Aliza Halamit – Tunisia - Full Transcribed Interview

 

עליזה חלמית – תוניסיה – ראיון מלא.

 

הערות לקורא:

1.     פה ושם ישנם מילים ומושגים לא ברורים. במקומות אלה מופיעה הערה בסוגריים (לא ברור).

2.     הסימן (*) מורה על הפסקה קצרה בצילום.

3.     התמלול להלן מובא כמו שנשמע בהקלטה, ללא תיקון שגיאות בהגייה ודקדוק.

 

נולדתי ב-1934 בתוניס , בתוך קהילה של יהודים איטלקים. הקהילה גדלה, התקיימה קרוב או על יד הקהילה של יהודים מתוניס . הרבה זמן הם היו שכנים אבל לא כל כך מתקרבים אחד לשני. וככה אני גדלתי בבית איטלקי לגמרי, אמא שלי דיברה צרפתית, אבא שלי איטלקית, אבל אמא שלי ידעה גם ערבית והסבתא שלי היתה איטלקייה, זה באמת א... ורק כשהלכתי לבית ספר התחלתי ללמוד צרפתית ולדבר צרפתית. זה מסביר על השתי השפות.

השכונה היתה קרובה לשוק, וקרובה לבית ספר, הלכנו לבית ספר כל יום, חוזרים לארוחת צהרים, בשבתות, או יותר נכון ביום ראשון, בימי ראשון, היינו הולכים לטייל, תמיד עם המשפחה עם הבני דודים. אבא שלי היה רופא עיניים, אמא שלי היתה בבית כי מה ילדים. יש לי אח גדול, עוד בחיים בן 92, ואחות שנפטרה לפני חמש שנים, והם היו הרבה יותר גדולים ממני, ואני כאילו גדלתי כילדה יחידה. האחות שלי היתה יותר משש שנים מעליי, האח שלי, אני לא זוכרת אותו, רק כשהוא בא מחופשות מהאוניברסיטה או מהלימודים.

*

בזמן המלחמה, כל המשפחה ברחה, זאת אומרת עזבנו את תוניס  שהיתה מפוצצת, דרך א... על ידי בעלות הברית, זאת אומרת אנגלים וארה"ב.... המטוסים הגדולים האלו, עצומים, שהיו מפציצים את העיר ואת הנמל. ואנחנו מהעיר ברחנו והלכנו לבית שהיה לנו על חוף הים, הרבה יותר רחוק, חמש עשרה קילומטר, וככה, לא הלכנו לבד, היתה סבתא שלי, היה אח של אמא שלי ומשפחתו, שברחו מצרפת, והצליחו להגיע כולם וגרו איתנו, היה בת-דודה, שאבא שלה היה גם סוציאליסט גם יהודי, והגרמנים חיפשו אותו, ואז הוא הסתתר בכל מיני מקומות, והבת-דודה שלי גרה איתנו, והיה עוד בן-דוד, שהמשפחה שלו היתה רחוק מהעיר הגדולה. המשפחה הזו היתה בעיר איפה שהיה מכרה. האבא היה מהנדס מכרה, ואז שמה לא היה מה ללמוד והבן-דוד גם כן... אז היינו הרבה ילדים. היינו שתים-עשרה ילדים, בשביל ארבע מבוגרים, ארבע הורים ושתים עשרה ילדים.

אחרי המלחמה, כולם חזרו למקומות שלהם, אנחנו נשארנו על חוף הים, ושמה נפתח בית-ספר מיוחד... בזמן המלחמה, היו במקום הזה, באזור הזה, הרבה מורים שברחו מההפצצות בעיר,  והרבה ילדים שלא היה להם בית-ספר, ואז עשו בית-ספר. איפה? לא היה בית-ספר אמיתי. אז הם עשו אולם... במוזיאון, במקום א... שמנו ספסלים ושולחנות, ולמדנו במוזיאון. זה לא הספיק, אז היה עוד בניין מעניין, קוראים לו "לאזארט". לאזארט זה בא ממילה לועזית "לאזאר", לאזאר זה קדוש נוצרי, שישו הקים מהמוות. (לא ברור) זה היה בית כזה שבזמן... במאה ה-17, 18, 19, כשאוניה היתה מגיעה ממקום רחוק, פחדו שהמלחים מביאים מחלות, ואז היו מכניסים את המלחים 40 יום בלאזארט, בבניין הזה כדי לראות אם לא מתפתח איזה מחלה. ואנחנו לקחנו את בנין הזה וגם כן זה היה בית-ספר.

