Avraham Albert Faina – Syria – Full Transcribed Interview

 

אברהם אלבר פאינה – סוריה – ראיון מלא.

 

הערות לקורא:

1.     פה ושם ישנם מילים ומושגים לא ברורים. במקומות אלה מופיעה הערה בסוגריים (לא ברור).

2.     הסימן (*) מורה על הפסקה קצרה בצילום.

3.     התמלול להלן מובא כמו שנשמע בהקלטה, ללא תיקון שגיאות בהגייה ודקדוק.

 

לי קוראים אלבר פאינה, אני מדמשק בסוריה, נולדתי בשמי העברית אברהם. פה בישראל קראו לי אברהם. נולדתי ב-17 למרץ 1938. אבא שלי התחתן בגיל 15, אני נולדתי שהוא כבר בגיל 18, ושברחתי הוא היה בן 28. ואמא שלי, היא היתה יותר גדולה מאבא שלי בין תשע לעשר שנים. היה לי משפחה מאד נפלאה, מאד אוהבת, מפרגנת ועוטפת את הילדים שלה. אני הייתי הבכור בדמשק. וכידוע לכם, בסוריה בכור זה בכור. זה כמו אלוהים. לא חשוב מה שעשיתי אני תמיד צודק (צוחק).

*

זיכרונות מהבית ספר אני למען האמת היה לי מספר קטן של חברים יהודים, כאילו מדמשק מהיהודים, אבל רוב החברים שלי היו רובם נוצרים, כי אני למדתי בבית ספר אליאנס. ושמה התחברתי. רוב הזמן היינו לומדים, לא אהבתי ללמוד, הייתי משחק איתם, הייתי תחמן גדול מאד, בחיים, והיה לי שכל, למרות שהייתי קטן, בוגר של בן-אדם שעשר שנים יותר ממני. תמיד אהבתי לתחמן אותם ולעבוד עליהם וזה... והמשחקים... התנאים ביהודי סוריה לא היה מה לעשות כי היינו מאד מוגבלים, מאד היינו מוגבלים. לא היה לנו בבית ספר, למשל, כמו חופשות, קורסים, כל מיני דברים שמקבלים היום. זה לא היה קיים אצלנו. אני זוכר כשהייתי עוד... כשהלכתי לגן, עד היום אני זוכר איך שהייתי נכנס לגן, הייתי בא, ישר היא אומרת לשלב ידיים ולישון. לשים את הראש על השולחן, לישון. לישון. זה כמו שומרת, גננת כאילו, כביכול, זה... לא למדנו אצלה בכלל.

בבית ספר, אליאנס, היה לנו בית ספר תלמוד תורה, בדמשק, שהיה שייך רק לדתיים ולאנשים מעוטי יכולת. אנשים שהיה להם תנאים, כאילו, כסף, תנאים טובים, לא יכלו ללמוד שמה בשום אופן כי לא היה מקום. אז למדו בבית ספר אליאנס, של נוצרים, של נזירים, כל מיני בתי ספר זה... שמה עלה כסף. היות ואבי היה במצב כלכלי טוב, אז היינו צריכים ללמוד שמה. אנחנו לא היינו מספיק דתיים מי-יודע-מה, אבל כל קהילת יהודי סוריה שמרו שבת. נסעו, אולי, אבל לא הדליקו אש. דבר היחידי שאני זוכר שהיתה לנו ילדה ערבייה שבשבת בבוקר, אבי היה מכין מיום שישי את הפרימוס, או את הפתילייה, שם את הגפרור, שם לה כסף, שם לה זה.. היתה באה בבוקר בשבת, מכינה שתייה והולכת. זה העבודה שלה שנים, לא רק אצלנו, בכל היהודים זה היה ככה. היה להם מישהי שהיתה באה עושה להם שתייה בבוקר, קמה בשבת בבוקר, מי שהלך לבית כנסת הלכו לבית כנסת, אבל לא היה כפייה דתית או משהו כזה, כולם כיבדו אחד את השני.

אפילו שאבי לפעמים היה הולך לבית כנסת בשבת, חוזר, לוקח את המשפחה שלו, נוסעים לגן או משהו, לפארקים או משהו לטייל, לא היה רכב, היו לוקחים, משכירים... הרוב היו משכירים עגלות עם סוסים עם שהיה קיים שמה.... עד היום... בישראל גם היה דבר כזה. היינו מטיילים ואם היה רב רואה, לא היה, למשל, מקלל או צועק או משהו, היה, להיפך, היה מברך לשלום וזהו, כאילו לא בא בטענות למה ולמה ולמה. וזה הכיבוד של אחד את השני היה מצוין, אחד כיבד את השני, כל אחד לפי המסורת שלו, לפי המנטליות שהוא רצה לחיות בזה.

אצלנו בבית, אבא שלי היה, זכרונו לברכה, היה מאד ליברלי. הוא לא למד אמנם בבית ספר, אבל תמיד חזה מה יהיה בעוד עשר, עשרים, שלושים שנה, ארבעים שנה, הוא בשום אופן לא רצה, למרות שהיו ילדים בגילי שמייד יצאו לעבודה, שגדלו בגיל עשר ושתים-עשרה וזה, בשום אופן אבא שלי לא נתן לנו, לא הסכים, היה אומר לי כמה אתה רוצה להרוויח? מאה שקל להיום? הנה מאה שקל. לך תלמד או משהו כזה. גם לי ולאחים שלי בשום אופן, כי ידע שדרך הלימודים אנחנו נגיע למשהו יותר טוב ממה שהוא חי. כי הוא עבר תקופה קשה בחיים שלו, כי הוא לא זכה לראות את אבא שלו, כשהוא נולד אביו נפטר, נפטר, ואמא שלו היה לה עוד שלושה אחים, נשארה בודדה מסכנה, אז הרגיש את העניות, הרגיש את הקושי, של להשיג את האוכל וכל הדברים... זה לא רק הוא אלא בכלל... כל ה... בכל סוריה היה מצב קשה מאד מבחינה כלכלית.

והייתי מאד מחובר לסבתא שלי. הם נורא אהבו אותי שמה, תמיד היתה מספרת לי סיפורים על החיים שלה, על ה.. איך שכאילו זה... היות ושאבא שלי היה סוחר ביזנס, באמת, בגיל 15 כבר היה לו הרבה כסף. לכן הוא התחתן בגיל 15 עם אמא שלי שהיא יותר גדולה ממנו בתשע שנים או עשר שנים, משהו כזה, ככה, זה... היא היתה יפה מאד, אין יהודי בסוריה שלא דיבר עליהם. בכלל. לא רק היא, גם אמא שלה ואבא שלה, והיא נשארה, היא היתה בת יחידה והיה לה עוד אח שהוא נפטר בגיל 30, שזה, ואז סבי וסבתי פשוט לא רצו לחיות, הפסיקו לעבוד ופשוט רצו ללכת.

אני זוכר את הסבתא שלי, שאבי... התפנה אצלנו באיפה שאנחנו גרנו, היו מספר משפחות בכל בית, תמיד היו מספר משפחות יהודים שגרו באותו... כמו שיכון, ככה היו גרים. אנחנו גרנו בקומה למעלה, והיה לנו גג, זה... אספר לכם סיפור. עד היום אני לא שוכח את זה. אמא שלי שמה גרעיני אבטיח על ה... לייבש אותם בגג, ואבא ואמא לא היו בבית, ואני התחשק לי גרעינים אבטיח. וזה היה שבת. שכחתי שהיה שבת. עשיתי גרעינים... חודש לפני זה, בקיץ שהייתי אצל הרב, מה לעשות איתי, אנשים יוצאים לחופש, לנו אין איפה ללכת כי אני למדתי באליאנס. אז בשביל לא להשתולל בחוץ לעשות ב... אם היה שם אותי אצל רב אחד שהיה אוסף מספר רב של ילדים והיה מרביץ לנו כל מיני שעורים בבית סוהר (הכוונה כנראה לבית ספר).

ואז הוא סיפר לנו סיפור שעד היום אני לא שוכח. כל מי שמדליק אש בשבת, אלוהים שורף אותו, מחייה אותו, שורף אותו, מחייה אותו וזה, היינו ילדים. אז אני, אחרי שטיגנתי את הגרעינים נזכרתי מה שאמר הרב, אמרתי בטח עכשיו הוא ישרוף אותי כאילו וזה... אבא שלי יודע שאני לא אוהב להתפלל, כאילו, אני לא... הייתי מרדן כזה, לא הייתי... זה, ונזכרתי והתחלתי להתפלל. אני מתפלל מתפלל פתאום אמא ואבא באו, רואה אבא שלי שאני מתפלל. אני שמעתי שאומר לאמא שלי "ראשל, בטח הבן שלך השתגע", כי הוא לא תפש למה אני מתפלל, מה לי ולדברים האלה. כי אני לא אהבתי להתפלל, או משהו כזה. כאילו, הייתי מרדן כזה. שלושה חודשים היה לי פחד אלוהים. כאילו לא ישנתי, לא זה למה הרב ככה הוא אמר. בסוף אני אמרתי מה שיהיה יהיה, וחזרתי לעצמי. ובשביל להתנקם ברב הזה, הלכתי יום אחד אליו, היה לו מקל שהיה מרביץ לילדים, מי שמשתולל, היה מרביץ להם. לקחתי לו את המקל, ושברתי לו אותה. שברתי אותה כנקמה על מה שהוא... זה אני זוכר.

*

אבא שלי התעסק במסחר. התעסק במסחר. ולאט לאט הוא אחר כך פתח עסק למכירת בדים, את יודעת, לנשים כל מיני דברים, באזור הוא קנה חנות באזור כמו דיזנגוף למשל, אצלנו ברחוב מפורסם כאילו שמה, והיה לו שמה עובדים וזה, ואותי בשום אופן לא רצה להכניס לעבודה. ואני נורא רציתי ללכת והוא לא רצה שאני אכנס לעבודה, הוא רצה שאני אלמד. ואחד הסיבות... ו... פשוט היה לו קלף. באמת הוא היה מאד מוכשר בביזנס, לצערי שהוא לא למד, לא ידע לכתוב אפילו את השם שלו. אני לא אשכח שאנשים שהיו חייבים לו, לא מאה שקל, אלא זה אלפים. אז היה לו.. אני תמיד אני צחקתי עליו, הייתי אומר לו אתה כותב כמו הסינים, כמו הקווים, עושה קו למשל הוא חייב לי אדום זה זה, שחור פלוני זה וזה, היה לו סימנים לכל אחד, עושה סימנים כאלה ו... מצא פתרון. עד שתפס את אחותי הגדולה, ושילם לה כסף שתלמד אותו איך לחתום... לרשום את השם שלו. שהיא תלמד אותו איך לכתוב את.... זה אני לא שוכח את הזה...

האמת שהיינו מספחה מאד מלוכדת, מאד אהב אותנו, קיבלנו מה שרצינו, כולם. ונורא רצה שאני אלמד אצא רופא מהנדס משהו, זה היה השיגעון שלו, זה מה שהוא רצה. ואני לא רציתי.... זה... ואז אחד האחים שלי הוא הצליח ונהיה רופא מצוין, ונהיה רופא מצוין והצליח, כאילו זה, וגם הבן של אחי גם הוא רופא היום.

