכיים, עשיתי החלפת ברכיים, וזה, וכבר נמאס לי כבר... הייתי צריך לנסוע, הייתי נוסע לגולן, לילות, וגליל, נגב, וגוש קטיף... זהו. ב-2005 הפסקתי להיות מזכ"ל איגוד המושבים, אבל המשכתי להיות פעיל ציבורי. למשל הייתי... איך שהתחילו לפרק את גוש קטיף, הייתי בוועדות הזכאות, משרד ראש הממשלה, ועד לפני שנתיים שלוש... מאז אני לומד ב"כוילל" כל יום, ועושה חיים.

*

אלף המורי בתימן היו בדרך כלל אנשים שאין להם מקצוע. המקצוע שלהם זה ללמד אותנו לקרוא פסוק ולכתוב. זה לא היו רבנים גאונים. זה היו אנשים פשוטים שפנו ועשו את העבודה הזו. כי דברים יותר גדולים כבר למדו בבית הכנסת אצל הרבנים. אבל אצל המורי למדת בעיקר את הפסוק למדת את הזה... ואני, לפחות, המורי שלי, שהוא היה הרבה זמן בערך כמה שנים טובות, מורי איסלע גארה (לא ברור) ... בסדר. אני הכרתי אותו גם פה בארץ, הוא היה מלמד אותנו.

איך משלמים למורי, את יודעת?

מראיינת: איך?

היו כמה שיטות: א. בעל היכולת היו משלמים לו, קובעים לעצמם, רבע ריאל בחודש, בנוסף לזה, כל יום, האלה היכולים שבעלי היכולת, שולחים עם הילד ככר לחם. פאבלובה, או מיבנה. אם הוא מתברך בילדים בבתים עשירים, אז הוא קיבל ערימה כל יום. פה בארץ אנחנו ממשיכים עם המאכלים פלוס מה שלמדו פה בארץ. אנחנו לא מוותרים על המרק התימני, לא מוותרים על השעועייה, לא מוותרים על הקובנה, לא מוותרים על ההאריס, לא מוותרים על החילבה, לא מוותרים על הסחוג, כל זה נשאר במתכון.

אני חושב גם הצעירות שלנו, אני לא חושב שהן מותרות על המאכלים. גם כשאני הולך לחתנים האשכנזים, או לזה, אני הולך רק לתימני. אני לא הולך... אני לא מסוגל... אני כבר מילדות. למשל אני הולך לאחוזת אתרוג, אני הולך לבית-כנסת תימני. אני הולך ליד-בנימין, אני הולך לבית-כנסת תימני. אפילו שהגיס שלי שהוא תימני, הוא הולך אצל האשכנזים אצל הספרדים. אני לא הולך. אני הולך אצל התימנים. למה? כי זה... אני למשל שאני הולך לבית-כנסת שהוא לא תימני, ספרדי או אשכזני, אני לא מצליח להתפלל איתם. אם אתה לא יודע את הטקסט, מראש, והוא מתאים לך, עם השמיעה... אז אה... אחרת האוזניות האלה עושות רעש. הם עושות רעש ואתה צריך לברור את המילים. אני למשל לקח לי זמן, כמה שנים, עד שאני בין את הרב של הכוילל. הוא מדבר בקול רם. הוא מסביר את הסוגייה בגמרא. הרבה שנים לא הבנתי אותו. לא יכולתי להבין מה הוא מדבר. עד שאני התרגלתי לקול שלו, ולזה שלו, יש מגבלות... מה לעשות. לכן הנושא הזה של בית-כנסת תימני או לא תימני... אני לא אומר... אתה לוקח סידור אתה יכול להתפלל בכל מקום. אבל אם אתה רוצה להנות מהתפילה, מהמנגינה, ומהזה, אתה מה שאתה רגיל... כמה יש, שבעים וחמש שנה, שמונים שנה?

*

המסר הכי חשוב הוא כל עדה ועדה מעדות ישראל, לא חשוב, אני כבר לא יודע מי אצלנו אשכנזי, ומי אצלנו תימני, ומי זה... אבל לשמור על הייחוד של כל אחד ואחד. כי זאת מערכת שהיא מפרה את אחת את השנייה. היא לא גורעת, היא מפרה. דבר שני, אנחנו היהודים הצלחנו בכל מקום איפה שהיינו. וכולם שונאים אותנו, שבעים אומות שונאים זה את זה, וכולם שונאים את ישראל. מה שאמר אתמול מישהו בטלוויזיה, כמה אתם הורגים בסוריה? לא שמעת, אתמול בכנסת... קם מאיר כהן שהיה ראש עיריית דימונה, קם ואומר לחברי הכנסת הערבים, אומר לא שמעתי אותכם שקמתם פה ודיברתם נגד הערבים אחיכם, שהורגים את אחיכם. לא אמרתם מילה. אבל כולכם קמתם היום, אמין וטיבי וזה, לדבר על הבחורה שרצתה לעבור את הגדר ונהרגה. ערבייה אחת. מיליון סורים נהרגו, ערבים, לא קמתם, לא צעקתם, לא דיברתם. לכן, חשוב לנו לשמור על הייחוד שלנו, היהודי-ציוני, ולהאמין בזה שזה לא רק כדי... זה דרך חיים, זה דרך... עובדה שהיהודי בכל מקום הוא בולט.

*

ארצות הברית, 280 מיליון, יש שישה מיליון יהודים, לא כולם כבר יהודים (מצחקק), אבל נניח כולם שומרים על הזהות היהודית, את רואה, הם בעיליתה הראשונה של החברה. לכן חשוב לשמור על הדרך הזו, לא צריך...

דבר שני, אני חושב שהקיום שלנו במדינת ישראל, בלי קיום מסוים לפחות של עיקרי היהדות, הדת, אנחנו נתפרק. זה כבר קרה לנו בית ראשון, קרה לנו בית שני, אני מקווה שזה לא יקרה לנו הלאה. כי חשוב מאד לשמור על עיקרי היהדות, הם חשובים לנו לקיום שלנו.

 

***