היה לי חוויה קצת קשה, אני הייתי ילדה טובה בבית-ספר, היה לי מבחנים וציונים מצוינים, ובא קצין גרמני לראות מה קורה בבית-ספר, והוא שאל מי התלמיד הטוב. אז המורה אמרה לי לבוא, אז הלכתי לטבלו... איך אומרים.. ללוח, שם היה הגרמני. הוא ליטף לי את הראש, אני עוד זוכרת את הלטיפה הזו, אמר יופי יופי תמשיכי ככה. הוא לא ידע שאני יהודיה, אני הייתי בלונדינית, וזהו. אני זוכרת את זה ויש לי ... אני מרגישה לא טוב כשאני זוכרת. הייתי בת 8. זהו.

והמלחמה נגמרה, ואנחנו נשארנו שמה, והיה לי עוד חוויה מיוחדת. בתקופה ההיא הבתי-ספר הם היו בתי-ספר של בנים ובתי-ספר של בנות. אבל בזמן המלחמה לא יכלו לברר ולעשות שני בתי ספר, ופעם הראשונה בתוניס  היה בית ספר מעורב בנים ובנות.

*

כשהתחילו להגיע את החדשות של אירופה על מה שקרה באירופה, על השואה, אז אני הבנתי שאני יהודיה... אני ידעתי שאני יהודיה אבל חשבתי יש מוסלמי, יש נוצרי, אני יהודייה. אבל הבנתי מה זאת אומרת והבנתי איך הקהילה ניצלה בגלל שהגרמנים נשארו מעט זמן כי זה היה סוף הכיבוש, כי האנגלים לחצו מדרומה, והאמריקאים ממערב, והם יצאו מהר ולא הספיקו לקחת מאסות של יהודים. הם לקחו, התחילו, היו כל מיני חוקים אבל החוקים האלו לא חלו עלינו מפני שהיינו איטלקים. ומשום מה ממשלת פשיסטית איטלקית רצתה להגן על היהודים האיטלקים בתוניס. היו כל מיני סיבות פוליטיות כנראה, והם אמרו לא יודעים, לא יודעים, כנראה, אני סיפרתי לך, שבתוניס  היה תחרות גדולה מאד בין צרפתים ואיטלקים. עוד במאה ה-19. ובסוף הצרפתים... הצרפתים הצליחו לקחת את הפרוטקטור, זאת אומרת תוניס  נעשתה קולוניה, נעשתה מושבה צרפתית. אבל נכון מושבה צרפתית, אבל היו המון המון איטלקים מתוניס  שבאו מאיטליה לעבוד אצלנו... לארץ... ואז צרפת היתה, נגיד, היו פחות צרפתית מאיטלקים, והאיטלקים רצו לשמור על העליונות הזו, בגלל זה הם אמרו לגרמנים אל תגיע ביהודים האיטלקים.

וככה אבא שלי קיבל אישור כדי לעבוד בתור רופא. ולקחו לנו את האוטו, לקחו לנו המון דברים, רדיו, לקחו תמיד את הרדיו, אני לא יודעת למה. יותר נכון אני יודעת למה, הם לא רצו, הגרמנים, שנשמע את רדיו לונדון. אבל הוא יכול היה לעבוד ו.. אז המצב קצת מוזר. קצת מוזר גם אחר-כך. כי כשהמלחמה נגמרה אז האיטלקים היו המפסידים. ואנחנו הפעם מצד האלו שמפסידים. אז באמת להיות יהודי בחוץ לארץ זה לא הרבה זמן טוב. יש תמיד תקופה של שפל, וזה ככה היה גם בתוניס . בשביל האיטלקים.

אבא שלי היה נשוי עם צרפתייה. אז האחים של אימי היו בצבא צרפתי, וכשהמלחמה נגמרה, הם אמרו שאבא שלי האיטלקי הוא בסדר גמור. ואז לא עשו לו כלום. האיטלקים האחרים מהמשפחה הלכו לבית סוהר לכמה זמן עד ששחררו אותם. אז בכל זה, פתאום אנחנו שומעים על ישראל. לא היה עוד ישראל. פלשתינה. אני זוכרת... פלשתינה זה היה משהו ערטילאי רחוק, לא ידענו בדיוק פרטים אבל למשל אימי, כשהאחות שלי לא למדה טוב בבית ספר, היא היתה אומרת לה אם תמשיכי לקבל ציונים לא טובים, אני אשלח אותך לבית ספר של ויצ"ו בפלשתינה... (צוחקת) כי ידעו שיש בית ספר של ויצ"ו בפלשתינה.