רוב האחיות שלי למדו צרפתית, היו מורות בבית ספר, הוציאו תעודות ו... היו מוצלחות כאילו. רוב הנשים בסוריה בדרך כלל התעסקו או בתפירה או משהו. רוב היהודים הגברים, רוב הגברים התעסקו בצורפות או בנחושת ו/או במסחר בדים. זה רוב הדברים האלה כאילו הרוב התעסק במסחר במיוחד זה... היו קצבים, היו זה, כל מיני, אבל הרוב היה במסחר, כאילו לא עבדו פועלים, אצל מישהו או... או שאישה היתה הולכת מנקה אצל מישהו. לא היה קיים דבר כזה אצלנו. אף אישה לא הלכה לשטוף רצפות אצל מישהו, או של מישהי (לא ברור) אצל הערבים או כמו ש.. אצל זה... בשביל להתפרנס. זה לא היה קיים אצלנו. גם היהודים שהיה מצבם קצת קשה קיבלו תמיכה מהקהילה אבל אף פעם לא הלכו לעבוד בעבודות זה...  ואין משפחה פחות משמונה תשע ילדים כמעט כולם היה עם ככה דבר כזה... היו משפחות שבגיל שמונה בגיל עשר הלכו, ילדים שגדלו, הלכו לעבוד בשביל לעזור למשפחה, אבל לא בשביל זה...

*

אחד המנהגים שאני זוכר, המנהגים הכי יפים לדעתי, על מנת לאיחוד כל המשפחה זה היה במיוחד בראש השנה שרוב הדודים היו מתפללים כמעט באותו בית כנסת, או מחולקים לא משנה, אבל אחרי גמר התפילה, הדוד הכי גדול, היו באים אליו הביתה כדי להגיד חג שמח. כל הדודים היו באים עם הילדים, בלי הנשים, הנשים היו בבתים כי לא הלכו לבית כנסת, וזה... והיו באים אומרים חג שמח, הכל בעמידה, בלי לשבת אפילו כי לא היה זמן. צריך לעבור אצל כל הדודים והיה לוקח שעה שעתיים עד שנגמר הסיבוב שעוברים מאחד לשני. היו שותים לחיים, מכבדים אותם מהריבות הנפלאות שהיו עושים, אם זה ריבת תאנים, שזיפים, תפוזים, כל מיני ריבות שהיו מומחיות בריבות, במיוחד בראש השנה, אין משפחה דמשקאית שאין לה עשרה סוגים של ריבות. בדמשק. כולם. והכי יפה שכולם היו מתלבשים יפה עם עניבות וחליפות, והנשים, כאילו היו הולכים לאיזה הופעה או משהו, גם הנשים היו מתלבשות מתאפרות, לקבל את הבעל ואת המשפחה בחג שמח, דברים כאלה... גם אחרי על הביקורים האלה, חוזרים לבית ואז האמא כבר ערכה את השולחן, שמלא סלטים מכל טוב שמיים, זה ארוחת בוקר. זה אם זה קובה, אם זה ספיחה, אם כל מיני דברים, וארוחת צהרים זה בדרך כלל בשלוש בארבע, זה חמין שאת הריח אפשר להריח את האוכל מקילומטר, שכל משפחה דמשקאית היה אפשר להריח את האוכל, כל אחד מה בישל וזה...

והכי מצחיק היה, אני אספר לכם משהו, שבאמצע השבוע למשל, אם אחת החליטה לבשל שעועית ואורז, היתה קוראת לה "ראשל, מה את מבשלת היום?", עוד לא החלטתי, אני מבשלת שעועית, יאללה גם אני מבשלת שעועית, ההיא שומעת גם היא, היו כל הרחוב מבשלים היו שעועית באותו יום, כאילו, אחד מוסר אחד לשנייה מה בישלת מה זה... היו שומעים מאחד לשנייה ומבשלים כמעט אותו דבר, וזה.

האמת, שמבחינה תרבותית, מבחינת כבוד אחד לשני, אני הייתי מאחל לכל קהילה שיבואו וילמדו עם פחות השכלה, זאת אומרת שלא עברו שום קורס של זה... אין כבוד יותר גדול מזה בין בעל לאישה ולילדים שנותנים כבוד להורים, וההורים גם מכבדים את הזה... אני זוכר שאצלי בבית, אבי זכרונו לברכה, הוא לא נתן לאימי אפילו ... אם היתה רוצה לשתות, היה תיכף רץ מביא לה כוס מים. או היה הכי מצחיק שהיה להם פעם בשבוע יום שני זה יום כביסה. הכביסה, מי לא יודע, לא היה מכונת כביסה לא היו דברים כאלה, לא היה קיים, לא היה בעולם, עוד לא המציאו את המכונת כביסה שזה... אז היו מדליקים אש, שמים את החבית על האש, ושמים את הכביסה. אני לא אשכח שאבי היה קם בשש בבוקר, מכין את האש, שם את החבית עם מים חמים שירתחו, ושם לה את כל הכביסה בפנים, ושהיא רק צריכה פשוט רק לתלות את זה. זה הכל. זה העבודה שלה היתה. ולהכין אוכל, כאילו, ארוחות, אבל הרוב שהוא בבית, הוא היה עושה גם אוכל, כי הוא היה מבשל, עושה כל מיני מאכלים, כל מיני דברים, היא היתה ממש מלכה אצלנו בבית. אמא שלי. וזהו. אוי ואבוי אם מישהו יגיד לה איזה מילה, כאילו, וזה... וזה היה גדול.

אספר לכם עוד משהו, אצלנו בדמשק היה מנהג, למשל לי קראו לי אלבר, שנולדתי קראו לי אלבר. ואבא שלי קראו לו יצחק, זאקי. אז הפסיקו לקרוא לו זאקי, כאילו, בערבית, היו תמיד אומרים אבו-אלבר, אבו-יוסף, אבו-ישראל, אבו-זה... לא קוראים לו כבר בשם הפרטי. תמיד קוראים בשם בנו הבכור, אבו-אלבר, אבו-זה... זה... שרצו מאבא שלי משהו למשל, אומרים משהו, לא אומרים לו תישבע באלוהים, אומרים לו תישבע באלבר. או תישבע... תמיד נשבעים בבן הבכור ולא, כאילו... אם הוא נשבע, זה... זה זהו. זה אמת. כאילו, זה האמת שלהם.

ותמיד היה כבוד גדול גם, היה לנו רבנים, כאילו, לא הרבה כמו שפה, כאילו, רב שכונתי, רב זה... כבוד גדול היו נותנים לו. ואני, מה שאני זוכר זה אם למישהו היה ברית, למשל, היו מזמינים את הרב לבוא לברית. פה אצלנו נהוג בארץ ישר חמש מאות דולר, אלף דולר, ישר, עוד לפני שהוציא את המילה, כבר הוא רוצה את הכסף. אצלנו לא קיים דבר כזה. היה אומר לו באיזה שעה, והוא בא. אם אותו אחרי הברית הבן-אדם שם לו עשר שקל בכיס שלו, לא אומר לו אני נותן לך ככה וככה, לפי היכולת שם לו עשר שקל, אחד שם לו מאה שקל, אחד לא שם לו בכלל. הרב היה מכבד אותו באותו דבר כמו שזה נתן לו אלף שקל באותו יום. באותו יום. לא היה דברים כאלה אצלנו. רק פה בארץ, הפכו את זה לביזנס. הכל... לביזנס. במקום לקרב את האנשים לדת, דווקא מרחיקים את האנשים מהדת. וזה הדברים הקטנים האלה, זה... לדעתי זה ערכים.

*

היה כבוד. באמת, היה כבוד גדול אם זה אנשים מבוגרים, אם זה אנשים צעירים, אם זה... אני אספר לכם עוד סיפור שאתם לא תאמינו. הייתי באמת שובב, לא יודע, היום קוראים לזה בארץ קשב וריכוז. כנראה סבלתי מקשב וריכוז בצורה קשה, ולא בצורה קלה, זה... כי כל רגע הייתי עושה מה שעולה לי בראש הייתי עושה. אז רציתי כלב קטן. אבא שלי לא יכול לסרב לי. אז רצה אלבר כלב, הביא לי כלב. אני, בגלל שהייתי שובב, היתה לנו איזה.. הבת של שכנה בגיל שלי, שהיתה בת שבע שמונה, החלטתי לקרוא לה בשם לילי. שמה לילי הילדה. כל פעם היתה עוברת הייתי אומר לה "לילי! צצט צצט" ככה הייתי קורא לה, היתה בוכה, רצה לאבא שלה וזה, וכך, אבא שלי כמה ניסה "זה לא יפה, זה לא..." אבל אני בראש שלי, לא עזר. הם לא הבינו מה יש לי, לא היה מדע, לא ידע שיש לי, שאני סובל ממשהו, או משהו כזה. אז אבא שלה היה בא מדבר עם אבא שלי, תראה מה יהיה, זה לא יפה, וזה. טוב מה אני אעשה? מה, להרוג אותו? ילד! מה אני יכול לעשות לו. לא מתוך כעס, כאילו, זה שובבות. כאילו לא מתוך זה... לא עזר. בסוף אבא שלי נמאס לו, מהתלונות של השכן, שאני עד היום קשור עם אחיה פה בישראל. אז הוא לקח אבי את הכלב, הוא הלך, זרק אותו... זה כמו מכאן אולי חמישים קילומטר לא יודע באיזה מקום, אני עשיתי להם את המוות, בכיתי על הזמן, לא רציתי לאכול, לא רציתי לשתות בגלל שזה מה שהיה. אתם לא תאמינו, אחרי חצי שנה, הכלב חזר.

*

ואבא שלי נשבע, לא זורק אותו. רק ביקש ממני להפסיק עם זה. קצת הפסקתי, מידי פעם וזה, בסוף זה מה שהיה. עד שברחתי (צוחק).

*

אחרי מלחמת השחרור, אז הייתי לומד בבית-ספר אליאנס. יום אחד אמרו שאתם לא באים יותר ללמוד. בבית ספר הזה. הוציאו את כל התלמידים מהבית ספר אליאנס, ואמרו זהו. אין מה. אנחנו ילדים, לא הבנו מה קרה, כאילו לא יודעים. כי אז אי אפשר היה לדבר על ישראל אצלנו במילה. אסור להגיד את שמה אפילו. כאילו.. מזה. במיוחד אצל הילדים המבוגרים, תמיד הזהירו את הילדים שלא ידברו, כי הילדים לא יודעים. מדברים. אז אוי ואבוי אם הילדים היו מדברים, היו מענישים את ההורים, כאילו, השלטון שמה בסוריה.