*

לאט לאט כולנו אחרי אחי הגדול, נעשינו ציונים. הבית נהפך למרכז ציוני אם אפשר להגיד. ההורים שלי הלכו ללמוד עברית, אחים ואחות שלי גם כן. אני הייתי הכי צעירה. אני זוכרת שאפילו העוזרת האיטלקיה לא אמרה פריז'ידר, היא אמרה מקרר, כי אנחנו הכנסנו מילים עבריות בדיבור של יום יום. למשל, הלכנו למסיבות, כן? אז היינו אומרים להורים אנחנו הולכים למסיבה. ומסיבה זה לא אומר כלום בצרפתית, אבל הם הפכו את זה למאסבס, זאת אומרת למן ריטאול נוצרי. מאס בס. ואז אחי הלך לשומר הצעיר, אחותי הלכה לדרור גורדוניה, ואני ברגע שיכולתי גם כן התמסרתי לגמרי. ב-1949 כבר היתה מדינת ישראל, האח שלי כבר היה בקיבוץ, ואחותי גם, ואבא ואמא ואני נסענו כתיירים למדינה. ואז היא השתגעתי לגמרי. אמרתי אני מוכרחה לעלות עכשיו וללכת לקיבוץ. וככה שחזרנו מהטיול הזה בארץ, זה היה בקיץ 1949, נכנסתי לתנועה. ושמה יחד עם כל הצעירים היהודים שהיו בתנועה, אנחנו התחלנו להתארגן לעשות חוגים, ללמוד עברית, ללמוד שירים בעברית, ללמוד יחד עם העזרה של כמה שליחים שבאו מהארץ, ושמה הכרתי את יגאל.

*

להיות בתנועה ציונית באותה תקופה, בשבילי, למשל, זה לא היה פשוט. לא היה פשוט בגלל שבסביבה ההורים פחדו. לא דווקא... ההורים שלי היו ציונים, היה לי כבר אח בארץ, וגם אחות, אבל הורים אחרים פחדו ולא שלחו את הילדים לתנועת נוער. אני זוכרת בת-דודה שלי שרצתה לבוא יחד איתי, וההורים שלה זה היה דווקא הדוד המהנדס, הוא אמר, לבת שלו, אם את הולכת לתנועה אני מבקש את העברתי לדרום אמריקה. וזאת פחדה ולא הלכה לתנועה. וככה, בדיעבד, אנחנו רואים שמעט מאד מהקהילה שלי, מהמשפחה גם, לא באו לארץ... לא באו לארץ. הם הלכו לאיטליה, לצרפת, לא נשארו בתוניס  אבל לא באו לארץ. אני זוכרת בשנים הראשונות, הייתי בקיבוץ, הייתי מקבלת מכתבים מהבת דודה: איפה את? את כמו במנזר, בקיבוץ, זה במנזר, את צריכה לשמוע להוראות של המפקדים של המנזר. חשבו, מנזר. נכון שקיבוץ שלא יודעים איך זה פועל, זה נראה מאד דיקטטורה כמעט, נכון?

*

יגאל, הוא היה מדריך ואנחנו היינו יותר צעירים. יש לנו שלוש וחצי שנים הבדל. הוא היה מדריך.

*

אז אני זוכרת שאנחנו אמרנו ליגאל אסור להתקרב, לכולנו. כי הוא יסדר אותנו. ככה אמרנו הבנות. אבל אני נפלתי בפח. זהו (צוחקת).

*

רצינו לעלות ארצה. ההורים שלי אמרו קודם תתחתנו. אז התחתנו ונסענו.

*

היינו עשר שנים בקיבוץ. עשר שנים. אחרי עשר שנים בשביל כל מיני סיבות....

*

המצב החברתי בקיבוץ היה רע מאד. היה לנו איזה משבר פוליטי מאד גדול. ואת יודעת שהקיבוצים הם מאד פוליטיים, ומהקיבוץ שלנו, בגלל משבר פוליטי, כמעט שליש מהקיבוץ הלך. מהחברי קיבוץ הלך. ונשארנו מעט מאד. ומשפחות עם ילדים קטנים, במקום שיהיה קבוצה של חמישה שישה תינוקות, לא היו. במקום שיהיה גן ילדים, לא היה. אז זה מצטמצם, ואז ההורים רואים את המצב הזה, אז מעדיפים לעזוב. וכל אחד שעוזב, עושה את המצב יוצר גרוע בשביל אלה שנשארים. זה המצב כזה קשה מאד.

מראיינת: היום הקיבוץ....?

היום הקיבוץ... לא מזמן היתה שריפה שמה. עפיפון הגיע לשמה, זה קרוב לעזה, עפיפון הגיע לשמה ושרף חלק מהיער של כרמייה.

*

היינו בבת-ים, ואחר-כך בתל-אביב, ורק בסוף עלינו לירושלים, רק ב-1973. בגלל העבודה של יגאל... יגאל קיבל עבודה חשובה בסוכנות היהודית ואז עברנו לפה. אני כל הזמן, מאז שעזבנו את קיבוץ, מצאתי מקום עבודה בעיתון, התחלתי לתרגם מצרפתית לעברית בשביל ... לא, להיפך, מעברית לצרפתית בשביל העיתון הצרפתי. היום העיתון הזה לא קיים. אבל זה היה עיתון בשביל עולים חדשים, כן? אחר-כך התחלתי לעבוד בחנות ספרים, הרבה שנים, ואני הייתי גם מנהלת חנות ספרים סטימצקי, אם את מכירה סטימצקי, הייתי מנהלת פה בירושלים במשך 10 שנים.

*

החתונה שלנו, אנחנו היינו כאילו חלוצים. אבל ההורים רצו מינימום של חתונה, בבית-כנסת, ליגאל יש דוד שהיה רב, או כמה דודים, והדוד היה צריך לערוך את החתונה בבית הכנסת הגדול של תוניס, ואני הייתי צריכה לקנות שמלה לבנה, לא ידעתי מה לעשות, לשים פעם ראשונה בחיי גרבי ניילון, ומה, חברת השומר הצעיר ששמה גרבי ניילון? זה לא מתקבל על הדעת בתקופה ההיא. אז שמתי אותם, ועל התמונה רואים שלא שמתי אותם טוב, רואים שהם עושים זיגזג על הרגליים. התחתנו ותיכף ומיד נסענו. אז זה לא היה מקובל לעשות מסיבה באולם. קיבלו את המשפחה בבית שלנו, שהיה גדול, קיבלו את כל המשפחה, והמשפחה של יגאל, וזהו.

עכשיו, בתנועה ידעו שאני מתחתנת, אבל אני לא רציתי להזמין את החברים כי זה לא יפה להתחתן בבית כנסת כשאת חברת השומר הצעיר. אז לא באו, והיו כל מיני שמועות. למשל הם אמרו היא הלכה והתחתנה עם בגד-ים שחור (צוחקת). דברים... טוב נו, את יודעת, שמועות, שמועות, כן, זהו.

*

בשבילי זה היה שינוי אבל מתוכנן. שינוי גדול לעבור מחיים בורגניים, חיים... היה לנו עוזרים,  עוזרות, אני לא ידעתי לבשל ביצה, לא לכבס בטח, עד כדי כך שאני החלטתי, לפני שעליתי ארצה, לעבוד. פעם אחד לעבוד. להרגיש פועלת.

*

ההורים שלי היו הורים למופת. אמרתי לך, הבית שלנו זה היה מרכז ציוני. באו השליחים, לפעמים ישנו הביתה.

*

משפחת אימי היתה... הסבא שלי היה סוציאליסט מהרגע שהוא התחיל להבין מה קורה בעולם, הוא היה, הוא נסע לצרפת ללמוד רפואה, סבא שלי מצד אימי, ואחר כך חזר לתוניס, והיה סוציאליסט. הוא הקים את המפלגה הסוציאליסטית בתוניס. כשהוא נפטר, חצי העיר באה אחרי הארון שלו. אבל  הוא אמר אסור שיהיה רב אחד שיבוא. בסדר, תקברו אותי בבית קברות יהודי, אבל בלי רבנים. אז את מבינה אין הרבה דת במשפחה שלי. אין הרבה דת בכלל. ידענו שאנחנו יהודים. אמרתי, אני הבנתי שאני יהודיה בגיל עשר אחרי המלחמה. כי חשבתי... יש מוסלמים... אמרתי לך, יש מוסלמים, יש נוצרים, יש יהודים. אבל אני זוכרת אחרי המלחמה פעם אחד הלכתי לבית-כנסת שהיה... זה היה בקיץ, אז זה לא היה בית-כנסת, זה היה בית שהפכו אותו לבית-כנסת בשביל כיפור. כיפור יוצא תמיד בחופשה. היינו הולכים לבית-ספר רק בראשון לאוקטובר, אז זה תמיד היה בחופשה. ואני זוכרת שהלכתי למקום הזה, אנחנו התרוצצנו בחוץ, ואבא היה לו מן משהו על הכתפיים. עכשיו אני יודעת שזה טלית, אבל אני חשבתי מי יודע מה זה. זהו. זה המשפחה שלי.

פסח, עשינו פסח בבית, בצרפתית. לא בעברית. והיו מצות בבית, אבל הסבתא שלי אמרה אסור לאכול מצות עם חזיר. בפסח לא אכלנו חזיר, כדי לא לעשות בושה למצות. זה היה מצד האמא שלי. מצד האבא שלי הם היו מסורתיים אבל הסבא רבא שלי היה בונה חופשי, ארגון סוציאלי שמאגד כל מיני אנשים מן השכבות העליונות של החברה, כן? שהם עושים כל מיני טקסים מיוחדים, לא ידועים, עושים את זה בסתר, ועוזרים אחד לשני בחיים היום-יום. יש כל מיני שמועות שכשאתה נותן יד למישהו אתה לוחץ בצורה מיוחדת, הבן-אדם שמולך, אם הוא בונה חופשי הוא מבין שגם אתה. אם הוא לא בונה חופשי הוא לא מבין כלום.