*

הוציאו אותנו אחרי כמה זמן העבירו את הבית-ספר שלנו לתוך השכונה, וקראו... היה בית גדול מאד של נוצרי אחד, שהיה לו הרבה חדרים שמה והפכו אותו לבית-ספר. בתוך זה. קראו לזה בת-ספר אליאנס. ושמה התחלנו אחרי זה ללמוד. אז הפלשתינאים, חלק מהם שברחו מישראל, חלק מהם גם ירד לסוריה, ושיכנו אותם בבית-ספר אליאנס. בכיתות שמה. כל כיתה נתנו להם כאילו חדר לישון שמה. עם הזמן, אנחנו, אני, אנחנו אף פעם לא ידענו מה זה ישראל, לא שמענו מילה, לא היה לנו קשר, כאילו, בכלל, על כל מיני מדינות בעולם, לא היה דבר כזה בכלל, כאילו... לא בסלנג שלנו, כאילו, לא בזה... אז לאט לאט פתאום אנחנו ראינו, היינו לומדים בבית ספר, רואים, היה בא אחד פלסטינאי כאילו אני קורא לזה עכשיו פלשתינאי אבל לא ידעתי שהוא פלשתינאי, ערבי, מוכר ארטיק. ארטיק זה... בא אל הבית הספר והיינו קונים ממנו ארטיקים. כל יום היה בא, כל יום היה בא, והיינו קונים ממנו. אז באחד הימים הוא אמר שאני הייתי בישראל. הוא אמר ישראל... ואני, בתור ילד, עם חברים שלי, שאלנו אותו מה זה ישראל... הוא אומר עכשיו גירשו אותנו מהבתים שלנו, באנו לפה, זה היהודים שמה, והתחיל לספר לנו. אז הוא התחיל לספר כל מיני סיפורים על מדינת ישראל... שמדינה יפה, חיים יחד, אוכלים יחד.. אני הסקרנות שלי... מה זה אוכלים יחד? כל האנשים אוכלים יחד? לא הבנתי על מה מדבר בכלל. רק אחר-כך אני קלטתי, לא תיכף, אבל קלטתי זה כאילו בקיבוץ אוכלים יחד, אבל לא כל האנשים אוכלים יחד. מה זה אוכלים יחד כולם? ויש הרבה בחורות יפות, את יודעת, ילדים וזה, התחיל... התחלנו לשאול אותו כל מיני שאלות. אז אמרנו לו ומה עכשיו? אומר כן, לקחו לנו את הבית, לקחו לנו אדמות, לקחו לנו זה... ואין מה לעשות. ואיפה ההורים שלך? הוא אומר ההורים שלי גרים בשכם. והם הרבה אחים, חלק ירד לסעודיה, חלק לירדן, חלק, אתה יודע, לחפש עבודה, פרנסה, מסכנים, וזה. הוא היה יותר גדול ממני לפחות בעשר שנים, אחת-עשרה שנה. אני הייתי פספוס, הוא היה גבוה מאד. הייתי, כמו שאחד תופס את הילד, תינוק שלו, והולך, את יודעת, וזה... גבוה. אבל, לא יודע, כנראה, אולי אלוהים נתן לי אינטואיציה, אני לא יודע, מן כוחות כאלה, אני לא יודע מה, מאיפה בא. הייתי שואל אותו כל מיני שאלות, מה שמבוגר לא יכל לשאול אותו, כל מיני שאלות, כאילו, איך החיים וזה. הסקרנות שלי הלכה והתרחבה עוד יותר. כל יום הייתי מחכה לו, ישבנו עם חברים, ואני אומר לשניים-שלושה חברים שלי "יאללה בוא נעשה.. נלך לראות מה העניינים". אמרו כן. אז זה, זה הסיפור מה שאני מספר לכם, זה עניין של כמה חודשים לקח זה, עד שהתבשל כל הדברים האלה. זה לא כל כך פשוט. אז קבענו ביום אחד שמחר בבוקר אנחנו זזים. באותו ערב אני, שקבענו, כולנו נרדמנו לא התעוררנו. ילד... ישנו, לא הלך אף אחד. אז בא אומר, מה, אומר נרדמנו, אומר טוב פעם הבאה. אמרתי פעם הבאה מאה אחוז אנחנו יהיה בסדר. עכשיו איך נתכנן את זה? אמר עכשיו לא כדאי עוד מעט יהיה הרמדאן אצלם כולם מתפללים, כולם אוכלים, זה, אז יותר קל לברוח מאשר בימים רגילים, וזה.

הגיע הזמן, אנחנו מתכננים, אני באותו ערב, זה אני לא שוכח את התמונה, ושלא להירדם, אני הייתי למטה משחק, ואני זוכר את אמא שלי מהחלון מלמעלה היא קוראת לי תעלה, אבא שלך עוד מעט יבוא, שלא יהיה באלאגן, תעלה. בלב שלי שיעשה מה שהוא רוצה, כאילו זה היום האחרון. באותו ערב, עם הבגדים, מה שהיה לי לבשתי, נכנסתי למיטה עם זה, עוד לפני שאבא היה, כנראה היה מישהו מת שהלך לנחם, לא יודע, חזר מאוחר, ואני עליתי כאילו להיכנס עם הבגדים נכנסתי לישון, כדי לא לקום זה... ולא ישנתי כל הלילה עד שתיים בלילה. קמתי והלכתי. החברים שלי או שנרדמו, בסוף התברר לי שההורים שלהם הרגישו ותפסו אותם. כאילו עצרו אותם. אני הגעתי אל הבית של הפלשתינאי הזה, הוא אמר איפה הם? אמרתי לו לא מעניין אותי אנחנו בורחים.  לא ידעתי, אני לא היה לי מושג כאילו, סיפור, יום יומיים, לא.. לא היה לי מושג כל הזה... טוב.

הגענו לדרעה. מדרעה היינו צריכים להיכנס לירדן. אז בדרעה, לפני שאת נכנסת, יש את צריכה להראות דרכון, או מעבר, כאילו, לבדוק, בודקים, מי נכנס בלי רשות, אז איך שעצר האוטובוס, בשביל לעשות בדיקה לעלות אנשי הבטחון, לעלות לעשות בדיקה, הערבי אומר לי בוא נרד נעשה כאילו רוצים לעשות פיפי, ונחזור בחזרה ונעלה כאילו אחרי שהשומר המפקח, כאילו, מגיע לחצי אוטובוס נעלה מהתחלה אנחנו, כאילו זה... ובאמת זה היה תרגיל טוב. איך שהוא ירד, אנחנו עלינו בחזרה לאוטובוס כאילו עשינו פיפי וזה...

עכשיו הגענו בירדן, אני למען האמת, כי לא היה לי שקל בכיס, לא היה לי כלום, לא אוכל, ילד, את יודעת, כל הלילה לא אכלתי, מה שאכלתי בערב כאילו, הייתי רעב. המזל שהפלשתינאי כל הזמן בזבז, כאילו וזה... אז הגענו לעבר הירדן, בירדן היה שולחן... נכנסנו למועדון כזה שמשחקים פינג-פונג, ביליארד, כל מזה, ואני לא אשכח גם כן כילד, הייתי שובב כזה שיחקתי גם פינג פונג. כאילו אני נמצא בבית הבראה, אני לא יודע, מזה... וזה... אחרי שהסתובבנו קצת, עלינו לאוטובוס כדי להגיע להורים שלו שהם היו גרים בשכם. עכשיו, אני הייתי שונה מכולם, כאילו, זה... ידוע. אז נסענו לשכם, אני לא אשכח, איך שנכנסתי, ישבתי על ה... שמה, את יודעת זה כמו כורסא, לא קראו כורסא "דואן", זה את יודעת, בשביל לשבת כאילו זה, ונרדמתי. מייד. איך שישבתי תפסתי חרופ, איך אומרים, לא שומע לא כלום. מי זה, מה זה, מה זה, כן, מה זה מה זה, הא אמר להם שהוא עובד אצל אבא שלי, וזה וככה, זה וזה, התחיל לספר להם סיפורים, התעוררתי אחרי.. אולי למחרת, אני חושב שהתעוררתי, זה בלי להתקלח, בלי כלום, כלום אין לי, חוץ משעון וטבעת שהיה לי. זה מה שהיה לי.

האמת ההורים שלו קיבלו אותי יפה וזה, שאלו אותי, אמרתי הוא עובד אצל אבא, הוא אמר לי מה להגיד, שהוא עובד אצל אבא שלי וזה וככה וזה, אבל היה לו אחים נורא היו ממורמרים כאילו וזה, הם הבינו את הרמז שכאילו רוצה להבריח אותי, כי רואים שאני שונה, כאילו, לא... גם השפה שלנו היא שונה. הערבית שלנו היתה שונה מהשפה שלהם. מבינים אחד את השני אבל הסלאנג הוא שונה. וזה... והייתי כמה ימים, והם רצו להסגיר אותי למשטרת בירדן, והוא התנגד, והיה ויכוח, מה ויכוח, בסוף הוא אומר לי אנחנו נוסעים לג'נין. אני לא ידעתי מה זה ג'נין מה זה מנין, כאילו כמו שאני אומר לך בואי ניסע לאני לא יודע, קניה איזה מקום. זה אותו דבר. נסענו לג'נין, היה לו דוד, שהוא היה צנחן בירדן, כאילו, היה להם כפיות אדומות. מי שהולך עם כפייה אדומה, הירדנים, זה נקרא צנחן, כאילו חייל, בזה.. אבל הוא היה ממזר גדול, היה מבריח כל מיני לחיפה, דברים, סוכר, היו מבריחים, מתעסקים וזה, ואמר לו זה אני יש לו דוד עשיר בישראל, אני רוצה, הוא כתב לנו שיבוא, מחזיק לנו את הבית אולי יחזירו לנו את הבתים שאנחנו לקחנו וזה וכך. אז שכנע אותו, וזה, היינו שבוע ימים שמה עד שהסכים הדוד שלו... הסכים. עכשיו, יש פסי רכבת בג'נין שמגיעה לישראל כאילו, לבית שאן, אני יודע, עפולה, הוא כזה, עכשיו אני לא זוכר, כן, ואמר, לפי הפסי רכבת, אתם תגיעו. אם תלכו לפי הפסי רכבת אתם תגיעו. אני אלך איתכם בקו ישר, לא איתכם, איזה מאה מטר אני רחוק ממכם, תראו איך שאני הולך, וזהו.

הולכים הולכים הולכים, אני ילד, התעייפתי כבר, לא יכלתי ללכת וזה, אבל הלכתי. זה. פתאום נעלם. כבר לא ידענו מה לעשות. עכשיו, איך שאנחנו זה נעלם... לא היתה לנו ברירה אלא לחזור בחזרה. לחזור בחזרה לירדן. שאלנו מה קרה? הוא אומר אמרתי לכם תיסעו לפי הרכבת, אני לא רוצה שיתפסו אותי כאילו, יהיה באלאגן וזה. היה ויכוח ביניהם, בינתיים האחים שלו הם התכוננו להזיק לי, כאילו לעשות לי רע. חזרנו בחזרה לשכם ואבא שלו הוא אומר לי שיקח אותי לפרדס, כאילו הוא היה שומר פרדסים שמה, בבוטקה ששם אני אשן כי האחים שלו תכננו לפגוע בי. הם כנראה ידעו שאני שמה, הם באו איזה שישה שבעה אחים, וגם האבא היה שמה כאילו כי הוא שומר לא ידע, ופשוט שמח אותי בריצפה ואחד האחים רצה לשחוט אותי. ולזכותו של הערבי שראה ככה עוד שניה היו גומרים איתי, הוא שלף אולר ונשבע במוחמד, באלוהים, אני יודע מה, שאם יעשו לי משהו הוא הורג את כולם. הערבי שהיה איתי. ואז האבא שלו התערב, וכאילו זה... כי הוא נשבע אם יקרה לי משהו הוא מחסל אותם, והוא יתאבד בעצמו. ואבא שלו שחרר אותי מהם.... (נחנק מדמעות) והתחלנו לחפש לישון. ישנו בפרדסים.