*

אז את מבינה שדת לא היתה הרבה בבית. היות ובמשפחה של אמא שלי היתה מודעות מאד חזקה חברתית סוציאליסטית, אמרתי לך אז, אז בכלל לא היה דת. אבל אצל האחרים כן.

*

לא ידעתי עברית, ידעתי את המילים של השירים. זהו. עד אתמול אני רציתי לשיר איזה שיר, לנדוד זה נקרא, לנדוד לנדוד, ואני לא הבנתי, לא זכרתי את המשך המילים. אז חיפשתי בגוגל לנדוד וראיתי שהייתי אומרת בלי לדעת מה הם אומרים, והייתי מחברת שתי מילים ביחד... ככה. ואז הגענו, היינו בגרעין של צרפתים ותוניסאים. כולנו דיברנו צרפתית, זאת אומרת. ומספרים שהילדים שלנו הקטנים הראשונים שנולדו, לא היה לנו מסגרת אצלנו, שלחנו אותם לקיבוץ יד-מרדכי. ביד-מרדכי הם אמרו מה זה הילדים האלו שמדברים עם מבטא צרפתי, כי אנחנו דיברנו איתם עברית עם מבטא צרפתי. זהו, גם לילדים שלנו היה מבטא צרפתי בהתחלה. היה קשה, היה קשה מאד. היה קשה מאד, עבודה פיזית, תנאים קשים, מתחת לאוהל...

*

עלינו ארצה, אומרים עלינו על הקרקע במקום איפה שהיה פעם כפר ערבי, אבל כבר לא היו ערבים. ועבודה קשה מאד, בשדות, בחום, בלי אוכל כמו שצריך, היה אוכל בצמצום, ביצים אנחנו... הביצים שלחנו אותם לשוק מהלולים. אנחנו אכלנו ביצים... אבקת ביצים... שקיבלנו מהג'וינט. אני זוכרת, עשינו חביתה עם אבקת ביצים. אני למשל, אני הייתי, עבדתי ונכנסתי להריון. והפלתי. כשנכנסתי שוב להריון אמרו לי לא עבודה קשה, לא לסחוב ארגזים, ואיזה עבודה נתנו לי... לא תאמיני... הביאו לי מסמרים. מסמרים שלקחו מהחורבות של הבתים של הערבים, ואני, העבודה שלי היה ליישר אותם. כי לא היו מסמרים, היה כבד, זה ברזל, זה יקר. אז היינו לוקחים חזרה את המסמרים הישנים והעבודה שלי זה היה ליישר את המסמרים. אז זה מראה לך מה זה היה בקיבוץ. היה גם... היינו על הגבול. זאת אומרת שבלילה היו באים מסתננים מעזה, מרצועת עזה, הם באו... הם לא באו בהתחלה בשביל להרוג, הם באו בשביל לקטוף את הפירות של הגנים שלהם. כי ברחו לעזה, השאירו את הכל. ואז הם באו בשביל לקחת ענבים בגנים שלהם, אבל אנחנו לא יכולנו להרשות דבר כזה, ואז היה צריך להיות שמירה כדי שערבים לא יבואו. פעם אחת אפילו מצאו כתובת בערבית בבית שימוש, לא היה בית שימוש נכון? זה היה בית שימוש בחוץ, לא בתוך הבתים. אנחנו היינו בהתחלה באוהלים, אח"כ בחדרים בצריפים, ולא היה בית שימוש. הבית שימוש היה באמצע ה... באמצע הקיבוץ... היינו צריכים לצאת מהחדר בשביל ללכת לשירותים.

ופעם אחד מצאו על הקיר של השירותים מצאו כתובת בערבית. הפעם באנו לבדוק, פעם הבאה נקודות נקודות... זאת אומרת שהם נכנסו לקיבוץ...

מראיינת: הם כתבו את זה בערבית ?

בערבית. היה אחד מצרי בקיבוץ, אז אמרנו לו זה אתה כתבת את זה? הוא אמר לא. אז חשבנו שהוא עושה לנו בדיחה. בסופו של דבר זה לא היה בדיחה. היתה שמירה מאד מאד חזקה. היינו שומרים... (לא ברור) היינו שומרים שבוע שלם, וישנים ביום. זהו. כל כמה זמן שבוע שלם. הבנות לא עשו שמירה עם רובה, למדנו לירות, יש לי תמונות עם הרובה, למדנו לירות, אבל אנחנו היינו עושים שמירה אצל בתי ילדים. כי שמה היה, מה שנקרא, לינה משותפת. זאת אומרת שהילדים הם בבתים סודרים, עם כל מה שצריך, ואנחנו מתחת לאוהל. ואז שומרים על הילדים. זהו. לאט לאט המצב השתפר.