*

והתחלנו לישון בפרדסים, לא היתה לנו ברירה. כל פעם, ואוכל רק אבטיחים. זה מה שהיה. כאילו מהשדה, היינו לוקחים אבטיח ואוכלים. זה מה שהיה. כסף לא היה, לא לי ולא לו, כלום, לא היה. ומזה היינו חיים בערך עד שיום אחד שוב חזרנו לג'נין לדוד שלו לדבר איתו וזה... בפעם השנייה שהלכנו תפסו אותנו המשטרה. לטרון. לטרון. תפסו אותנו משמה. עד היום אני זוכר את הבית, הייתי כבר כמה פעמים זה, הביאו אותנו לשמה והייתי ממש כמו שאחד מסכן, כולי קרוע וזה. זוכר היה ג'ריקן מים על יד הדלת שמה בזה, הייתי מת לשתות, עשיתי את עצמי חירש, כאילו לא מדבר, כי השפה שלי שונה משלהם וזה, אני עושה לו זה (מסמן בידיים), הוא האמין שאני כאילו לא מדבר, לקחתי כמעט כל הג'ריקן שתיתי... שתיתי... והקצין הירדני שמה הוא אמר מה אתם רוצים לברוח לישראל? הרי שמה את עוברת את ההר, כאילו אתם מגיעים בלטרון, כאילו כבר אנחנו בישראל. לא מה פתאום, על המזל היה, כנראה היה לו בן-דוד שהוא היה בבית-סוהר. הוא אומר לא אנחנו באים לבקר את הבן-דוד שלי בבית סוהר. איך קוראים לו, מה איך קוראים לו, מצא, יצא באמת יש לו בן-דוד שמה בבית סוהר. וזה הציל אותנו למעשה בגלל שהבן-דוד שלו שבבית סוהר וזה היה אמיתי. אז הוא אמר לנו תוך חצי שעה לא רוצה לראות אותכם פה בשטח. אם לא, ישר בפנים. חזרנו כמה שיותר מהר, חזרנו בחזרה לג'נין, ורוב הזמן היינו מסתובבים בשדות, איפה יש אבטיחים, לישון, להתחבות (להתחבא), כל מיני... עברה תקופה. היה איזה... הייתי איזה שבועיים שלוש, בינתיים הגיעה שמועה שאבא שלי, זכרונו לברכה, שלח שוטרים מסוריה, תמורת כסף, שהוא שמע שאני נמצא בירדן, לחפש אותי, כאילו, בתשלום.

ושכחתי לספר לכם... באותו... באותו זמן שאני ברחתי, שאני קמתי, את יודעת, שברחתי באותו לילה, שאבי חשב שאני הלכתי ללמוד בבית-ספר, הוא לא הבין איפה, איך, באיזה שעה הלכתי, בלי לאכול בלי כלום, הלך לבית-ספר לא מצא אותי, הלך לחברים שלי, לא יודעים איפה הוא, הלך שואל, הלך למשטרה להודיע שאפילו משטרת בסוריה, מרוב שכיבדו את אבא שלי כאילו זה, שהם בעצמם גם הלכו לחפש אותי. כאילו, לזה. כי בדרך כלל הם לא עושים את זה. כאילו, זה רק תמורת תשלום או משהו כזה משלמים להם וזה. ואז כל היהודים בסוריה קמה והתחילה לחפש לשאול איפה מתחבא, איפה מה, לא יודעים שום דבר. שום דבר.... שום דבר. אז פה ששמעו שאני בירדן, כנראה הם מסרו להם שהלכו, שלח אנשים תמורת תשלום, בשביל לראות אם זה נכון. ואז, חזרו למשטרה, המשטרה חזרו שלא מצאו אותי, בטח אני מת. כאילו גמרו אותי.

ואנחנו מסתובבים, למה? כל הזמן היינו בורחים בגלל האחים שלו בגלל הזה... עד  שיום אחד הוא אמר לי אין לנו ברירה אנחנו חוזרים בחזרה לסוריה. אמרתי לו אני לא חוזר. אתה תגיד לי איך ללכת אני הולך לבד. לא יודע, הסקרנות שלי, לא רציתי לחזור, או שהפחד, אני לא יודע, בגלל שברחתי, בגלל השלטונות, אני לא יודע מה נכנס לי באותו זמן ג'וק בראש, כאילו אני לא חוזר. אתה רוצה תחזור אתה, רק תגיד לי איך ללכת. ואז הוא אמר לי אם אתה כל כך עקשן אני איתך עד הסוף. הלכנו לפי הרכבת מה שהוא אמר ולפי מה שאחרי זה שלוש שבועות או משהו או חודש בערך...

*

הולכים הולכים, פתאום אנחנו רואים שלושה ירדנים עם הסוסים שלהם משקיפים על הגבול. הפחד שלנו היה שלא שמעו רעש כי המרחק זה מאתיים מטר בערך... ככה.

*

פתאום, הולכים הולכים הולכים הולכים, הוא מסתכל, אומר לי אני חושב שהגענו. הוא אומר לי. אמרתי לו מאיפה אתה יודע? הוא ראה שמישהו בונים צריפונים מדבר בעברית. מרחוק הוא שמע שמדברים עברית. הוא מבין עברית. אני לא יודע מה זה מילה בעברית. לא שלום, לא בטיח. כאילו לא היה קיים. קיים אבל לא נתנו לנו גם להבין לשמוע שפחדו שאנחנו נדבר ב... בזה. אז אני אמרתי לו תשמע, אני ילד קטן, אני לא יכול לרוץ. אתה רואה שאני זה... אתה גדול, אם יקרה משהו, אני אתחיל לרוץ, אתה תרוץ יותר מהר ממני שלא יתפסו אותנו. וזה. הוא אמר לי בסדר. אני התחבאתי, והוא הלך. כי הוא שמע שמדברים... פתאום, מרים את היד אומר לי בוא. האמת אני הלכתי עם קצת חשש וזה, אבל לא היתה לי ברירה. הלכתי, ראיתי בן-אדם שהיה עובד בבניית צריפים כאלה לעולים, אני לא יודע מה, עולים... אז הוא אמר לו, הוא שאל אותי מאיפה אתה, אמרתי לו אני מסוריה. אתה יהודי? אמרתי לו כן. אתה מדבר עברית? אפילו לא ידעתי מה זה עברית. האמת. אמרתי לא. יודע קצת צרפתית, קצת אנגלית, מחרבש, אתה יודע, כמו שילדים. אז הוא ואמר לי, אני אמרתי לו, אמרתי לו אני יודע לקרוא בספר תורה. אומר לי באמת? אמרתי לו כן. הוא הלך הביא לי ספר, פתחתי את הספר למרות שאני לא מבין על מה אני קורא, אבל אני קורא. קראתי לו פרשה מהתורה, כאילו טה טה טה טה טה, אומר לי נו אז מה אתה רוצה עכשיו? אמרתי לו אני רוצה שתיקח אותנו למשטרה של יהודים. ככה לבד יצא לי את זה ככה וזה, אומר לי, כי בהתחלה חשב שזה, כן, כאילו ללכת, אני יכול ללכת אבל לאיפה אני אלך? אמרתי לו קח אותנו למשטרה של יהודים. אז הוא אומר לי טוב, הוא כנראה דיבר עם... דיבר מה שדיבר עם מישהו, אני לא יודע מה, אחרי איזה שעה באו לקחו אותי, אני והוא, למשטרת עפולה.

במשטרת עפולה, איך שנכנסנו, הפרידו ביננו. אותו לקחו, ואותי לקחו למקום... כאילו לזה. עכשיו, אני מאותו רגע לא ראיתי אותו בכלל. את הערבי. נגמר הסיפור. לא ראיתי אותו. הם לקחו אותו המשטרה. עכשיו, באה שוטרת אחת לקחה אותי, שטפה לי את הפנים, אני יודע מה, אם אני צריך לאכול וזה, הייתי רעב, לקחה אותי לעפולה, אחר כך קיבלה כנראה הוראה, אני לא יודע, ממישהו של חנות של בגדים... (נחנק מדמעות) קנו לי חולצה מכנסיים, ואמרו לי, נתנו לי מישהי או מי.. אתה הם אחראים עליך. כאילו לדאוג לך אם אתה צריך משהו וזה, בא המפקד, הקצין הגבוה, אומר לי אתה חופשי, תאכל, אתה רעב, תיכנס למטבח, מה שאתה רוצה יתנו לך. וזה. שאלו אותי שאלות, כל מיני, איפה אתה, אמרתי לו כן יש לי דוד בישראל שלא מזמן, סיפרתי לך, שהוא בא לארץ, אבל לא יודע איפה בישראל. מה זה חיפה, מה תל-אביב, מאיפה אני יודע איפה זה? בישראל. ישראל כולה, לכי תחפשי.

אז לקח עניין של חודש עד שמצאו את הדוד שלי, אבל מה, באמת שמה הייתי מסמר שלהם. הייתי ב... הם לא תפשו. אחר-כך באו כנראה מאנשי שב"כ, אני היום מתאר לעצמי משהו כזה, החליטו להחזיר אותי בחזרה לסוריה. ו... ל... הצלב האדום, כאילו להחזיר אותי בחזרה. ילד. מה אני. אני אמרתי בשום אופן לא רוצה. לא יודע למה. לא היה לי רע, חס וחלילה, או משהו כזה. לא יודע. אמרתי לך, בגלל הקשב והריכוז, כנראה זה המוח שלי ככה אמר לי. וזה אחד רצה לאמץ אותי, השני בוא אליי הביתה, ואת יודעת, הייתי מסמר שלהם, הם לא תפשו, לא האמינו. שאלו אותי מי זה הערבי הזה? אמרתי הוא יהודי. אני אמרתי להם הוא יהודי וזה, הוא הציל אותי וזה וכך. המסכן הזה ישב בבית סוהר בישראל, חזר לירדן, ישב בבית סוהר בירדן, וחזר לסוריה גם ישב בבית-סוהר... בגלל שהבריח אותי כאילו. וזה.

עכשיו, ההורים לא ידעו שאני חי, מת, לא יודעים. כלום. אני לא יכול להתכתב, אין לי עם מי, מה מו, לא יודע כלום. אחר כך אמרו לי, אחרי איזה תקופה, שהדוד שלי כאילו בא, הצליחו לאתר אותו, אחרי איזה חודש בא לעפולה, ראה אותי, הכרתי אותו כי הכרתי אותו, הוא הכיר אותי. רצו לאמת, אולי לאמת, אני לא יודע מה, וזה, הוא מסכן הדוד שלי, גם יש לו שמונה ילדים, מצבו קשה מאד, לא היה כלום בארץ, חולות היה, ועוד אני אפול עליהם זה היה מכה בשבילו, מבחנת להחזיק אותי. אבל בזכות שאבא שלי תמיד שעזר להם, את יודעת, לא היה לו מצפון אפילו להגיד שאני לא זה... הלכתי, אבל המצב היה קשה מאד וזה, אז הייתי פה תקופה כאילו זה, ואחר-כך הלכתי לקיבוץ, היה מאד קשה, כאילו, בתחילת הדרך, כאילו, זה, מאד עברנו דרך ארוכה מאד קשה.

ומהקיבוץ, אני שמח שהייתי מאד חברותי, מאד, אתה יודע, תמיד הייתי עטוף בחברים וחברות, אתה יודע, ילד, אבל הייתי לא חנון כזה, את יודעת, תמיד רצו להיות בקרבתי. כאילו הייתי מצחיק, את יודעת... ואף פעם לא הרגישו עליי אם יש לי כסף אם אין לי כסף, אין לי אוכל אין לי אוכל, אף פעם אף אחד לא ידע, להיפך, תמיד חשבו, הנה יש לי עדה, תמיד חשבו שיש לי כסף הכי הרבה, ואין לי גרוש בכיס. אם תגידי לי בוא.... אני לפעמים מצחיק אותם, כשהייתי הולך עם חברות, הייתי אומר לה, היא אומרת לי בוא נלך לסרט, אם תזמיני אותי אני הולך לסרט... הייתי אומר לחברה אם תזמיני אותי אני הולך לסרט. לא היה לי כסף לקחת אותה לסרט אפילו. אבל בצחוק, הייתי זה... בטח (צוחק) ... היתה זה, את מבינה? ככה שרדתי אבל היה מאד קשה, כאילו, עם אנשים, והתחיל לכתוב מהתחלה, כאילו, איך שחייתי פה בארץ ואיך הגעתי ליום ברוך השם, זה יכולים ללמוד הרבה, כי מכלום בלי טובות של אף אחד, בלי עזרה של אף אחד, בלי חייל בודד, מסכן, מישהו יאמץ אותך, לא היה דבר כזה בארץ, זה לא היה מה לאכול, אז בשביל... עדיין יש לי את התעודת זהות שמגיע לי ביצה כל יום, וסוכר היו בודדים, היו נותנים לנו פתק של ללכת לאתא לקנות מכנסיים או חולצה משהו כזה, לא היה דבר כזה בכלל. אבל תמיד שרדתי בכבוד שלי וידעתי איך להסתדר, כאילו בלי שירגישו שאני מסכן שאין לי. אבל מה, לא מתבייש להגיד לך, לילות, ישנתי באוטובוסים, ובגנים, לא... (נחנק מדמעות) עד ש... ברוך השם.

*

שבוע שעבר הבאתי את הנכד השלישי לצבא. אז היינו בתל-השומר, אשתי אמרה לי,  מי ללוות אותך, כאילו, זה, אז אמרתי לה אף אחד.

*

כן, אבל נשארתי עוד בעפולה עד ש...

מראיינת: עד שפגשת אותו נשארת בעפולה?

כן...לא... אחר-כך נשארתי עוד קצת כי לא ידעו מה לעשות איתי. אם להחזיר אותי או זה... בגלל העקשנות שלי, ראו שאני ממש עקשן ולא מוכן לחזור, תראי, הייתי לפני גיל שמונה עשרה. כאילו חמש עשרה, הייתי. ארבע-עשרה הייתי. זה לא....

*

גרתי תקופה מסוימת אצל הדוד שלי.

מראיינת: איפה הוא גר?

בתל-אביב היה, פה, כאילו מה שנתנו להם, כאילו, בהתחלה, היה עם הרבה ילדים, אוכל לא היה, את יודעת, זה היה קשה, צנע היה, זה מצב מאד קשה, הייתי כבד עליהם, כאילו אני הרגשתי שאני מיותר, כאילו, כאילו צריך להאכיל עוד מישהו. ואני מצדיק, אני לא שחס וחלילה בא בטענות או משהו כזה, כאילו, אין ברירה, את מבינה? אבל אני תמיד ידעתי להסתדר. עם החוכמה שלי, לא יודע, תמיד הסתדרתי. הייתי מבסוט. כאילו, לעולם לא היית מרגישה שמשהו היה חסר לי, שאין לי כסף, אין לי כלום, אין דבר כזה. אם הייתי הולך איתך, לפני שהייתי נכנס למסעדה, הייתי עושה חשבון אם אני יכול לאכול כמו שצריך, או לא. אם לא, הייתי אומר לך... מספר לך סיפור שמשכנע אותך שלא כדאי להיכנס, בקיצור, לא מתוך שאני לא רוצה, כאילו את היית משתכנעת שמה שאני אומר זה... הכי טוב. לא להיכנס. את מבינה?

*

תארי לעצמך שהייתי בצבא, הייתי מקבל 15 שקל לכל החודש. הייתי עומד מול הקיוסק שעולה כוס סודה גרוש וחצי, נדמה לי, הייתי עושה חשבון אם לשתות או לא לשתות.... את מבינה? אבל מה, הכל ברוח טובה, לא תמיד התלוננתי מגיע לי, חרא של מדינה, כאילו, למה הגעתי למצב הזה, מה היה חסר לי, אף פעם לא הוצאתי מילה כזו, להיפך. את מבינה? את מבינה? להיפך... בגלל שאני יותר חברותי, גם התאקלמתי יותר מהר. יותר זה... אמרתי לך, איפה שאני לא נמצא תמיד היו מסביבי אנשים. עד היום. כאילו זה... זה מתנה כנראה. ואני זוכר שהיה לי פעם משבר, בהתחלה שלחו אותי לקיבוץ כפר רופין. בכפר רופין הייתי לבד, משעמם, אין לי עם מי לדבר, עברית לא יודע, ערבית אין לי עם מי לדבר, וזה, אז היתה איזו תקופה נשברתי בשביל מה אני... כאילו מה אני צריך את זה! מה היה חסר לי שמה? הכל היה לי. מה אני... לא יכול לשתות כוס סודה. את מבינה? אבל התגברתי, כאילו מבחינה נפשית, אני אוהב לפעמים לדבר לעצמי, כאילו. בסדר, יש זה זה וזה, מה את יכולה לעזור לי חוץ מאשר לנחם אותי. כלום. אני לא אעזור לעצמי אף אחד לא יעזור לי.

בשביל זה אני אומר, בן-אדם שנופל, כואב, איי, צועק, למי אתה צועק? תהיה בריא, תיזהר, אתה צריך לחשוב באותו רגע איך שהכאב יהיה פחות. על זה תחשוב, לא תחשוב תצעק איי או... מי יעזור לך? אף אחד לא יעזור לך. אז לכן, זו החשיבה שתמיד מלווה אותי לכל אורך הדרך בחיים, כל דבר שאני נתקל בו בקשיים, אני עושה חושבים. מה, אם אעשה ככה או ככה, אני אצעק, אצרח, אעמוד מול החלון, אף אחד לא יבוא, להגיד לי... אפילו כוס מים לא יביאו לי. כי כל אחד, בדרך טבע של הבן-אדם, כולם אינטרסנטים. וזה חשוב מאד כאילו לדעת, לכן אני אומר אחד הדברים החשובים שאני חונכתי בסוריה, כאילו הקהילה, כאילו באמת, יש לנו כבוד עצמי. וזה חשוב מאד לכולם, תאמיני לי. זה אחד הדברים הכי חשובים, זה לא לומדים בבית ספר, לא לומדים באני לא יודע מה, זה לומדים ממש מהבית. כאילו, איך... כבוד... תכבד את עצמך, תכבד גם את האחר, כאילו, באותו... באותו מידה. וזה הדברים הכי חשובים שהיה בסוריה. תמיד כיבדו אחד את השני, לא חשוב, אף אחד לא יסתכל בצלחת של מישהו אחר. כל אחד יסתכל בצלחת שלו. לא חשוב מה שאת אוכלת, אבל את מאושרת.. ברוך השם את אומרת. את לא אומרת למה הוא אכל בשר ואני אכלתי עצמות. את אכלת עצמות, תהיי מאושרת שאת אוכלת עצמות. כל אחד יסתכל בצלחת שהוא אוכל בו. אם את תתחילי להסתכל בצלחת של מישהו אחר, אף פעם לא תהיי מאושרת  בחיים. זה תדעי לך את זה.

*

בצבא, זה הכי מצחיק, שהייתי בבית השיטה, את יודעת באים מהצבא בדרך כלל לקיבוצים שמגיעים לפני הגיוס, מראיינים את התלמידים, כאילו, הבוגרים שהולכים לצבא, לאיזה חילות רוצים ללכת, לזה, את יודעת, לצנחנים, לזה, אחד טייסים, זה הקיבוצים היו... אני לצערי הייתי צריך ללכת עם החברים שלי לצנחנים, רשמו אותי, אבל בבדיקות הרפואיות גילו שיש לי פלטפוס, ושיש פלטפוס לא לוקחים לצנחנים. וזה האכזבה הכי גדולה שהיתה לי בחיים. זאת אומרת, למרות שניסיתי לבלף אותם, לא נורא, ומה אכפת לכם, מה שיהיה יהיה, לא רצו בשום אופן לגייס אותי לצנחנים.

*

ואז לא היתה ברירה, חלק מהחברים שלי הלכו לצנחנים, חלק מהם לצערי נהרגו במלחמה. ואצלי לקחו אותי לחיל חימוש, למרות שלא אהבתי התחלתי לעשות ברדק, את יודעת, לא חס וחלילה כאילו בית סוהר או משהו, הלכתי תמיד לפי החוק. אבל לפי החוק עם שכל. בלי שתהיה להם תלונה עליי למשל או משהו כזה. את מבינה? וזהו. וברוך השם, שירתתי עד גיל 55.... עד גיל 55... היום משחררים בגיל 40. ברוך השם, אני עבדתי קשה, אין מקצוע בעולם, אין מקצוע שלא רשום שקיים שלא עבדתי בו. אין דבר כזה. אין. הייתי, לא משנה ליום או יומיים, אבל עבדתי בשביל לא לבקש טובות מאף אחד. וככה לאט לאט לאט התקדמתי כאילו כל הזמן, וברוך השם עם העקשנות שלי, רוצה להגיד לך, אני מאחל לך כצעירה וכבודו (מצביע על מישהו בחדר), שתקימו משפחה כמו שלי.