*

לפני שמונה שנים, בדיוק לפני שפרצה מהפיכת היסמין בתוניס, המהפכה מה שאתם קוראים "אביב ערבי", בתוניס זה מהפיכת היסמין, ככה קוראים לזה בתוניס. בדיוק חודש לפני לקחנו את כל המשפחה, זאת אומרת יגאל ואני, הילדים והנכדים והבני-זוג של הילדים, ונסענו לתוניס. היינו 12. והיו כאלו עם פספורט ישראלי. לנו יש פספורט צרפתי. היו עם פספורט ישראלי, והתוניסאים נתנו ויזה בלי שום בעיה, אבל בכל זאת אמרנו לילדים לא לצעוק ברחוב בעברית (צוחקת).

היה קטע מצחיק... היינו 12, אז אני לקחתי אוטובוס קטן, מיניבוס, כדי לעשות סיבוב במקום איפה שגרנו כל כך הרבה זמן, ואני מכירה כל אבן שמה, והנהג היה ערבי, ואני הסברתי להם, הנה פה זה, פה זה... בתוניס יש הרבה ארכאולוגיה, היסטוריה ארוכה מאד, אז ביקרנו בקרטגו. ואני דיברתי אל האנשים אל המשפחה באוטובוס, אני דיברתי עברית. אז הנהג שלי, נהג שואל אותי מה זה יוונית? אמרתי כן זה יוונית. לא רציתי להגזים ולעשות לו פרובוקציה ולהגיד לו זה עברית.

*

חזרה למקום איפה שנולדתי, כי שורשים אין לי שמה. שורשים ערבים אין לי. גם ליגאל אין שורשים ערבים. אז חזרנו למקום שבו נולדנו, איפה שהלכנו לבית-ספר, קיבלו אותנו מאד יפה, גם בבתי ספר, נכנסתי, שאלתי, הלכנו לבית קיץ איפה שגרנו. היה זוג, קנו את הבית, עד שמצאתי אותה. כשאנחנו עזבנו שמה, הכפר זה היה כראם, זה נקרא, כראם זה כרם בעברית כראם בערבית. היו אולי 5000 אנשים שגרו שמה, בעיקר משפחות אירופאיות שהיה להם שמה בית בשביל להיות על חוף הים. עכשיו יש 50,000 ערבים שגרים שמה. אז איך אני אמצא את הבית שלנו בין 40,000-50,000 אנשים? והצלחתי. הצלחתי. הלכתי לכביש, חשבתי איפה, מה , בסוף מצאתי ונכנסנו לבית הזה, והבן-אדם, תוניסאי, לא אמרנו לו שאנחנו מישראל, אמרנו שאנחנו מצרפת, הוא הבין שאנחנו יהודים שבאים לראות את הבית הישן. זהו. היה מאד מוצלח הנסיעה הזאת.

*

צפו עלי כל הזיכרונות. אני למשל עליתי למעלה, אמרתי לילדים אתם רואים את המעקה בשביל לרדת במדרגות? המעקה זה אני הייתי הולכת עליו וברררט יורדת ככה. סיפרתי להם דברים... הם... הראיתי להם את העץ שהסבא שלי שתל, הראיתי להם את הגינה, כל מיני דברים. הבית נשאר איך שהוא. היה לנו מזל.

*

הבית בתוניס, נכנסתי לשמה, וזה היה לא חדר כושר, אבל מניקור/פדיקור. אבל בכל זאת נכנסתי, אז בחדרים מסוימים הם שינו, אבל במטבח וחדר האמבטיה והחדר של הסבתא נשאר בדיוק אותו הדבר. גם המרצפות, הארונות במטבח נשארו אותו דבר.

*

יש כאלו בתוניס שנשארו, ובאמת יש כאלו שהיה כל כך המצב קשה שהשאירו את המפתח על הדלת, האוטו בחנייה וברחו לצרפת. זה לא היה המקרה שלנו, אנחנו עזבנו, היה עוד הפרוטקטורט, היה עוד הצרפתים שהחזיקו את המקום.

*

השכנים הערבים לא היו אצלנו. אנחנו גרנו בשכונה אירופאית. השכנים הערבים, האנשים שבאו הביתה, זה היה אלו שבאו והביאו את הסלים של השוק ודברים כאלה. אפילו האנשים שעבדו אצלנו היו כולם איטלקיות. הכובסת, המבשלת, אני היה לי אומנת, אומנת איטלקייה, שההורים שלי הלכו לקחת אותה באיטליה כדי שתטפל בי. זהו. אז ערבים לא הכרתי. הערבים הראשונים שהכרתי זה בחורה ובחורים שנכנסו לבית-ספר הזה שאמרתי לך... עשו בית-ספר בנים ובנות בזמן המלחמה, ואז נכנסו גם ערבים לבית ספר הזה, ואז הכרנו ערבים.