*

יש לי ארבע גברים, גברים גברים זה לא מילה, הגדול זה מיוחד במינו, כולם למעשה, כל אחד לפי ה... הוא דוקטור היום, למנהל עסקים ויזמות, וגם עוד ממשיך ללמוד, אפילו יש לו ילדים בצבא, הוא עוד לומד, יש לי ילד שני היה ראש מדור בצבא והיה בשליחות בארה"ב מטעם צה"ל, שלוש שנים, נשוי, יש לו בית יפה, גם לגדול יש בית יפה מאד, יש לי את השלישי גם מהנדס, וגם מורה. החליט להיות מורה. וגם יש לו תואר שני בהיסטוריה, ועכשיו הוא הולך ללמוד להוציא תואר דוקטור בהיסטוריה.  הרביעי, הכי ממזר, הוא עורך דין ממולח חבל על הזמן. ברוך השם.

*

למדתי דבר אחד בחיים. צריך קודם כל להבין את הילדים. להבין את הילדים. כולם מתוקים, כולם טובים, אין רעים. תדעי לך.

*

זה אותו אבא, אותו אמא, למה? אני מאמין בגלגולי נשמות. לא משנה, זה יכולים לדבר אחרי כל הדברים האלה שאת תראי מה אני יודע עוד. אני אומר צריך ללכת לפי האדם מה שמושך אותו יותר. אם מושך אותך למשל מה שאת לומדת צריך לדאוג לאח לעזור לך בזה. להתקדם. ולא להגיד לך דווקא אולי תנסי ככה. להיפך. צריך לתת לעזור, לתת כתף לילד שהוא חזק בנושא עצמו. לצערי הרב, המשפחות פה, שמתערבים בילדים שלהם ולא תמיד הם נכשלים בגלל זה. כשהילדים מתביישים להגיד לא להורים, או שלא מעוניינים, או שהולכים ללמוד נגד רצונם, ואז עוברים השנים, ריק, ובסוף חוזרים למה שהם אוהבים. לכן אני אומר צריך לתת לילד לא משנה, החליט אינסטלטור, לא משנה מה, לא מדבר על מקצועות לא יודע מה, שיהיה אינסטלטור, מה, זה לא בושה. הוא מומחה, כמו שף, פעם, את יודעת, אצלנו בצבא, מה זה טבח? כל המסכנים, האלה זה, היו שולחים אותם טבחים להיות, היום מתים להיות שפים היום במטבח, את רואה איזה כבוד גדול עושים לשפים, אבל את לא יודעת, בגיל שלי בצבא, טבח מי שלא היה בסדר, לעבוד במטבח. את מבינה, זה היה בושה כאילו, את מבינה? לכן אני אומר, צריך ללכת עם הילד עצמו, לתת לו להתפתח עם הרצונות שלו. נכון שהוא לא יודע, אבל על ידי שאת דוחפת אותו, הוא מנסה, הוא רואה שהוא לא יכול, אולי באמת ישתכנע ללכת למשהו אחר. זה העניין, את מבינה? אבל אנשים לא תופשים את זה.

למשל את יכולה להגיד לי את רוצה לרקוד בלט. אני אומר לך מה מה מה, מה לך ולבלט? אני רוצה לרקוד בלט. אני אם הייתי אבא שלך, את רוצה לרקוד בלט אין בעיה. קחי אלף שקל תקני נעליים, תקני מה שצריך, תלכי לרקוד בלט. אחרי שתעשי כמה שיעורים יכול להיות שאת תחזרי אליי ותגידי זה לא בשבילי. אבל שאני אומר לך שאת רוצה ללכת ואת לא הולכת, דווקא את רוצה ללכת. זאת אומרת את מתעקשת ללכת לדבר הזה שהם מתנגדים. וזה לדעתי זה עוול הם עושים לילדים. הרבה כאילו נכשלים בגלל הדברים האלה. וכל החכמולוגים האלה שנותנים עצות, לדעתי שיבואו אני אלמד אותם איך להתנהג. מדברים מדברים כאילו.

*

היה לי בחורות, דודו טופז, זכרונו לברכה, היה קטן על ידי. אם אני אומר לך היה קטן על ידי את יכולה להאמין לי. תאמיני לי. היו כל מיני סוגים. תאילנדית, הולנדית, שוודית, אמריקאית, לא היתה אחת לא יודע מה שלא... הייתי שובב גדול. האמת שאחרי שראיתי אותה, החושים שלי אמרו לי זהו. ואת יודעת יש לה את הטבע הכי טוב מכל הנשים ואני אומר לך למה.

*

 אף פעם לא שאלה אותי מה יש לך בכיס. כמה הרווחת? כמה הפסדת, אף פעם לא חפרה כמו שהיום נשים חופרות על... אכלת גרעינים, אכלת זה, למה הוצאת, בחיים שלי לא חפרה. אבל אני את הכבוד תמיד שמרתי לה. את מבינה? היא ידעה את הכבוד שלה שנמצא. לכן אני הערכתי אותה עוד יותר, ולכן הייתי גם אני פה בבית, אני פתוח. הם יודעים הכל, לא משנה מה היא יודעת הכל. גם הילדים שלי. אני איתם חופשי. הם יודעים הכל, כמה כסף יש לי, אין כסף, לא משנה הם יודעים הכל, לא מסתיר מהם שום דבר. אני לא מפחד, אני פשוט לא מפחד. אני רוצה לראות את הילד הזה שייצא מולי ויגיד כל מיני דברים, אני רוצה לראות. אני מאד ליברלי, באמת, כאילו מבחינה זו, והם בשביל זה מכבדים אותה, מכבדים אותי, גם היום. אני אף פעם לא שואל כאילו כמה הרווחת לחודש, כמה הבאת כסף, אני רואה מצבם טוב, חיים מצוין, מה אכפת לי. למה שאני אשאל אותו והוא ישקר אותי, בשביל מה? לכן ברוך השם, יש לי ילד כבר בגיל 50, השני כבר עוד מעט בן 50 גם, עד היום כלום. כבוד וזהו.

*

יש לי המזל עוד פעם אני אומר לך, שאשתי לא עצלנית, שהיא למדה את המאכלים הסורים והיא עושה את זה לא פחות טוב מאישה סורית שהיא עושה את האוכל, שהם מלקים, בייחוד הנכדים, שהם שומעים שעושים, שאפילו בווטסאפ שאנחנו מתקשרים עם הנכדים, בני הגדול כתב איך קובה, ספיחה, פארקה אפילו את יודעת זה שהם אוכלים מאכלים. יש לי נכדים נורא הם אוהבים את המאכלים האלה. הם יודעים שהם באים היא מכינה להם באופן אוטומטי. הם יודעים שבאים לאכול את המאכלים האלה. והיא למדה לעשות קובה לא פחות טוב מאשר סורית שעושה דברים כאלה. היא עושה ומביאה להם, כאילו של הנכדים. לטגן ולאכול, וזה.

תשמעי המאכלים שלנו הסורים בדרך כלל זה קשור זה כמו תורכיה יוון כמעט הכל אותו דבר. כל אחד טיפה שונה. קצת. אבל התפריט הוא אותו תפריט. את מבינה מה אני אומר? אותו אוכל, אותו אוכל המשובח זה, דווקא אצלנו בעדה יש מאכלים מה שאני מספר לך שאין הרבה אוכל בקהילות אחרות למשל. למשל, יש כאלה קוסקוס דברים כאלה אחד שתיים שלוש, אבל אצלנו מחציל את יכולה לעשות עשרים תבשילים. כל מיני צורות. את מבינה? קישואים ממולאים, תאכלי, הם משתגעים שאשתי עושה, כל מיני ממולאים, כמו חמין כזה יוצא, כמו מסטיק את אוכלת את זה הדברים האלה. כל דבר. עושים את זה האוכל הכי טעים זה על הפלטה. את יודעת. שמבשלים את זה לאט לאט זה.

תשמעי זה קהילה היתה מאד מאוחדת, מאד, אמרתי לך גם בשמחות, וגם ההופעה שלהם, הלבוש שלהם, בכלל אף פעם לא תשמעי מהקהילה מגיע לי, הנה יש הרבה סורים שבאו לפה, אמרתי לך, שהרבה אפילו לא מאה אחוז אלא מאתיים אחוז אף אחד לא הלך לאולפן אפילו. איך שהם נחתו בארץ הלכו לעסקים. לא אמרו מגיע לי, את יודעת כל הסיפורים האלה, אני למדבר על הצעירים האלה שכבר למדו את השיטות הישראליות האלה, היום כל אחד אומר מגיע לי. מה זה מגיע לי. למה מגיע לך? למה לי לא מגיע? אני לא קיבלתי כלום למשל, גרוש לא נתנו לי. להיפך שילמתי מס הכנסה, ביטוח לאומי, לקחו ממני יותר מאשר אני לקחתי מהם. מה שהיום שאני פותח טלוויזיה אומר חייל בודד קנו לו ככה, הביאו את ההורים שלו מחוץ לארץ, נתנו לו... אני בחיים שלי לא זכיתי לראות את הדברים האלה.

גם כשהייתי חייל בודד, שילמו לי כמו כל החיילים 15 שקל כל חודש. מזה הייתי מעשן, מזה שותה סודה, מזה הייתי יוצא עם בחורות, מזה... כאילו זה מה שיש. היום יש ילד היום שהולך לצבא חוזר שאבא שלו דוחף לו אלף שקל, כך כאילו הדברים, עוד אומרים להם אוכלים דגים, את יודעת מה אכלנו אנחנו בצבא. את לא תאמיני, היה לנו שיטה מתי אתה משחרר הדבר כזה אומרים נשאר לי עוד שק תפוח אדמה לגמור. היה פירה והיה ביצים קשות שרק את רואה את הביצים בא לך להקיא כבר, קבעו בצבא, בדור שלי, בתקופה שלי, שחמישה זיתים, זה תמורת ביצה. או ביצה או חמישה זיתים. כי הוויטמינים כאילו אני יודע מה שהם קבעו, שמה שאתה אוכל חמישה זיתים זה כמו ביצה. ואין מה היה למרוח רק, ולחם אני לא ראיתי בחיים שלי בצבא לחם. כל הזמן מנות קרב, לא היה כאילו, לא היה דבר כזה. אפילו אם את רוצה לבקש... השמיכות שהיינו לוקחים מה שהאמריקאים זרקו את השמיכות רצו לזרוק אותם לזבל, הביאו אותם לצבא. זה היה לנו. הייתי מתכסה עם שמיכה את מריחה את השמן ואת הרבה חלו בגלל הדברים האלה. מיטות? מי חשב על מיטה בכלל. מיטה מתקפלת, מזרון, או שארבע קרשים ומזרון ושלום על ישראל.

*

אחרי שברחתי, הם לא ידעו מה לעשות הורים, כאילו, לא יודעים כלום.

*

אני היום יודע שגרמתי להם נזק רציני. אמא שלי נפלה למשכב חמש שנים.

*

אבי מרוב שהלך לכל מיני אסטרולוגים הוא בעצמו נהיה אסטרולוג. לקרוא בקפה. כל אחד מספר לו ראינו אותו פה הלך לשמה הוא מת, הוא חי, כל אחד את יודעת לפי הזה... עד שהוא עצמו כבר למד לפתוח לאנשים בקפה. הלך, אז שאלו את הרב מה לעשות כי המשטרה בסוריה שהביאו לו תשובה מירדן כאילו חושבים שאני הרגו אותי. מחפשים רק את הגופה. אז לא ידעו מה לעשות, הלכו לרב לשאול אותו, אז הוא אמר להם לא אסור לכם להיות בשבעה עד שאתם לא בטוחים. אחד, לא יודע אם זה רב או מגלה עתידות, אמרו להם שהם צריכים לישון שבוע ימים בבית קברות.

*

באמת הלכו וישנו שבוע ימים שמה. גם שום דבר, עבר בינתיים שנתיים. בשנתיים האלה אין תקשורת. כלום. לא אני ולא יודע... אז אחר כך הם לקחו ממני מכתב מפה כנראה הצלב האדום אני לא יודע מה היה, שלחו לאמריקה ומאמריקה שלחו למישהו בדמשק, וכתבתי כמה מילים בערבית, אבל אמא שלי לא רוצה להאמין. חשבה שכאילו... אז עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שבאמת היא ראתה זה הכתב שלי לפי הכתב מה שהייתי בבת ספר, ראתה באמת שאני חי, נמצא בישראל, וזה. ואז התחלנו להתכתב פעם ביובל, בינתיים אני שכחתי את הערבית. לא היה לי עם מי לדבר, כי הייתי מדבר רק עברית, כאילו למדתי בזה רק עברית כל הזמן. אז כרגיל בערבית הייתי כותב מה שלומכם, איך אתם מרגישים, וזה תמסרו ד"ש שלום וזהו. לא ידעתי איך לפתח בערבית כאילו לכתוב וזה, תמיד פעם בשנה, כאילו, היה לוקח הרבה זמן עד שהדואר כאילו מפה לארה"ב ומארה"ב לשמה וזה, זה לוקח זמן.

בינתיים האחים שלי גדלו גם, הם לא ידע בכלל שאני אחיהם, שאני חי פה. הם לא ידעו שאני קיים בכלל. פתאום גילו שיש להם עוד אח. ואז התחילו להתכתב איתי, כאילו האחים שלי, שברור שלא הכרתי אותם, ועבר איזה שלושים ושלוש, שלושים וחמש שנה בערך ככה, וזה, אחי שנהיה רופא, הוא הצליח להוציא שאמא שלי חולה היא צריכה טיפול בחוץ לארץ. ועל ידי שהוא בגלל החברים שלו ברפואה אז וזה, המציאו מכתב שאמא חייבת לנסוע כאילו, והם קיבלו את זה. כאילו השלטונות, כי רופאים זה לא מרופא נוצרי, לא מרופא יהודי, כאילו אחי דיבר עם רופא נוצרי שיוציא מכתב שיחייב את רופא בחוץ לארץ וזה. ואז שלחו מכתב נתנו להם לנסוע לתורכיה, הם הגיעו לתורכיה ומתורכיה הם כנראה אחי הרופא דאג שמישהו יקשר ביננו, פנו לשגרירות... מהשגרירות כנראה אמרו אתה ככה וככה, הוא אומר לא זה בן-דוד שלי, אבל עוד חצי שעה אני ידאג שהוא יהיה אצלי בבית. טילפן אליי אומר אתה חייב לבוא דחוף דחוף, הלכתי עם אשתי, אומר עוד מעט תדבר עם אבא. ואז נוצר קשר. עכשיו, לי אין דרכון, המזל שלי שהיה לי קצת פה קשרים ועזרו לי וזה, הוציאו צ'יק צ'ק דרכון לתורכיה. אני ושני הילדים שלי, הגדול והשני, כי בדיוק אשתי ילדה הביאה את הילד השלישי לא יכלה לצאת, כאילו הוא רצה נורא שנבוא כולנו לשמה. עכשיו, למען האמת, אני עזבתי את אבא בגיל 28, הוא כבר יותר משישים ומשהו, לא הכרתי אותו (נחנק מדמעות).

ואז, פעם ראשונה שראיתי את אמא שלי כמה יפה.

*

ואני זוכר שהלכתי עם הבן שלי הגדול שהוא היה מה זה גדול, הוא באיזה גיל היה אני לא זוכר, עשר, הגדול, שיהיה בריא, אבא שלי הוא היה ספורטאי, היה לו כוח, לא אני אספר לך, היא תספר לך, אם היה תופס לך את היד, עשרים גברים לא היו יכולים לשחרר את היד שלך ממנו. למה? איך אני יודע? שהוא היה בבית החולים, רצו להכניס לו זריקה, תפס את האח שרצה לתת לו זריקה, לא יכלו לשחרר אותו. אי אפשר. אז שואלים את אשתי, תגידי לי מה הוא היה מתאגרף? אמרה לו יותר מאשר מתאגרף היה.

*

זה לא אותו הדבר. היינו בערך שלוש שבועות בתורכיה. בבית מלון. דיברנו, את יודעת, למה ברחתי, אבל, הוא רצה לדעת... אבל דבר אחד אמר לי, כנראה אלוהים אוהב אותך (נחנק מדמעות), זה המשפט הראשון שהוא אמר לי. ביחוד ראה את הילדים שלי, את יודעת, שיהיו בריאים וזה, הוא לא האמין. תשמעי הוא הכרתי אותו כבחור, ונהיה מבוגר. אז התחלנו לאט להיזכר מה שלום החיים שלי, מה הם עושים, את יודעת, כל הדברים, אם הם יודעים עליי משהו, אז הוא אמר לי שהם גדלו, כבר לא יכלו להסתיר ואז התחילו לספר, אבל אסור להם לדבר בחוץ שיש להם עוד אח. היה מרגש. זה בערך 38 שנה כמעט. היה מאד מרגש כי פעם לא שוכח אמא שלי כתבה לי מכתב היא אמרה לי עם הזמן, הלב נהיה אבן.

*

אבל הם סבלו סבלו יותר ממני.

*

אבא שלי העסק נהרס.

*

אבל היה מאושר.

*

תראי היום את מתחתנת הורים באים לעזור לך לא משנה מה אפילו ארוחת ערב לחתן לא יודע מה, כאילו, זה עזרה. פה כלום. אני שהתחתנתי, לא מתבייש להגיד לך, לא היה לי כלום. היה לי 25 קופסאות גפרורים זה מה שהיה לי. למה? את צוחקת. כי לא היה לי חשמל בחדר שהשכרתי. על נרות. אבל לא בכיתי. זאת אומרת לא כאילו אני חי יותר טוב ממך. את מבינה? זה העניין. העיקר צריך למצוא פתרון ולא להתבכיין זה מה שאני אומר כל הזמן. מהבכיינות לא ייצא מזה כלום. תשמעי בחלק מהחינוך, ברור שלקחתי מההורים. מהמשפחה. זה אחד עובר... ראיתי איך אבא מתנהג לאמא. שמביא לה, יש לנו הכל בשפע בבית, אף פעם לא אמר לי לא, את מבינה, תמיד, לא הכרתי משהו אחר בחיים שלי. גם שלא היה, אז היה אומר היום לא, אז מחר יהיה. אז קיבלתי יפה לא, בדווקא היום אני רוצה. דוגמא, את מבינה? וככה חינכתי את הילדים שלי. היו מבקשים משהו, אני אומר להם בסדר אבא עוד שבוע עוד חודש אין בעיה בסדר. פתאום יש להם את זה.

*

הקמנו את העמותה אז שהתחיל המצב קשה אצל היהודים בסוריה התחיל המצב מאד קשה. וזה מה שאני רשמתי בדף שמה, שבמלחמת השחרור, ליהודים היה מאד קשה בסוריה. הפסיקו לתת לאנשים לעבוד, כאילו לא יכלו לצאת. אם רצו לנסוע למשל לאזור מסוים, לעיר אחרת, היו צריכים רישיון, אישור בשביל לצאת. כל דבר הם צריכים לתת איפה הם הולכים איפה הם באים בקיצור. אז זה היה מאד קשה, חשמל מידי פעם, היו מפסיקים את החשמל. תנאים קשים היה להם. מאד קשה. למה? שהתחילו כבר לברוח כל מיני משפחות, כל מיני אנשים אז התחילו פשוט להתעלל בהם.

עכשיו, היו מקרה שמה כמה בחורות יהודיות שניסו לברוח עם מבריחים. הרגו אותם, והביאו את הגוויות שלהם שמו בשקית על יד הבתים שכתוב שמה ב... אני אראה לך את הזה... זה על יד הדלת של ההורים. יעני תראו מה אנחנו עושים למי שמנסה לברוח. את מבינה? אז זה היו מענישים, זה נכנס להם פחד. עכשיו היתה תקופה שפתאום באים היו עושים חיפוש בבתים. פתאום ראו את התמונה שלי, או תמונה של מישהי שלא מכירים, מאיפה היא, למה באה... שרפו את כל התמונות, כל מה שיש פה חשד עם מדינת ישראל. תמונות, כל דבר שיכול זה אוי ואבוי, היו...

ואז עלה לי רעיון עם חבר להקים את העמותה הזו. אני מהדחיפה שלי הקמנו את הארגון עם וועדה הקמנו עמותה עם מספר חברים, והתחלתי אני להיות עם בקשרים עם שגרירות ארה"ב, שיש להם בתוך סוריה היה שגריר פה בישראל, כאילו נציג, כאילו כן, שתמיד היה בקשר עם סוריה עם השגרירים עם האוכלוסייה כאילו וזה... אז דרכו הייתי יודע למשל מה קורה בסוריה. ואז אם אני רוצה לדעת משהו, הייתי פונה אליו הוא היה מטלפן, שואל על מישהו מסוים, מעביר לו והוא אומר לי ככה וככה וככה וככה באמת אני נורא נקשרתי לשגרירות, עשיתי קשר מאד חזק איתו הייתי מביא לו אפילו הביתה, אשתי לא פעם עשתה לו קובה, הבאתי לו לשגריר בבית אצלו, ממש היינו בקשרים טובים וזה כי גם המשפחה שלי שמה, וגם זה... רציתי לדעת מה קורה כל פעם היה אומר לי בסדר, אל תדאג, אינפורמציה, את יודעת, זה... שקורה משהו, עצרו מישהו, או משהו כזה הייתי יכול לדעת דרכו כאילו זה.

ובאמת עצרו מספר אנשים כל פעם היו עוצרים אנשים ומשחררים אותם וזה שניסו לברוח כביכול, היו עוצרים אותם, משלמים כופר, מכות, את יודעת, היו מרביצים להם המון וזה. ויש כאלה שממש יצאו עם עינויים, יעני, לא סתם. וזה. היה מצב מאד קשה. עכשיו, כל העולם התחיל באמת רבנו כל מיני מדינות, שלחתי מכתב לפוטין, שלחתי לזה, את יודעת, כל מיני דברים, באמת עד שסוף סוף, הגיעו להסכמה בין ארה"ב לסוריה, לשחרר את היהודים תמורת מה? אי אפשר לדעת, בטח נתונו להם המון דברים כדי לשחרר את היהודים. עכשיו, היהודים באמת עלו כולם, ונשארו היום בסוריה אולי שישה שבעה איש, לא יותר מזה, שהם, למעשה, נשארו, כנראה לא יכלו לעלות, והחליטו למות שמה וזה. וגם לשמור על הבתי כנסת.