*

היו גם מורים אנטישמים שמה, וצרפתים אנטישמים בזמן המלחמה, והערבים היו כולם שלוש-ארבע-חמש שנים יותר גדולים ממנו. זאת אומרת, אני הייתי בת 12, היו ג'ובים בגיל 17 שלא הצליחו לעבור כיתה, את מבינה, כי הרמה... ועוד, זה היו ממשפחות מיוחסות שחיו בסביבה הזו. והבחורה שהיתה בכיתה שלי, אני זוכרת, קראו לה בנטהה, ערבייה. יום אחד היא באה לבית-ספר ואמרה אני גמרתי עם הבית-ספר, אמרנו למה? את בכיתה י' למה את עוזבת? אני מתחתנת. הייתה בת 16.

*

לי לא היה שום קשר עם ערבים חוץ מבית ספר.

מראיינת: היא היתה חברה טובה?

לא כל כך. לא הזמנו אחד את השני, היא אלא הזמינה אותי ואני לא הזמנתי אותה. אבל היה אותו דבר עם הצרפתים שהיו בכיתה שלי. צרפתיות או צרפתים. רק עם היהודים שהיו בכיתה היינו מתרועעים. לא עם הצרפתים. זה היה ממש גושים בחברה שלי זה היה ככה.

*

במשפחה, אני מאד מאד מעוניינת לשמור על המשפחה קרוב. וגם אם הם מבוגרים, יש לי בן... הבן שלנו בן 64, הוא לא ילד. בכל זאת אנחנו מקפידים לעשות ימי-הולדת, חגים ביחד, יגאל עושה את הקידוש כשיש ילדים קטנים.

*

ומאד חשוב לי המשפחה. ואני כנראה שאנחנו מספרים הרבה, ואז שואלים, הילדים שואלים. הבן שלי והבת שלי מאד מעוניינים לשמוע את הסיפורים האלה. הם לחצו שניסע לתוניס ביחד, וגם הם לקחו את הבני דודים... את ה.... בן-זוג שלהם. הבת שלי לקחה את הבן-זוג שלה העיראקי, ועודד, הבן שלנו, לקח את אשתו, דווקא ממשפחה תוניסאית שלא היו בתוניס...

*

אני קוראת לילדים הקטנים אסייתיים שאין להם חינוך אירופאי. למשל כשאני (לא ברור) למשל...

*

באירופה שמים על הסכין שמים איזה דבר קטן כדי לא לשים את הסכין המלוכלך, פוסקוטו זה נקרא בצרפתית, והילדים יודעים מה זה כשיש אנשים זרים שבאים, הם אומרים מה זה? מה זה? טוב, אז לומדים. אז אני מנסה לשמור על... קולטורה נגיד (צוחקת).

*

מההורים שלי ידעתי כשיש איזה סיפור, תמיד צריך למצוא לחפש מילה במילון. וזה נהפך להרגל אצלי כשהייתי קטנה, ועכשיו כשהילדים גדלו, הופ רצים למילון. עכשיו רצים לגוגל. עוד דבר שאני עושה בבית ביום שישי שהם באים, פעם בחודש בערך כולם באים. יש לנו שלושה ילדים, אחד עזב אותנו לפני 15 שנה, אבל יש לו שלוש בנים שבאים, הילדים שלו.... אפילו באים רק לחצי שעה לארוחה אם יש להם מסיבה או זה אבל באים כולם. זהו. זה מאד חשוב לי. אני גם שומרת על קשר טלפונים, או שהם מטלפנים, אבל לא עובר יום שאני לא מטלפנת לבת. אם היא לא מתקשרת היא אז אני מתקשרת. זהו. ועל זה כל המשפחות... כל הסבתות אותו דבר, לא?

*

אני לא אוהבת רוטינה. לא אוהבת רוטינה. ובחיים שלי החלפתי כמה פעמים צורת חיים. הייתי בתוניס ככה, החלפתי... עשינו את המהפכה הזאת ללכת לקיבוץ, אחר כך עשינו את המהפכה לצאת מהקיבוץ, אחר-כך במקצוע עבדתי, אמרתי לך, המון שנים, כמנהלת בסטימצקי, אחר-כך אמרתי טוב עכשיו משהו אחר. אז הלכתי לקורס למורי דרך, ובמשך שלושים שנה הייתי מורת דרך עד גיל 79 בכבישים עם קבוצות איטלקיות וצרפתיות.

*

הצלחתי לחבר אותם לישראל, הייתי אומרת להם, בדרך לשדה התעופה הייתי אומרת להם עכשיו אני מציעה לכם, אני נותנת לכם את התואר להיות שגריר ישראל בקהילה שלכם.

*

עכשיו שכשאני כבר לא עובדת, התחלתי פרויקטים אחרים. הפרויקט האחרון שעשיתי, קודם כל הנסיעות. אני מהמשפחה האיטלקית שלי...