יש לנו, אני לא סיפרתי לך, יש לנו את הבתי כנסת הכי מפוארים, הכי מפוארים. כשאת הולכת לבית כנסת בסוריה זה כמו ארמון שאת נכנסת של מלכה, את לא יודעת איזה בתי כנסת. ותמיד כיבדו את הבית כנסת אנשים לא באו, כמו שפה, אחד בא עם פיג'מה אחד בא עם מכנסיים קצרים, השני זה... אין דברים כאלה. כולם באים עם עניבות וחליפות, מכבדים את המקום, את הזה... פה עושים כל בית שני בית כנסת. שמה לא קיים דבר כזה, את מבינה? אין דבר כזה. פה כל אחד מחליט, שאני מחליט שהבית שלי יהיה בית כנסת היום. שמה אין דבר כזה. בתי כנסת מפוארים שאפילו הערבים, אני לא אשכח, שבזמן שהרב היה עובר ברחוב בדמשק, הערבים היו משתחווים, עושים לרב שלנו כאילו וזה מרוב שכיבדו את היהודים זה... וזה חבל רכוש, המון השאירו, המון רכוש, למרות שהצליחו המון יהודים עם העלייה לעלות קצת עם קצת כסף כאילו מכרו את הרכוש בלי כסף. מה רציתי להגיד לך, שהיו כמה פעמים שברחו אנשים שהתבשיל, כאילו, בשביל שלא ירגישו השכן שכאילו בורח, כאילו, כמו שהיא שמה למשל תבשיל מרק על הגז פתוח, עוד חם, כאילו משאירה אותו חם, כאילו, הם באים עוד מעט הם יבואו לאכול. שהם יבינו שהם בבית ולא כבר הם בדרך לברוח. כאילו את מבינה? היו משאירים הכל כאילו חיים בבית וזה.

יש כאלה שהצליחו, קהילת יהודי סוריה מחולקת בשלוש מדינות. זה ישראל, ארה"ב ומקסיקו. רק שלושת המדינות האלה נמצאים יהודי בסוריה, באף מדינה לא תמצאי באף מקום מישהו אחר. רוב היהודים בארה"ב ישראל ומקסיקו. כולם שמה גרים. זה המשפחות. אם תשאלי הרבה יהודי סוריה, יש להם משפחה גם במקסיקו גם בארה"ב או שבדיוק להיפך, אבל כולם מרוכזים בשלוש המדינות האלה במיוחד. היתה קהילה מאד ענפה, סוריה די גדולה. זה כולל חאלב ולבנון, כמו אצלנו תל-אביב חיפה ירושלים, אותו דבר, למרות שיש בדמשק לחאלב הסלנג הערבי טיפה שונה מהסלנג הדמשקאי. דמשק היתה עיר הבירה, יותר חופשי, יותר משוחררים, לא רוצה להגיד יותר אינטליגנטים, לא נעים אבל זה האמת, כאילו, תמיד כינו ביהודי דמשק... גם המסחר, הפתיחות שלהם וזה.. זה. תמיד היינו צוחקים על יהודי חאלב שהם קמצנים, את יודעת, כל עדה אומרים משהו. וזה.

בלבנון אותו דבר, לבנון היא עיר מאד יפה, שווייץ עוד קטנה לעומת לבנון, פעם שהיתה לבנון, לא היום, היום נהרסה על ידי החיזבאללה, אבל לבנון היתה ממש מי שהיה אם היתה היום לבנון כמו שהיתה לפני חמישים שישים שנה, אנשים היו מתים ללכת לגור שמה, ולראות הנוף היפה, כאילו את חיה בעולם אחר לגמרי. אין לך מושג כמה העיר יפה. וגם דמשק עיר יפה. כאילו, זה. לא מזמן היה בטלוויזיה אצלנו, הגלידה הכי טעימה זה בדמשק. לא יודע אם ראית את זה בטלוויזיה... נכון? אז כל פעם שאני רואה, אומר אני מוכן לתת מאה אלף שקל רק שיתנו לי (לא ברור) להביא גלידה ולבוא.

כשהייתי ילד, אהבתי נורא להסתובב. אמרתי לך, אני הייתי שובב. המון כאילו אני זה... וזה היה.. זה חוויה אמנם לא היה לי ילדות כאילו כמו כל הילדים, אבל אני שמח בחלקי, מאושר, את האושר הכי גדול זה המשפחה שלי, סיפרתי לך מה הם עושים, מה אבא רוצה? תמיד אומר לחברים שלי – אבא צריך להיות מאושר אם הילד שלו יודע להביא את הפרנסה שלו וכבוד שלו, אתה תהיה מבסוט. תהיה מבסוט. אם הוא הביא את הפרנסה והכבוד שלו? מבסוט. אתה עשית את שלך, ולא לחכות לזה שאת יודעת, כי אתן לך היום עשרת אלפים שקל, ומה יהיה מחר? את מבינה? אנשים צרך להרגיל אותם מה שיש כאילו ללכת לחיות לפי איך שיש לו מה שיש לו באותו יום. זה לא יכול להיות. אם תתני לי עשרת אלפים מה אני אעשה מחר אבזבז אותם, לא יישארו כל הזמן עשרת אלפים שקל. אם לא יודעים לדאוג, אז עוד פעם אני צריך לבקש טובות, ועוד פעם צריך להתחנן, ועוד פעם...

*

כל זמן הבחירות מנוהלת על ידי עסקנים, אף פעם לא יהיה טוב במדינה. צריך לפתור את הבעיה הזו קודם כל, והם לא יפתרו אותם בעצמם. מי שצריך לפתור את הבעיה זה אנחנו האזרחים המטומטמים. סליחה שאני אומר שאנחנו מטומטמים כי עסקן הוא בורא... אני נותן לו קצת כסף, לא חשוב אם אני פה בסדר, לא בסדר, מבטיח לו, לא מבטיח לו, בוחר, הליכוד בוחר, נהייתי חבר כנסת. אבל אם יחלקו את כל המדינה לאזורים, פחות הרבה כאילו אנשים, ייכנסו רק אנשים עם השכלה ירצו ללכת לפוליטיקה, ולא יודעים שנכנסים לעסקנים שהם לא מבינים, חושבים שהם מבינים, אבל לא מבינים כלום. לא בפוליטיקה, ולא בפרשנות שלהם. הם סתם צועקים בכנסת שיראו הנה אני צועק. עשיתי משהו. בשביל זה אני לא צריך חבר כנסת שיבוא וירים את הקול שלו בכנסת. אני אומר הדבר היחידי צריך לשנות את שיטת הבחירות בכנסת. צריך לעשות שיטה אזורית, כמו, אתן לכם דוגמא פשוטה, אני פשוט. באזור תל-אביב, נניח יש כמות של אנשים אומרים מתל-אביב ייצאו עשרים חברי כנסת, מחיפה עשרה חברי כנסת, אולי עשרה דרך המפלגה וחמש-עשרה הדרך הציבור שהוא יבחר. אני רוצה להיות חבר כנסת, אני אעמיד את המועמדות שלי בפני האנשים האלה. יבחרו בי, אז אני הולך, לא יבחרו אז זה... אבל לא אתן לעסקנים שהם יקבעו מי יהיה חבר כנסת בשבילי. זה לא עניין של זה.. רק אז תיפתר הבעיה. והשחיתות גם לא יהיה שחיתות. כל זמן שאנחנו באותו שיטה, לא יעזור בית דין גם בעוד אלף שנים. עוד אלף שנים יהיו. את רואה חברי כנסת צוחקים , אפילו אני לא מכיר את שמם אפילו, פתאום אני רואה חברי כנסת, לא יודע שיש קיים בכלל, לא קיימת דבר כזה, מי היא בכלל. בגלל שהיא אמרה אני ואני ואני ואני... מה היא יכולה לעשות מפלגה עם שישה חברי כנסת? מה היא יכולה לעשות? כלום.

*

אני אומר גם לצעירים, במיוחד אני אומר גם כמו שאני אמרתי לך בהתחלה על ההורים, צריך לתת קודם כל חמימות לילדים, שההורים אכפת להם מהילדים, ממה שהם עושים, ולא מה שהם לא.. כאילו, גם מה שהם לא עושים צריך לא ללכת נגדם, צריך להגיד מה שהם לא עושים יכול להזיק להם בחיים, ולא לעמוד על זה, זה אתה לא עושה ככה אני החלטתי, וזה שאתה מחליט אתה לא עושה טובות לאף אחד... ילד, אם אני הייתי אבא שלך, אני אומר לך אל תלכי עם משקפיים. דוגמא. אבא, מה זה אני לא אלך עם משקפיים? דוגמא, זה... צריך להבין למה את הולכת עם משקפיים. כי אני לא רואה טוב בלי משקפיים, את מבינה?

צריך להסביר לדבר, אני תמיד יש לי שיטה, יש לי שיטה, לפני שאני בא בטענות לילדים שלי, אני אומר כשהייתי בגילו מה הייתי עושה? לפני שאני בא אליו בטענות, משהו רוצה להגיד .. כשאני הייתי בגילו מה הייתי מחליט. קודם כל אני שואל את עצמי, ואז אני מגיע למסקנה טובה. את מבינה? כל דבר בחיים אני... גם היום... תראי, יש לי עם הילדים נורא, אני לא אבא שלהם, אני גם חבר שלהם. אני תמיד הם יודעים את זה, אנחנו מדברים כחברים, ולא, אני לא רק אבא שלכם, אבא שלכם זה תואר, אני אומר להם. זה לא ... זה. יכול להיות שהבן שלי יותר פיקח ממני. והוא באמת יותר פיקח ממני. כל אבא רוצה שהבן שלו אני תמיד התפללתי שהבן שלי יעלה עליי. ואני מקווה שהבן שלו, הנכד שלי, יעלה על אבא שלו. ככה זה צריך להיות. ותמיד צריך לשאול את עצמנו מה זה... צריך לבוא לקראתם. היום אנחנו חיים בעולם אחר שונה מהעולם שאני הייתי חי בו. דווקא בגלל המודרניזציה כל הדברים האלה, צריך לבוא לקראת הילד לראות מה הוא אשם? פעם גרו באזור מסוים, כולם עניים, אז אף אחד ללא ראה מה הוא אוכל, כולם אוכלים אותו דבר. אבל היום אני יכול את השכן שלי מהנדס יביא כל יום סטייק ואני אוכל כל יום שעועית, כי רואים היום. פעם לא ראו את זה. זה ההבדל את מבינה? אז צריך לדעתי, זה מה שאני אומר, חינוך צריך להיות מהגן. מהגן. ביום הראשון איך שהילד נכנס לגן, לדעתי גננת צריכה להיות מוסמכת יותר ממורה אפילו. את מלמדת אותם, הם לומדים. במקום להשקיע כל כך הרבה כסף, אני לא יודע, בדברים אחרים, תשקיעו בחינוך. מהחינוך מגיע הכל אחר כך.

*

(שר משהו בערבית)  אני זוכר שיר אחד של אבא שלי זכרונו לברכה, שהיה שר אותו (שר בערבית).

 

***