*

סבא רבא שלי שהיה בן-אדם מאד מיוחד, חשוב בזמנו, את יודעת, אומרים שבתי הקברות מלאים באנשים חשובים, כן? אז חשוב בזמנו, וחשוב בשבילנו, בשביל המורשת שהוא הביא לנו, הוא היה הרופא של המלך האיטלקי, והיה לו משפחה גדולה מאד, בתקופת ההיא, אני מדברת אמצע המאה ה-19, היה לו 16 ילדים. ואנחנו החלטנו, עם בן-דוד משיקגו, בן-דוד מאיטליה ואחד מפה, החלטנו לעשות כינוס בשביל 110 שנים למותו. והקבר שלו בפיזה באיטליה. אז עשינו כינוס בפיזה, הצלחנו, מזל שהיה כבר מייל וגוגל בשביל לנסות למצוא חוטים, אנשים, כי לא ידעתנו על 16 ילדים, את מבינה? זה התפזר בכל העולם. והצלחנו להביא 105 אנשים לכינוס בפיזה, וזה היה חוויה גדולה. זהו. זה רק בגלל שאני והבן-דוד הזה משיקגו, שבינתיים, מסכן, נפטר, ועוד אחד מפה, ואחד מאיטליה, עשינו כינוס של שלושה ימים, עם הרצאות על הסבא שלנו שהיה איש אשכולות. הוא היה גם רופא, גם פוליטיקאי, יהודי לא מאמין, יהודי מאמין, וזהו. אז כתבנו עליו, והרצאנו עליו. זה מבצע אחד.

מבצע השני, זה המבצע שדיברנו להביא אותם לתוניס. המבצע השלישי זה על כסא פה. אני לקחתי את היומן של האמא של יגאל. אמא של יגאל עלתה ארצה והתחילה לכתוב יומן על הרבה שנים. ואחרי 50 שנה שנפטרה, אני לקחתי את היומן הזה והקלדתי אותו במחשב. והוצאנו ספר, הוצאנו ספר ששלחנו לנכדים של האמא של יגאל, והם מתלהבים מזה, כי היא כתבה יומן על כל המשפחה, על החוויות שלה, מעניין מאד.

*

ועכשיו אני התחלתי פרוייקט, גמרתי אחד ואני מוכרחה פרוייקט אחר. אני עכשיו מתרגמת את היומן מלחמה של הסבא הצרפתי שלי, סבא צרפתי היה רופא בתוניס, אמרתי, היה סוציאליסט, וכשפרצה מלחמת העולם הראשונה ב-1914, בתור יהודי אמר אני לא רוצה, כתב את זה, אני לא רוצה שיגידו לי יהודים מלוכלכים לילדים שלי, אני הולך ומתגייס. הוא היה בן 40 עם ארבעה ילדים, לא היה לו שום צורך להתגייס, והוא הלך, והוא היה במלחמת העולם הראשונה בתור רופא, וכתב יומן. היומן הוא בצרפתית, ועכשיו אני מתרגמת אותו לנכדים שלי.

*

הוא היה כבר בן 40, המון המון הולך ברגל, בבוץ, כשירד ה"שטרפנאל" הזה קרוב אליי, זה המילה בגרמנית של הפצצה, אומר, האם פחדתי? הוא מנסה לשאול את עצמו האם הוא פחד. זהו. כל מיני. זה באמת מעניין מאד.

*

אני אמרתי לך שאני באה ממשפחה איטלקיה אבל בסופו של דבר זה הולך הרבה יותר רחוק. השורשים הם בספרד ופורטוגל. השם משפחה שלי כשנולדתי זה לומברוזו. לומברוזו בפורטוגזית עתיקה זה אומר מאיר. וחושבים שאולי, אולי, זה לא בטוח, אולי אבות אבותינו החליפו כשהם היו צריכים לעשות כאילו שהם  נוצרים, הם החליפו את השם ממאיר ללומברוזו.

*

זה דבר אחד. ועכשיו הסבתא שלי קראו לה מורנו. השנייה קרדוזו. כולנו באים משמה. האמא שלי זכרה שהסבתא שלי שרה לה בספרדית (שרה בספרדית). תארי לך, השם מתקופת המלכה איזבל.

*

אנחנו ממש ספרדים. לא ספרדים בשם, ממש באים משמה.

*

אם ההורים עשו כאלו דברים הסבות סב-אבותינו, שמרו את הדת היהודית עד שיכלו להיות חזרה באופן חופשי להיות יהודים, זה צריך אופי מאד חזק, כן? ואחר כך, מאיטליה לעבור את הים ולעשות, בשביל עסקים קודם כל, זה היה הרבה סוחרים שעשו את זה, שעשו את הקהילה הזו בתוניס. גם כן צריך עוז, לא כל אחד הולך למקום לא ידוע בארץ מוסלמית, ומתחיל עסק. ואז... אנחנו מסרנו את זה לילדים והילדים יודעים שצריך... כשמתאמצים מגיעים. זהו. זה המסר.

 

***